יחסי ארצות הברית – פקיסטן
| יחסי ארצות הברית – פקיסטן | |
|---|---|
|
|
| |
| ארצות הברית | פקיסטן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,833,517 | 796,095 |
| אוכלוסייה | |
| 346,200,529 | 252,917,583 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 27,360,935 | 338,368 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 79,032 | 1,338 |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית פדרלית | רפובליקה אסלאמית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי ארצות הברית–פקיסטן מתייחסים ליחסים הבילטרליים בין ארצות הברית לפקיסטן. ב-20 באוקטובר 1947, חודשיים ושישה ימים אחרי עצמאותה של פקיסטן, כיננה ארצות הברית יחסים דיפלומטיים עם פקיסטן, מה שהפך אותה לאחת מן המדינות הראשונות שקיימו יחסים עם המדינה החדשה. פקיסטן כרתה ברית עם ארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה נגד ברית המועצות, והייתה שחקנית אינטגרלית בארגוני ברית בגדאד ו-SEATO.
פקיסטן שיחקה תפקיד מכריע בהסדרת ביקורו של ריצ'רד ניקסון ברפובליקה העממית של סין ב-1972, שהוביל להסדרה ביחסי ארצות הברית-סין. למרות הרעה ביחסים בעקבות עליית מפלגת העם הפקיסטנית לשלטון בהנהגת זולפיקאר עלי בהוטו, היחסים השתפרו במהירות והתהדקו במהלך מבצע ציקלון בשנות ה-80 של המאה ה-20, אשר הופנה נגד ההתפשטות הסובייטית במרכז ודרום אסיה, בידי מימון והדרכת מוסלמים מוג'אהדינים באפגניסטן כדי שילחמו בברית המועצות. היחסים שקעו שוב לאחר נפילת מסך הברזל, כאשר ארצות הברית אישרה סנקציות שהוטלו על פקיסטן על ידי קבלת "תיקון פרסלר", אשר נחקק נגד פקיסטן ותוכנית הגרעין שלה. פקיסטן שוב קיבלה על עצמה תפקיד מפתח באינטרסים הגאופוליטיים של ארצות הברית באזור בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, ובמהלך המלחמה העולמית בטרור. היחסים התחזקו, שכן ארצות הברית הגדירה את פקיסטן כבעלת ברית עיקרית שאינה בנאט"ו ב-2002, מה שאפשר את שחרורם של יותר מ-25 מיליארד דולר אמריקני לפקיסטן. מאמצי ההבראה של אמריקאים בעקבות רעידת האדמה בקשמיר ב-2005 זכו להערכה רבה מהציבור הפקיסטני.
היחסים הפכו למתוחים כאשר שני הצדדים החלו למתוח ביקורת זה על זה על האסטרטגיה של האחד והשני במלחמה בטרור, וממשלת ארצות הברית מאשימה את פקיסטן לעיתים תכופות בנתינת מחסה לאנשי טליבאן, ואילו פקיסטן טענה כי ארצות הברית לא עשתה די מאמצים לשמירת הביטחון במזרח אפגניסטן. יתר על כן, כתוצאה מהאירוע של ריימונד אלן דייוויס בלאהור, המבצע הסודי של ארצות הברית באבוטאבאד (שהוביל למותו של אוסמה בן-לאדן) ובעקבות זאת לתקיפות נאט"ו בפקיסטן, נעשו היחסים בין שתי המדינות מתוחים יותר ויותר בשנים האחרונות המאופיינים בחוסר אמון. דעת הקהל בפקיסטן מרבה לדרג את ארצות הברית כאחת המדינות הפחות מועדפות על הציבור, ולהפך.[1] בשנת 2015, על פי סקר עולמי של חברת גאלופ, 15% מהאמריקאים בעלי השקפה חיובית על פקיסטן.[2]
ארצות הברית עוסקת כיום בסיוע כלכלי, חברתי ומדעי נרחב, ומקיימת יחסים צבאיים עם פקיסטן,[3] בעוד פקיסטן ממשיכה לתפוס עמדה אסטרטגית באינטרסים של ארצות הברית במרכז ודרום אסיה. ארצות הברית היא הספקית השנייה בגודלה של ציוד צבאי לפקיסטן לאחר סין העממית, והיא אחת התורמות הגדולות ביותר של פקיסטן לסיוע חוץ.[4][5][6] נציגות פקיסטן בארה"ב מטפלת בעניינים הקונסולריים גם של אזרחי איראן, מדינה שלה אין קשרים דיפלומטיים ישירים עם ארה"ב.[7]
היחסים במהלך המלחמה הקרה
1947–1958: יחסים בין ארצות הברית לבין המדינה החדשה והעצמאית
עם קבלת עצמאותה של פקיסטן מן הראג' הבריטי, נאבקה המדינה המתהווה להציב את עצמה כחברה לא מזוהה בקהילה הבינלאומית. המפלגה הקומוניסטית של פקיסטן זכתה לתמיכה ניכרת במזרח פקיסטן, בעוד שבמערב פקיסטן נותרה המפלגה הסוציאליסטית הפקיסטנית הפרו-סובייטית בשוליים. הליגה המוסלמית הקפיטליסטית והפרו-אמריקאית שלטו בפוליטיקה של מערב פקיסטן, בעיקר באזור פנג'אב המשגשג, בעוד בסיס התמיכה שלה במזרח פקיסטן היה צנוע בהרבה.
