ישראלית שפה יפה

ישראלית שפה יפה

מידע כללי
מאת	גלעד צוקרמן
שפת המקור	עברית
סוגה	ספר עיון
הוצאה
הוצאה	הוצאת עם עובד
תאריך הוצאה	2008
מספר עמודים	256

ישראלית שפה יפה הוא ספרו של הבלשן הישראלי גלעד צוקרמן. זהו ספר עיון אקדמי המכוון לציבור הרחב.

הספר פורסם בשנת 2008 בהוצאת עם עובד. הוא זכה לסקירה בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו, והפך לרב-מכר.

רוביק רוזנטל כתב שהספר היווה אחת מ"עשר השערוריות הלשוניות של העשור".

תוכן

בספרו של צוקרמן שתי טענות מרכזיות:

1. היברידיות: ה"ישראלית" אינה שלב אבולוציוני בהתפתחות העברית, אלא שפת-כלאיים חדשה היונקת בו זמנית הן מהעברית, הן מהיידיש והן משפות אחרות שדיברו מחיי השפה. לפיכך, היידיש, למשל, איננה "שפה זרה" ביחס ל"ישראלית", והמילה "אינטואיציה" ("בינת הלב"), לדוגמה, אינה מילה זרה כי אם יסוד מובנה, בלתי נפרד ב"ישראלית".

2. ילידיות: אין שום טעם לכפות דקדוק על מי שדובר את ה"ישראלית" כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "הביטוס" – מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פייר בורדייה – שפת האם המדוברת אינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו של הבלשן הידוע זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו".

היברידיות

כדי לתאר את הדיאלקטיקה של הפילוסוף הגרמני הגל נהוג להשתמש בשלישייה תזה-אנטיתזה-סינתזה. על סמך הדיאלקטיקה הזאת נוצרה גם תפישתו של צוקרמן בנוגע ל"ישראלית": התזה, למשל של הבלשנים חיים רבין וחיים רוזן, היא שהישראלית היא שפה שמית: עברית שהוחייתה; האנטיתזה, למשל של הבלשנים גוטהלף ברגשטרסר ופאול וקסלר, היא שה"ישראלית" היא שפה אירופית: יידיש עם מלים עבריות; והתרומה של צוקרמן היא ביצירת הסינתזה: ה"ישראלית" היא שפת-כלאיים אירו-אסיאתית: הן שמית (ממשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות) והן אירופית (ממשפחת הלשונות ההודו-אירופיות).

לפי צוקרמן, "הכלי החשוב ביותר בספר הוא "עקרון החפיפה": ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור לשפה המתהווה. מהפכניות העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את "אילן היוחסין", כלי חשוב בבלשנות היסטורית, שיכול להשתמע ממנו שלכל שפה יש הורה אחד בלבד. אילן היוחסין עומד בבסיסן של התזה והאנטיתזה, שכן כל אחת מהן מאמינה של"ישראלית" יש רק הורה אמיתי אחד: בין אם הוא העברית (תזה) ובין אם הוא היידיש (אנטיתזה). הסינתזה, לעומת זאת, רואה ב"ישראלית" לשון רב-הורית."

היחס בין היברידיות וילידיות

לפי צוקרמן, היחס בין ההיברידיות והילידיות, שלהן הוא טוען בספר, מורכב. "תמיכה בטענה אחת אינה גוררת בהכרח תמיכה באחרת. למשל, יש שישתכנעו שה"ישראלית" היא שפת-כלאיים, אך עדיין יבקשו לכפות תקן אליטיסטי על דוברי הישראלית; אחרים ימשיכו להיות בטוחים שה"ישראלית" היא עברית, אך ירשו לישראלים לדבר "איך שבראש שלהם"."

עם זאת, לדעתו של צוקרמן, החידוש בספר, מלבד טענת ההיברידיות דלעיל, הוא בקישור שבינה לבין ילידיות. דברי צוקרמן: "גם אם יש ישראלים – בניגוד אלי – שמאמינים שצריך תקן, יש בכוחו של הספר לגרום להם לשנות את מאפייניו של התקן הזה: הם לא יכולים להמשיך ולהתעלם מכך שדקדוק ה"ישראלית" אינו מבוסס רק על הדקדוק העברי. או במלים אחרות, הספר מציע גם ששפת הדיבור לא זקוקה לתקן; וגם שאם יהיה תקן – מדוע הוא חייב להיות עברי?"

