יוסוף אל-עזמה
 | |||||||
| לידה |
1883 דמשק, האימפריה העות'מאנית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נהרג |
24 ביולי 1920 (בגיל 37 בערך) מייסלון, לבנון הגדולה  | ||||||
| השתייכות |
הממלכה הערבית של סוריה .svg){kind=small} | ||||||
| תקופת הפעילות | 1909–1920 (כ־11 שנים) | ||||||
| תפקידים בשירות | |||||||
| |||||||
| פעולות ומבצעים | |||||||
יוּסוּף אֶל-עָזְמָה (בערבית: يوسف العظمة; 1883 – 24 ביולי 1920) היה מצביא ומדינאי ערבי. הוא היה מראשי הקמת הצבא הסורי אשר פעל לשירותו של פייסל הראשון והממלכה הערבית של סוריה נגד כיבושה בידי האימפריה הקולוניאלית הצרפתית. שירת כשר המלחמה וראש המטה הכללי הראשון של הממלכה ונהרג בהגנה עליה נגד הכיבוש הצרפתי בקרב מייסלון.
ביוגרפיה
אל-עזמה נולד למשפחת סוחרים ובעלי אדמות ממוצא טורקמני בדמשק בשנת 1883. אל-עזמה סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית העות'מאנית בקונסטנטינופול בשנת 1906 ואז עבר הכשרה צבאית נוספת בקיסרות הגרמנית עד שחזר לאיסטנבול בשנת 1909. שם התגייס לצבא העות'מאני והוצב מייד כנספח צבאי לקהיר שבמצרים. בשנת 1914 כיהן אל-עזמה כמפקד חטיבה 25 בקווי החזית בממלכת בולגריה במהלך מלחמת העולם הראשונה. בהמשך המלחמה הועבר שוב כסגנו של הגנרל אנוור פאשה בבירה.
לקראת סיום המלחמה מונה אל-עזמא לראש מטה הצבא העות'מאני הראשון באיסטנבול, אך זמן קצר לאחר מכן ערק לתמיכה בשריף של מכה, חוסיין בן עלי, שפתח במרד הערבי נגד העות'מאנים בשנת 1916. באוקטובר 1918, דמשק נכבשה על ידי צבא השריף חוסיין תחת האמיר פייסל וכוחות האימפריה הבריטית במלחמה, ולאחר מכן חזר אל-עזמה לדמשק. אל-עזמה הצטרף לאל-פתאט, חברה חשאית לאומנית ערבית שנוסדה בשנת 1911, אם כי לא ניכר מתי עשה זאת. הוא הפך לשופט אישי של האמיר פייסל, כעת מלך הממלכה הערבית של סוריה ובינואר 1919 מונה אל-עזמא כנספח הצבאי בביירות.
ראש המטה הכללי
ערך מורחב – מלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת
בממשלתו של ראש הממשלה רידה אל-ריקאבי הועלה אל-עזמה לתפקיד שר המלחמה וב-26 בינואר 1920 מונה גם לראש המטה הכללי על ידי המלך פייסל בכדי להחליף את יסין אל-האשימי שנעצר על ידי הכוחות הבריטיים ועוכב במנדט הבריטי. בתקופת כהונתו, אל-עזמא ביסס את היסודות וההיררכיה של הצבא הסורי. הוא אסף נשק ותחמושת שהשאיר אחריו הצבא העות'מאני בסוריה, גייס כספים לכלי נשק חדשים ובאמצע 1920, יצר כוח צבאי של כ-10,000 איש, שכלל בעיקר מתנדבים בדואים וקצינים עות'מאניים לשעבר.
פייסל הכריז רשמית על הממלכה הערבית של סוריה במרץ 1920. עם זאת, בהסכם סייקס–פיקו הסודי של 1916 בין האימפריה הבריטית והרפובליקה הצרפתית השלישית, שתי המעצמות ניהלו משא ומתן על חלוקת השטחים העות'מאניים ביניהן ובשנת 1920 חבר הלאומים נתן צרפת מנדט על סוריה באפריל 1920. לפני כן, בשנת 1919, כבשו הצרפתים את אזורי החוף הסוריים, מה שגרם למרד עלווים שהובל על ידי סאלח אל-עלי ומרד באזור חלב שהובל על ידי איברהים חננו נגד הנוכחות הצרפתית.