עם זאת, ניסה ראש הממשלה ליאקת עלי ח'אן לכונן יחסים ידידותיים עם ברית המועצות ועם ארצות הברית בתקווה שפקיסטן תוכל להפיק תועלת מברית עם שתי המעצמות. הן אנשי צבא פקיסטן והן אנשי שירות החוץ של פקיסטן הביעו ספקות באשר לשאלה האם יש בידי הסובייטים את הרצון הפוליטי והיכולת לספק סיוע צבאי, טכני וכלכלי באותה מידה שהסובייטים החלו להציע לשכנתה הסוציאליסטית של פקיסטן, הודו.[8] עם זאת, פקיסטן ביקשה סיוע צבאי מברית המועצות, אשר נדחה מראש מאחר שברית המועצות התמקדה בהודו.[8] ברית המועצות לא זכתה להערכה חיובית מצד המעמד הבינוני-שמרני של פקיסטן, שראו בברית המועצות בעלת ברית אתאיסטית וסוציאליסטית של הודו.
ב-1950 הרחיבה ארצות הברית את פתיחותה כלפי פקיסטן בכך שהזמינה את ראש הממשלה ח'אן לביקור רשמי אצלה. מאחר שברית המועצות דחתה את פקיסטן הקפיטליסטית והתאימה את עצמה ליריביה של פקיסטן, קובעי המדיניות של המדינה גילו כי שמירה על יחסי ידידות עם שתי המעצמות לא אפשרית. ראש הממשלה ח'אן קיבל את ההזמנה האמריקנית וערך ביקור רשמי בן 23 ימים בארצות הברית שהחל ב-3 במאי. האירוע קיבל אופי פוליטי בפקיסטן, וקומם את השמאלנים במדינה, ונחשב לאירוע רב-השפעה שהוביל לחימום הקשרים דיפלומטיים בין ארצות הברית לפקיסטן במשך כמה עשורים. עם זאת, נטען כי במהלך ביקורו הראשון של ח'אן בארצות הברית, ביקש הנשיא הארי טרומן מפקיסטן לאפשר לסוכנות הביון המרכזית לגבש בסיס בפקיסטן, אך ורק כדי לפקוח עין על פעילותה של ברית המועצות - בקשה שסורבה על ידי ח'אן.[9]
לאורך כל התקופה שבין 1950 ל-1953 ביקרו בארצות הברית מספר אנשי צבא ופוליטיקאים בולטים מפקיסטן. בזמן זה, מפקד הצבא איוב ח'אן ביקר בארצות הברית - שלימים יהפוך את פקיסטן לדיקטטורה צבאית פרו-אמריקאית חזקה. שר החוץ סר מוחמד זפארוללה ח'אן, מזכיר החוץ אכרם-אולא ח'אן, שר האוצר, ע'ולאם מוחמד, ושר הביטחון, איסקנדר מירזה, ביקרו באורח רשמי בארצות הברית.[10]
קשרי הביטחון בין שתי המדינות התחזקו כמעט מיד עקב ביקורו של ח'אן בארצות הברית. הרצון הטוב כלפי פקיסטן היה ניכר גם כאשר ליאקת עלי ח'אן נרצח ב-1951. תחת ממשלתו של חוואג'ה נאזימודין, פקידי פקיסטן וארצות הברית פיתחו עמדות חיוביות זה כלפי זה. רצון אישי זה נראה כאשר מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ון פוסטר דאלס, בעודו מתווכח על אספקת חיטה לפקיסטן ב-1953, אמר לוועדת המשנה לחקלאות ולייעור בדיונים כי "לפקיסטנים מסורת צבאית נהדרת", וכי "בקראצ'י קיבל אותו משמר כבוד שהיה "הטוב ביותר" שראה אי-פעם".[10] היחסים בין המדינות התהדקו עוד יותר על ידי הסכם הגנה הדדי שנחתם במאי 1954, ולאחר מכן מאו קציני צבא פקיסטנים החלו להתאמן בקביעות בארצות הברית.