בספר שזורים גם שעשועי לשון מקוריים שיצר צוקרמן: שיר הומופוני דו-לשוני (בעברית ובאיטלקית) וסיפור פלינדרומי קצר.

ביקורת על הספר

ספרו של צוקרמן שנוי במחלוקת והיווה מוקד לדיון ציבורי סוער. הלשונאי רוביק רוזנטל חיווה את דעתו כי "צוקרמן הוא איש מבריק וידען, והוא מעלה תופעות חשובות". יצחק לאור כתב באופן דומה כי "היידיש היא תשוקתו של הבלשן הצעיר והמבריק גלעד צוקרמן...המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות [...] ראוי בהחלט להקשבה וללימוד [...] פרקי הספר הראשונים מיותרים ואם פוסחים עליהם ומגיעים לעיקר, כלומר לשליש המרכזי בספר, משתכנעים שלמחבר יש מה לומר. [...] הוויכוח שצוקרמן מעלה באוב נערך עוד לפני שנולד [...]". בין המצדדים בספר ניתן למנות את אהרן פורת שכתב ב"מקור ראשון" כי "בבסיס דבריו של צוקרמן יש הרבה יותר משמץ של אמת [...] הספר הזה צריך להתקבל ולהביא לשינוי מסוים בגישות השמרניות המקובלות, החינוכית והמדעית.

בין המתנגדים שיצאו חוצץ נגד צוקרמן בלטה התנגדותו של יוסי שריד:

"הטיעון הזה גם איננו חדש וגם ידיים ורגליים אין לו. הרי מי שיידיש היא שפתו, וייקלע לשיחה בעברית בת ימינו, לא יבין מלה, אולי חצי מלה. ואילו מי ששפת התנ"ך והחכמים נהירה לו פחות או יותר – יבין גם יבין, ואף יוכל להשתתף בשיחה. אמנם הוא עלול להישמע מליצי מדי ומיושן, אמנם כמה מלים החליפו משמעות בחלוף 1,750 שנה, ובכל זאת יהיה זה שיח של שומעים ולא שיח של חירשים. [...] "עשר שקל" איננו סלנג, הוא קשקוש. [...] חשוב שאנשים יבינו זה את זה, מסביר צוקרמן, וכל השאר לא חשוב. האם קוף לא יבין קוף? האם קוף לקוף לא יביע אומר? ובכל זאת, ולמרות התרבות גילויי הקופיות בג'ונגל התרבות שלנו, לא היינו רוצים שראשית האדם תהיה גם אחריתו, שמוצא האדם יהיה גם מותרו".

—

צוקרמן הגיב לביקורת זו ולשאר מבקריו במאמרו "ישראלי, דבר ישראלית":

"שריד טועה בגדול, כי מותר האדם מן הקוף בדיוק בתכונות ש"ישראלית שפה יפה" מעלה על נס: היברידיות וגנרטיוויות... הרבה יותר קל לאלף שימפנזה לפעול לפי מספר מוגדר של חוקים א-לה יוסי שריד מאשר למזג לשונות, לייצר מבנים חדשים, לבטא משהו שלא ביטאה קודם, לגרום להתפתחות השפה – בדיוק כפי שעושה למזלנו דובר ה"ישראלית" הילידי באופן יום-יומי, למורת רוחו של שריד.

מדהים הוא שיוסי שריד מאשים אותי ב"התנשאות האמיתית בהתגלמותה האקדמית": בעוד שאני מחבק את הדובר הילידי באשר הוא ובאשר שפתו, לשריד אין ספק שהישראלים הם אספסוף דפ"ר ומטומטם, מאותגר שכלית ומקשקש בשכל, שמוטל על האליטה ללמדו כיצד לדבר ולהתבטא."

—

טענה נוספת שהועלתה על ידי מבקרים אחדים היא שצוקרמן מכנה את השפה "ישראלית", ומנסה להבדיל אותה משפת התנ"ך והמשנה, אף שגם מקום מושבה של העברית שבחיבורים אלה היה ישראל – ולכן, מעולם לא פסקה השפה להיות "ישראלית", וודאי שלא פסקה להיות עברית שאינה "ישראלית".

