יעקב בנאי (מזל)
יעקב בנאי (טוּנקֶל), הידוע בכינוי "מזל" (20 במרץ 1920 - 7 בינואר 2009), היה מבכירי הלוחמים של ארגון לח"י. מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י, השתתף בניסיון ההתנקשות בנציב העליון הרולד מקמייקל ובחיסולו של קצין הבולשת וילקין, השתתף ברוב מבצעי הלח"י ונטל חלק מרכזי בתכנון, ביצוע, בקרה והפקת לקחים של אותן פעולות.
ביוגרפיה
ילדותו ונעוריו
בנאי נולד בשם יעקב טוּנקֶל ב-20 במרץ 1920 בברנוביץ שבפולין (כיום בבלארוס), בנם של שרגא טונקל וברכה לבית סוקולובסקי. אביו היה דודנו של יוסף טונקל, (נודע בכינוי "דער טונקעלער"). בנאי גדל בבית חילוני. ארבעת ילדי משפחת טונקל זכו להשכלה תיכונית; הוא קיבל חינוך עברי בבית הספר ולמד בגימנסיה הממשלתית בעירו. בשנת 1938 סיים את לימודיו, ולאחר מכן למד שנתיים באוניברסיטת וילנה. הוא היה חניך בית"ר, ממקימי תאי אצ"ל בפולין, חניך קורס צבאי של האצ"ל, סגן מפקד קורס, מפקד מחוז מזרח פולין. בראשית 1940 יצא עם קבוצת חברים בדרך לארץ ישראל. בהגיעם לטורקיה נודע להם על הפילוג באצ"ל, ורובם החליטו להצטרף לאברהם שטרן (יאיר) ולארגון לח"י. הגיע לארץ ישראל ב-1941 וקיבל הוראה להתרחק מתל אביב ולהתגייס כנוטר בעמק יזרעאל, שם החל לארגן את סניף לח"י.
בתחילת 1943 עזב את משרתו כנוטר ועבר לחיפה, שם התמנה לסגן מפקד סניף לח"י בעיר. בין הלוחמים שגייס בחיפה לשורות הארגון היה גם אליהו חכים, שלימים עלה לגרדום. השניים התגוררו באותה דירה. בחיפה קיבל את הכינוי "מזל" לאחר שהצליח לחמוק בשלום מחיפוש פתע שערכו בלשים בריטים בקרב עוברים ושבים בקרן הרחובות בן יהודה ובן שמן בעיר. הוא היה באותה עת בתצפית ומעקב אחר שוטרים בריטים, והיה חמוש באקדח ולבוש כאנגלי עם מגבעת ירוקה עטורת נוצה, ז'קט ירוק מנוקד, נעלי זאמש, על זרועו השמאלית מעיל גשם ובפיו מקטרת. הבלשים הבריטים שהבחינו בו אפשרו לו לעזוב את המקום ללא חיפוש, ומאז הדביקו לו חבריו את הכינוי "מזל".
פעילות קרבית
לאחר תקרית אש עם שני בלשים בריטים עבר יעקב בנאי לתל אביב וצורף למחלקת הפעולות בפיקוד יהושע כהן. בתל אביב עיברת את שמו לבנאי, כדי להטעות את הבריטים שחיפשו אותו כ"יהודי פולני". בנאי השתתף בשורה ארוכה של פעולות קרביות. בין היתר השתתף בהכנות ובניסיון ההתנקשות הכושל (ב-8 באוגוסט 1944) בנציב העליון הרולד מקמייקל, כנקמה על אסון הטבעתה של אוניית המעפילים "סטרומה" על 769 מעפיליה, ובחיסולו של תומאס ג'יימס וילקין, שהיה אחראי על המחלקה היהודית בבולשת הבריטית. בנאי היה אחד משני המחסלים שירו בווילקין 11 כדורי אקדח, ב-29 בספטמבר 1944, ברחוב סנט ג'ורג' סמוך למגרש הרוסים, והרגו אותו. בזכרונותיו הוא מספר כי את ההוראה לחסל את וילקין קיבל באופן ישיר מיצחק שמיר שביקש ממנו "לא להשתהות יתר על המידה בקליעות מדויקות. להריק, בלי חוכמות, את כל התוף של אקדח 'הנגן' בשטח החזה שלו". וילקין חשד במתנקשים, ניסה לשלוף את אקדחו אך בנאי ושותפו למבצע החיסול הקדימו אותו, רוקנו בו שתי מחסניות ונמלטו.
בנאי השתתף בקורס מפקדים של לח"י ואחריו התמנה למפקד מחלקת הפעולות, שהפכה תחת פיקודו ל"חטיבה הלוחמת". בתפקיד זה תיכנן והשתתף בפעולות כמו התקפות על יחידות צבא ומשטרה, פיצוץ גשרים, ניסיון משותף להביא ביחד עם אצ"ל לשחרור אסירי כלא בירושלים, החרמת נשק במחנה צבאי בחולון ובחניון של הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב.