לאחר שהצרפתים קיבלו את המנדט על סוריה, צמחו שני מחנות עיקריים בממשלת סוריה; סיעת מיעוט העדיפה פשרה עם צרפת בשל עליונותה הצבאית ביחס לכוחות הערביים (במיוחד מכיוון שהבריטים הסירו את תמיכתם במלך פייסל), ואילו סיעת רוב דחתה את שלטון צרפת בכל האמצעים. אל-ריקאבי הוביל את סיעת המיעוט ואילו מחנה הרוב הובל על ידי אל-עזמה ונתמך על ידי קצינים עות'מאניים לשעבר. מרבית ממשלת סוריה, כולל שר החוץ עבד אל-רחמן שהבנדר, תמכה בסיעתו של אל-עזמא.
הכוחות הצרפתיים בפיקודו של הגנרל אנרי גורו נחתו בביירות ב-18 בנובמבר 1919. גורו היה נחוש להביא לשליטתה של צרפת את כל סוריה. בניגוד לרצונו של המלך פייסל, נציגו לגנרל גורו, נורי אל-סעיד, הסכים לכך שבתמורה לפריסת הכוחות הצרפתית יובא הסדר. עם זאת, כאשר קצין צרפתי הותקף על ידי מורדים שיעים מוסלמים שהתנגדו לנוכחות הצרפתית, גורו הפר את הסכמתו עם אל-סעיד וכבש את העיר בעלבכ. הפריסה הצרפתית לאורך חוף הים התיכון תרמה לתסיסה ברחבי סוריה וחידדה את הפילוגים הפוליטיים בין מחנה אל-עזמה לבין אלה שביקשו להתפשר עם הצרפתים. ב-10 בדצמבר 1919 התפטר ראש הממשלה אל ריקאבי על רקע הלחץ עליו והדעה הרווחת. מאוחר יותר כבשו הכוחות הצרפתיים חלקים בצפון סוריה בתחילת יולי 1920.
ב-13 ביולי הכריז אל-עזמה בפני הקונגרס הלאומי הסורי על צעדי חירום, כולל צנזורת עיתונאים, הכוח לתפוס כלי רכב אזרחיים לשימוש צבאי וקריאה למיליציות ברחבי הארץ לתמוך בצבא. בהשראת הצלחותיו של מוסטפא כמאל נגד הצרפתים בטורקיה, ביקש אל-עזמא ללכת בדרך הטורקים נגד הצרפתים בסוריה. בינתיים יסין אל-האשימי שב לסוריה מארץ ישראל והוטל עליו לבדוק את יכולתם של חיילי אל-עזמה. הוא הגיע למסקנה שהצבא הסורי לא היה מוכן ולא היה מצויד לעימות רציני נגד הצבא הצרפתי. בפגישה של קבינט המלחמה של המלך פייסל, אל-עזמה היה נסער בעליל ממסקנותיו של אל-האשימי. בלי קשר, הוא הודה בסופו של דבר כי הצבא נמצא במצב רעוע כאשר הודיעו לו כי מחסור בתחמושת פירושו שלכל חייל יוקצו רק 270 כדורים לרובים שלהם ולכל פיסת תותחים ניתן להקצות שמונה פגזים בלבד. למרות זאת, כל הקצינים בפגישה הכריזו על נכונותם להלחם. ב-14 ביולי הציבה צרפת אולטימטום לממשלת סוריה לפרק את צבאה ולהיכנע לשליטה צרפתית.
ב-18 ביולי נפגשו המלך פייסל והקבינט הסורי וכל השרים למעט אל-עזמה והסכימו שלא לצאת למלחמה עם הצרפתים. לאחר שאישור המלך פייסל עבר בהחלטת הקבינט ב-20 ביולי, שש שעות לפני המועד האחרון לאולטימטום, המלך פייסל הודיע לקשר הצרפתי בדמשק על הסכמתו הרשמית לאולטימטום של גורו. עם זאת, מסיבות לא ברורות, ההודעה של פייסל לא הגיעה לגורו אלא רק ב-21 ביולי. מקורות החשודים בכוונות צרפת האשימו את הצרפתים בעיכוב מכוון של מסירת ההודעה כדי לתת לגורו תירוץ רשמי להתקדם לדמשק. עם זאת, לא היו עדויות או אינדיקציות לחבלה צרפתית. כאשר הידיעה על כניעתו של פייסל לצרפתים ופירוק מחנות הצבא הערבי בדמשק הגיעו לאוכלוסייה, התעורר מרד אזרחי. מהומה של חיילים ותושבים אשר זעמו על החלטת המלך פייסל הסתיימה ב-200 הרוגים אזרחיים. אל-עזמא דחה את הדרישות לפירוק הצבא והפציר במלך פייסל לתת לצבא הערבי אפשרות להתעמת עם כוחות צרפת.