בני ציפר ביקר את אופן השיווק של הספר, וכתב בין היתר: "מאז יצא לאור הספר "ישראלית שפה יפה", ומחברו, הפרופסור הצעיר גלעד צוקרמן, בא לכבדנו בביקור מולדת ממקום מגוריו בבריסביין, ולהרצות באוזנינו את עיקרי מהפכת הלשון שלו, אין בזמן האחרון כלי תקשורת אחד שלא תמצא בו ביום מסוים ריאיון עם, או שיחה עם, או הגיג של הפרופסור [...] הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו.".

טענות אחרות, כמו זו של פרופ' סיריל אסלנוב, הם שהרעיון הפופוליסטי ה"נועז" הוא למעשה ישן נושן, היות שכבר נוסח במידה מסוימת בשנות ה-20 על ידי ה"הבראיסטים" (בדומה לייבסקים):

"הוא אוהב מאד להקניט ולקרוא תיגר על מוסדות הלשון בארץ. לצורך העניין, הוא לקח תאוריות ישנות נושנות והלביש אותן בעטיפה חדשה. הוא מנצל את העובדה שלא כולם יודעים שכבר בשנות ה-20 בגרמניה היו גרמנים "הבראיסטים" שהתייחסו לציבור העברי המתחדש בארץ ישראל בספקנות מסוימת, הטילו ספק בלגיטימיות של המפעל הציוני ואמרו שהעברית המתחדשת היא שפה אירופית שהתחפשה לשפה שמית. הוא מוכר את הסחורה הישנה הזאת כאילו הוא מוכר את הצעקה האחרונה מפריז או מניו יורק [...]. העברית החדשה היא המשך כמעט ישיר של השלבים הקודמים של העברית. ההשפעה של היידיש על העברית היא צדדית, אבל צוקרמן הופך אותה למרכזית. כנראה שהפוסט-ציונים למיניהם מאד אוהבים לשמוע אותו, כי הם רואים בדעות ובטענות שלו איזשהו נימוק לתרגיל שלהם לעשות דה-קונסטרוקציה של מדינת ישראל והמפעל הציוני. [...]"

— פרופ' סיריל אסלנוב, יו"ר המכון לתרבות המערב באוניברסיטה העברית, "7 ימים", 12 בדצמבר 2008

נועם אורדן, במאמרו "שמע ישראל או שמע ישראלית", אומר: "[...] מה שהדהים אותי בתגובות לספר הוא אפס המידע שאנשים נזקקים לו כדי לא להסכים אתו, ועוד בנחרצות."

קישורים חיצוניים

• ישראלית שפה יפה

מאמרים על הספר

• נועם אורדן, שמע ישראל או שמע ישראלית, באתר הארץ, 24.12.2008
• חגי חיטרון, משכנע, נחמד, מזיק, באתר הארץ, 24.12.2008
• רוביק רוזנטל, ה"ישראלית" של גלעד צוקרמן, nrg מעריב, 18.12.2008
  • גלעד צוקרמן, אף אחד לא מדבר עברית (מאמר תגובה למאמר הביקורת של רוביק רוזנטל), nrg מעריב, 25.12.2008
• יצחק לאור, "בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי", באתר הארץ, 09/01/09
• גלעד צוקרמן, ישראלי, דבר ישראלית!, באתר הארץ, 28/04/09
• צביה ולדן וגיא דויטשר, לא ברור מה הדחף הגדול לשנות את השפה העברית ל"ישראלית", באתר הארץ, 24.4.2009

ראיונות טלוויזיוניים על הספר

• ראיון על הספר בתוכנית "ערב חדש", ערוץ 23 – רונן ברגמן וטלי ליפקין-שחק מעמתים את פרופ' גלעד צוקרמן עם רות אלמגור-רמון, יועצת הלשון ברשות השידור מטעם האקדמיה ללשון העברית ועורכת המדור "רגע של עברית" בקול ישראל.
• ראיון על הספר בתוכנית "מהיום למחר", ערוץ 1 – אורן נהרי מראיין את פרופ' גלעד צוקרמן.
• ראיון על הספר בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", ערוץ 10 – ירון לונדון ומוטי קירשנבאום מראיינים את פרופ' גלעד צוקרמן.