ב-3 בדצמבר 1946, במהלך פעולת שוד שנכשלה בבנק הפולני פ.ק.או, ברחוב אלנבי בתל אביב, נפצע יעקב גרנק בבטנו אך לאחר שנותח, הוברח מבית החולים 'הדסה' ששכן ברחוב בלפור בעיר במונית[1]. ההברחה התאפשרה בעקבות דאגה אישית של בנאי.
נחמיה בן-תור, היסטוריון הלח"י, כתב על פציעתו של "דב":
"פרופ' מרכוס מיהר להכניס אותו לחדר הניתוח. התחיל לנתח, ואל המסדרון הגיע יעקב בנאי "מזל". בבית החולים היו שוטרים יהודים ומזל אמר להם שישמרו על הפה ולא יגלו לאנגלים, כי הם רצו להוציא את "דב" מיד אחרי שיסיים בחדר הניתוח. שני שוטרים אנגלים הגיעו וביררו אם אכן הגיע הפצוע מהשוד. השוטרים היהודים סיפרו שהוא נפטר וירדו איתם למטה, לחדר המתים. האנגלים ביקשו לראות במו עיניהם, והשוטרים הצביעו על אחד המתים, ששערו היה בלונדיני. זה הספיק לבריטים".
— נחמיה בן-תור
בפעולה בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון, ב-25 באפריל 1947, נהרגו שבעה צנחנים בריטים מהדיוויזיה שכונתה ביישוב ה"כלניות" בשל הכומתות האדומות שחבשו. הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים. בראיון שהעניק ל"מעריב" הגן בנאי על הפעולה ואמר:
הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.
לאחר מאסרו של יצחק שמיר, התמנה בנאי לאדמיניסטרטור כללי וניהל את כל המחלקות והסניפים של לח"י ברחבי ישראל. תחת פיקודו תוכננו ובוצעו עשרות פעולות, בחלקן במסגרת "תנועת המרי העברי", המשותפת לשלוש המחתרות, ובהן ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, פיצוץ מפקדות בשרונה (היום הקריה בתל אביב), בסרפנד (היום מחנה צריפין) ובבניין הבולשת בחיפה. פעולות נוספות: פיצוץ מטוסים בשדה התעופה בכפר סירקין, שחרור לוחמים מבתי-חולים ואסירות ממשטרת פתח תקווה, החרמת כספים מבנק ברקליס בתל אביב.
לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, בכ"ט בנובמבר 1947, הופנה עיקר המאמץ של לח"י לחזית מול הערבים. במסגרת זו תכנן בנאי ופיקד על שורה של פעולות בהן פיצוץ בתים בכפרים ערבים, פיצוץ בית הסראייה ביפו, מפקדת הכנופיות הערביות בחיפה, ניסיון לפוצץ את מפקדתו של קאוקג'י בשכם.
השירות בצה"ל
עם הקמת צה"ל התגייס בנאי לחטיבה 8 כמפקד גדוד לח"י, ואחר כך היה קצין אג"ם בחטיבה. הוא שירת במילואים כמג"ד בדרגת סגן-אלוף והיה מפקד נפת דן בהג"א. בנאי שרת 10 שנים במשמר האזרחי בדרגת ניצב-משנה.
כתב את הספר "חיילים אלמונים" על קורותיו בלח"י, והירבה להרצות בצה"ל, בבתי ספר ובמתנ"סים ברחבי ישראל.
ב-1945 נשא לאשה את חנה קרוגר. לזוג נולדו שני ילדים, נילי ושרגא. בנאי עבד ב"אגד" והיה חבר מזכירות ומנהל חברות במרכז הקואופרציה. תפקידו האחרון היה מנכ"ל חברת בתי אבות ברמת גן, ממנו יצא לגמלאות ב-1997. גם לאחר צאתו לגמלאות היה פעיל בעמותת לח"י להנצחת מורשת הארגון ולוחמיה ושימש כיו"ר העמותה. בשנת 2000 הוענק לו תואר יקיר העיר רמת גן ושלט המוצב ברחוב המתמיד 10 ברמת גן, מציין את מקום מגוריו בזמן פעילותו כמפקד לח"י.
יעקב בנאי נפטר בשנת 2009 ונטמן בבית העלמין מורשה ברמת השרון.
ספריו
- יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים: ספר מבצעי לח"י; בעריכת ישראל אלדד, תל אביב: הוצאת חוג ידידים, תשי"ח.
- יעקב בנאי (מזל) (ליקט וערך), מקורות לתולדות תנועת לוחמי חרות ישראל (לח"י), תל אביב: הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, תשס"ו 2006.
קישורים חיצוניים
- דוד תדהר (עורך), "יעקב בנאי (טונקל)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1862
יעקב בנאי בסרט תיעודי על ליל הגשרים "לא חזרנו לבסיס". הסרט הופק בשנת 2012 עבור האגודה להנצחת חללי לח"י והקרן להנצחת אסתי חנציון.
הערות שוליים
- ^ דוד הכהן (רוזנטל), בשרות המחתרת, הוצאת המחבר.