ב-1956 ביקש הנשיא דווייט אייזנהאואר את אישורו של ראש ממשלת פקיסטן החדש, חוסיין סוהרארדי, לחכור את בסיס פשאוור (PAS), שאמורה לשמש לאיסוף מודיעיני של טילים בליסטיים בין-יבשתיים. הבקשה אושרה, ועד מהרה בנתה ארצות הברית בסיס מטוסים, פיקוד ובקרה במקום לפני תחילת פעולתה. הבסיס נחשב לסודי ביותר, ואפילו פקידי ציבור פקיסטנים בכירים כמו זולפיקאר עלי בהוטו, סירבו להיכנס לבסיס.[10]
האינטרס האמריקאי בפקיסטן נגד התפשטות הקומוניזם מתמקד בעיקר בשמירת קשרים מצוינים עם הממסד הצבאי של פקיסטן. ראש הממשלה חוסיין סוהרארדי ערך כמה ביקורים רשמיים בארצות הברית - בדרך כלל עם מפקד הצבא שלו, איוב ח'אן, לצדו. לאחר ההפיכה הצבאית ב-1958 טען איוב ח'אן כי פעילי שמאל יוכלו לתפוס את השלטון בפקיסטן ובכך לסכן את האינטרסים האמריקאים באזור. הוא הצליח לשכנע את הפקידים האמריקאים שהצבא הפקיסטני הוא המוסד החזק והיחיד שביכולתו לשלוט במדינה.
1958–1971: יחסים במהלך הדיקטטורה הצבאית של איוב ח'אן
במהלך שנות הדיקטטורה של איוב ח'אן, פקיסטן נהנתה ממערכת יחסים קרובה עם ארצות הברית. איוב ח'אן היה פרו-אמריקאי מובהק, ובביקורו בארצות הברית ב-1954, לפני שהיה ראש המדינה, הוא אמר לבריגדיר גנרל הנרי ביירוד, "לא באתי לכאן כדי להסתכל על בסיסים צבאים. הצבא שלנו יכול להיות שלך אם תרצה אותנו, אבל בוא נחליט". השקפתו על ארצות הברית נותרה חיובית גם כשהשתלט על השלטון. למעשה, בשנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה אוכלוסיית פקיסטן פרו-אמריקאית, ובעלת השקפה חיובית על ארצות הברית.
בשנת 1960 איוב ח'אן אישר לארצות הברית להוציא משטחו את משימות הריגול הראשונות שלה לברית המועצות מבסיס חיל האוויר שבפשאוור. במאי 1960 אירע משבר מטוס הריגול U-2, שבה נשבה הטייס פרנסיס גארי פאוורס בידי ברית המועצות. ה-CIA הודיע לאיוב ח'אן על האירוע בעת ששהה בלונדון במסגרת ביקור ממלכתי - על פי הדיווחים הוא משך בכתפיו וציין כי ציפה שתקרית כזו תתרחש בסופו של דבר.[10]
ב-1961 ערך ח'אן את ביקורו הראשון בארצות הברית כראש מדינה. הסולידריות האמריקאית כלפי ח'אן ניכרה בארוחת ערב ממלכתית ומכובדת שהתקיימה במאונט ורנון, ובתהלוכה שנערכה לכבודו בניו יורק.[11]
הסיוע הצבאי האמריקאי התרכז במערב פקיסטן, כאשר הטבות כלכליות נשלטו על ידי מערב פקיסטן, כמעט בשימוש בלעדי. מזרח פקיסטן כעסה על היעדר פיתוח כלכלי מצד ארצות הברית. הפרלמנט המזרח-פקיסטני העביר החלטה המגנה את הברית הצבאית של המערב עם ארצות הברית בשנת 1954.