קרב מייסלון
- ערך מורחב – קרב מייסלון
כ-12,000 חיילים צרפתים המורכבים מעשרה גדודי חיל רגלים וכן פרשים ותותחנים מגובים בטנקים ופצצות קרב, החלו את התקדמותם בדמשק ב-21 ביולי. הם כבשו לראשונה את אנג'אר בעמק בקעה, שם התפרקה חטיבתו של גנרל חסן אל-הינדי, ללא קרב. ההתקדמות הצרפתית הפתיעה את המלך פייסל שהאמין כי פעולה צבאית של צרפת תימנע על ידי הסכמה לאולטימטום ה-14 ביולי כפי שהבטיח הגנרל גורו. בתגובה לפעולתו של גורו, הסכים המלך פייסל לבקשתו של אל-עזמה לבצע גיוס. כ-300 חיילים מכוחותיו המפורקים של הינדי הצטוו להתגייס מחדש במעבר מייסלון, כ-20 קילומטרים ממערב לדמשק. אל-עזמה הצליח להרכיב כמה מאות חיילים סדירים וכ-1,000 מתנדבים, בהם גם חיל פרשים בדואי.
ב-22 ביולי ניסה המלך פייסל לעכב את ההתקדמות הצרפתית באמצעות שליחתו של סאטי אל-חוסרי לנהל משא ומתן עם הגנרל גורו, שהציב תנאים חדשים למניעת ההתקפה של צבאו ונתן למלך פייסל יום נוסף לדון בתנאים. למחרת, בעוד הקבינט שקל את תנאיו של גורו, הצרפתים ביקשו כניסה למייסלון כדי לגשת למי המעבר. הסורים פירשו את הבקשה להוות תירוץ לצבא גורו להיכנס לדמשק ללא קרב והמלך פייסל בסופו של דבר דחה את בקשתו של גורו ואת תנאיו החדשים. לאחר מכן, אל-עזמא עזב את דמשק כדי להתעמת עם צבאו של גורו במה שנודע כקרב מייסלון.
כוחותיו של אל-עזמה במייסלון היו מצוידים בעיקר ברובים חלודים שהשאירו כוחות עות'מאניים ורובים ששימשו את הסדירים הבדואים במהלך המרד הערבי בשנת 1916 וכן ב-15 תותחים. הכוח הערבי הורכב מחטיבה צפונית, מרכזית ודרומית ובראשם פרשי גמלים. אל-עזמא הוביל את הטור המרכזי שגובה על ידי מתנדבים אזרחיים רבים. בסביבות השחר של ה-27 ביולי, בדרך הגישה אל מייסלון, התרחשו עימותים בין הכוחות הערביים לצבא הצרפתי, אולם מרבית ההתנגדות הערבית, שלא הייתה מתואמת ברובה, קרסה בשעה הראשונה של הקרב. הסורים ניצלו את התחמושת הקטנה שאיתה הגיעו עד תום והצבא הצרפתי העליון הצבאי שבר את הקווים הערביים.
בסביבות השעה 10:30 בבוקר הגיעו כוחות צרפת למטהו של אל-עזמה. המוקשים שהונחו על ידי הסורים לא התפוצצו או לפחות לא הפריעו ברצינות לכוחות הצרפתיים הנכנסים. כשכוחות צרפתיים נמצאים במרחק של כ-100 מטרים ממנו, מיהר אל-עזמה אל תותחן וצווה עליו לירות לעבר הטנקים הצרפתיים. לפני שנורה פגז כלשהו, אל-עזמה נקלט על ידי צוות טנקים ונורה למוות מירי מקלע צרפתי. הוא נפגע בחזה ובראש. אל-עזמה היה הקצין הערבי היחיד שמת בקרב. העימותים במעבר נמשכו עוד שלוש שעות. עד אז נסוגו הכוחות הערביים באי סדר סביב דמשק. הצבא הצרפתי נכנס לעיר בהמשך. בזכרונותיו כתב הגנרל גורו כי לאחר תבוסת הסורים, הותירו כוחותיו של האחרון ”15 תותחים, 40 רובים וגנרל... בשם יוסוף ביי אל-עזמא. הוא מת כחייל אמיץ בקרב.”
מורשת
סירובו של אל-עזמא להיכנע לצרפתים, התעקשותו לצאת לקרב עם כוחות נחותים ומותו בעודו מפקד על הסורים במייסלון הפכו אותו לגיבור לאומי בסוריה ובעולם הערבי. פסלו ניצב בכיכר מרכזית בדמשק, כשכבוד שמו הושם על רחובות ובתי ספר ברחבי סוריה, פסליו הוצבו לרחבי המזרח התיכון. הוא יתרה מזאת הפך גם סמל בשביל הצבא וכסמל למאבק הפאן-ערביות.
אל-עזמה היה נשוי לאישה טורקית, שאיתה נולדה לו בת בשם לילה.
קישורים חיצוניים
29757151יוסוף אל-עזמה