תפקידה של פקיסטן ביחסי ארצות הברית-סין
ארצות הברית ניצלה את קשריה של פקיסטן עם הרפובליקה העממית של סין, שהביא לביקורו הסודי של הנרי קיסינג'ר בסין ביולי 1971. מגעים אלו בין ארצות הברית לסין, הביאו לביקורו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בסין, ונרמול היחסים בין שתי המדינות ב-1972.
מלחמת הודו-פקיסטן
עם פרוץ מלחמת האיבה בין הודו לפקיסטן, דחק הנשיא ניקסון את יחיא ח׳אן, לרסן את הכוחות הפקיסטנים כדי למנוע הסלמה במלחמה, ולשמור על האינטרסים של פקיסטן. ניקסון חשש כי פלישה הודית למערב פקיסטן, תחזק את מעמדה של ברית המועצות.
ארצות הברית איימה על פקיסטן כי תפסיק לה את הסיוע הצבאי, אם לא תפסיק בפעולות האיבה נגד הודו. אך במקביל חששה כי הודו תשלוט גם בנוף הפוליטי החדש של דרום אסיה.
לקראת סוף המלחמה, הכיר הנשיא ניקסון בתבוסתה של פקיסטן, אך שלח את ה- USS Enterprise למפרץ ההודי, במה שנתפס כאיום על הודו.
הממשלה הדמוקרטית של פקיסטן (1971–1977)
לאחר הבחירות לנשיאות פקיסטן, נהפך זולפיקאר עלי בהוטו, סוציאליסט דמוקרטי כריזמטי לנשיא פקיסטן ב-1971 ולאחר מכן לנשיא ב-1974. תקופה זו נחשבה כ״מלחמה קרה שקטה״ בין ארצות הברית לפקיסטן, אשר הייתה מונהגת תחת שלטון סוציאליסטי-דמוקרטי.
תחת בוטו, פקיסטן התקרבה לברית המועצות ויצרה עמהמ קשרים הדוקים. בוטו ניסה לשמור על איזון עם ארצות הברית, אבל ניסיונותיו נדחו על ידי ארצות הברית. בוטו התנגד לתפיסות השמאלניות פקיסטניות, אבל תמך בפוליטיקה של השמאל, שארצות הברית התנגדה אליו כבר מהתחלה.
היחסים בין שתי המדינות הידרדרו משמעותית תחת נשיאותו של ג'ימי קרטר, אשר היה אנטי-סוציאליסטי והידק את האמברגו על פקיסטן.
דיקטטורה צבאית (1977–1988)
בשנת 1979, קבוצה של סטודנטים פקיסטנים שרפו את שגרירות ארצות הברית באסלמבאד.
לאחר עידן בוטו, יחסי פקיסטן וארצות הברית השתפרו מאוד. ב-24 בדצמבר 1979, פלשה ברית המועצות לאפגניסטן. בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, פתחו ארצות הברית ופקיסטן במבצע ציקלון, הנועד להביס את הסובייטים באפגניסטן ולסכל את המשטר הקומוניסטי במדינה זו. במהלך המשטר הצבאי של הגנרל זיא-אול-חאק, היחסים בין ארצות הברית לפקיסטן הגיעו לנקודה מקסימלית וארצות הברית העניקה לפקיסטן סיוע צבאי של כמיליארד דולר. הפלישה הסובייטית לפקיסטן הדגישה את האינטרס המשותף לארצות הברית ולפקיסטן בהתנגדות לברית המועצות.
ב-1981, סיכמו ארצות הברית ופקיסטן על סיוע צבאי וכלכלי שיינתן לפקיסטן בסך 3.2 מיליארד דולר.
במהלך כהונתו של רונלד רייגן כנשיא ארצות הברית, תמך רייגן במשטר הצבאי בפקיסטן ובמהלך כהונתו בוצעו כמה עסקאות נשק בין ארצות הברית לפקיסטן.
לאחר המלחמה הקרה
הממשלה הדמוקרטית של פקיסטן (1988-1998)
לאחר מותו של זיא, שוקמה הדמוקרטיה בפקיסטן. במקום המשטר הצבאי של זיא, הוקמה שוב ממשלה דמוקרטית בפקיסטן. במהרה היחסים בין שתי המדינות שוב התדרדרו. ארצות הברית נקטה עמדה קשה נגד התפתחותה הגרעינית של פקיסטן והתקרבה להודו.
הקרע ביחסים
ב-1992, יעץ שגריר ארצות הברית בפקיסטן, ניקולס פלאט כי אם פקיסטן תמשיך לתמוך בטרוריסטים בהודו, מזכיר המדינה עשוי למצוא עצמו מגדיר את פקיסטן ברשימת המדינות המממנות טרור.
2001 ואילך
לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הפכה פקיסטן לבעלת ברית של ארצות הברית במלחמה בטרור.
ב-2003, ארצות הברית מחקה לפקיסטן חוב של כמיליארד דולר, עקב מלחמתה בטרור.
בעקבות רעידת האדמה בקשמיר, הבטיחה מזכירת המדינה האמריקאית, קונדוליזה רייס, כי ארצות הברית תתמוך במאמצי הסיוע ותעזור לפקיסטן לבנות מחדש את האזורים שנהרסו.[12]
הברית בין פקיסטן לארצות הברית במלחמה בטרור
לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הצטרפה פקיסטן לברית עם ארצות הברית במטרה להילחם בטרור.
לאחר שפקיסטן לא הצליחה לשכנע את הטליבאן למסור את אוסאמה בן לאדן ואנשים נוספים באל-קאעידה, סיפקה פקיסטן לארצות הברית מידע על מספר נמלי תעופה צבאיים ותמיכה לוגיסטית בהתקפה על אפגניסטן. לאחר הפיגוע, פקיסטן עצרה כמעל 500 חברי אל-קאעידה.
בהמשך לברית הצבאית בין ארצות הברית לפקיסטן, הסירה ארצות הברית את הסנקציות על פקיסטן וכיום פקיסטן, מקבלת סיוע, בעיקר צבאי, של כ-10 מיליארד דולר מאז 2001. ביוני 2004, הגדיר הנשיא ג׳ורג׳ ווקר בוש, את פקיסטן כבעלת ברית חשובה של ברית נאט״ו, וזו זכאית בין היתר לטכנולוגיה אמריקנית מתקדמת.[13] פקיסטן איבדה אלפי אנשים מאז הצטרפותה למלחמה בטרור עם ארצות הברית, בצורה של חיילים ואזרחים. אזורים שלמים הפכו לאזורים טרוריסטים בשליטת הטליבאן ופצצות התאבדות היו דבר שכיח בפקיסטן מאז 2001.
הסיוע הצבאי של ארצות הברית לפקיסטן מאז פיגועי 11 בספטמבר
פקיסטן היא בעלת ברית של נאט״ו.
בשנת 2002, קיבלה פקיסטן כ-25 מיליארד דולר בסיוע צבאי וכלכלי ומכירת ציוד צבאי. הציוד אשר קיבלה פקיסטן היה שמונה מטוסי F-16 חדשים, שמונה מטוסי פטרול ימיים מסוג 6,000, טילים נגד טנקים מסוג 500, שני טילי אוויר-אוויר מסוג 6, מטוסי תובלה מסוג 20 ועוד.
במחצית מחלוקת חבילת הסיוע הייתה בעת ממשל בוש וכמחצית בעת ממשל אובמה. הסיוע שנתן אובמה לפקיסטן היה יותר כלכלי מאשר צבאי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 2014 BBC World Service poll
- ^ Canada, Great Britain Are Americans' Most Favored Nations, באתר גאלופ, 13 במרץ 2015
- ^ An unhappy alliance, באתר לוס אנג'לס טיימס, 7 במאי 2011
- ^ Sixty years of US aid to Pakistan: Get the data, באתר הגרדיאן, 5 ביולי 2011
- ^ U.S-Pakistan Military Cooperation
- ^ U.S. Relations With Pakistan, באתר מחלקת המדינה של ארצות הברית, 24 בינואר 2017
- ^ דניאל בטיני, המתווכת הנצחית: כך פעל "הערוץ השווייצרי" לקראת המתקפה האיראנית, באתר ynet, 15 באפריל 2024
- ^ 8.0 8.1 A recap of Soviet-Pakistan relations, באתר Dawn, 13 במרץ 2011
- ^ Timeline: History of US-Pakistan relations, באתר Dawn, 4 ביולי 2012
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 United States-Pakistan Defence Relations
- ^ America Welcomes President Ayub
- ^ "CNN.com – Rice: U.S. will support Pakistan – Oct 12, 2005". CNN. נבדק ב-20 במאי 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "US and Pakistan, Not Allies But Enemies". Theworldreporter.com. 2010-10-02.
38722695יחסי ארצות הברית – פקיסטן