יארוהה

Яру́га

מדינה
מחוז	ויניצה
אוכלוסייה	‏
‑ בכפר	694 (2001)

יַארוּהָה וגם יַארוּגָה (באוקראינית וברוסית: Яру́га; ביידיש: יערע) הוא כפר קטן בצפון מזרח מחוז ויניצה שבאוקראינה, אשר נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה. עד המלחמה חיו ב כ-2,000 נפש אשר מחציתם יהודים.

המיקום הגאוגרפי

יארוהה היא עיירה במחוז משנה מוהיליב-פודילסקי בצפון מזרח מחוז ויניצה. העיירה נמצאת במרחק של 25 ק"מ מהעיר מוהיליב-פודילסקי, שהיא העיר המרכזית של אותו מחוז משנה. העיירה שוכנת על גדת הדניסטר, הנהר הגדול על הגבול בין אוקראינה לבסרביה.

היסטוריה

לפני המלחמה

ב-1847 ישבו בכפר 224 יהודים וב-1897 ישבו בו 1,271 יהודים, שהיו כמחצית מהאוכלוסייה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יארוהה הייתה חלק מאוקראינה, אשר הייתה באותו הזמן כפופה לשלטון הרוסי הסובייטי וחלק משטחיה של ברית המועצות. חיו בה כ-2,000 אנשים, בערך מחציתם יהודים (כ־1000 איש).

תושבי העיירה היו ברובם במצב כלכלי נמוך-בינוני. רוב תושבי העיירה הסתפקו במועט. העיירה התברכה באדמה חקלאית טובה, ולכן הייתה מוקפת בכרמי ענבים, בשטחים חקלאיים של גידולי מזון וכותנה וביערות. האזור נחשב לשופע מבחינה חקלאית וטבעית, ורוב התעסוקה הייתה סביב הגידולים והדיג בנהר הדניסטר. רוב הגברים והילדים עבדו בעבודות חקלאיות, והנשים עבדו בעיקר בסריגה. כמו כן, חלק נכבד מן התושבים עבדו בדיג ובהעברות סחורה ממקום למקום, היות שהעיירה הייתה קו התפר בין מחוזות וסחורה עברה דרכה.

בתקופת החורף מצבה הכלכלי של העיירה הדרדר, עקב מזג האוויר שאינו מתאים לגידולים ופגיעה בחקלאות, בדיג, ובשייט בנהר. באחד החורפים כשהנהר קפא, תושבי העיירות השכנות נהגו לשדוד את היהודים בעיירה, אך עם הזמן הונהג הסכם ביניהם, והיהודים התחילו להבריח סחורות שונות מבסרביה. עסקי ההברחה שיפרו מאוד את המצב הכלכלי של תושבי יארוהה ובעיקר של יהודי המקום. האיכרים העסיקו אותם, סיפקו להם מזון, וגם הנשים עבדו וסרגו.

כאמור, רוב האוכלוסייה ביארוהה הייתה ענייה, אף שהיו מספר קטן של משפחות אמידות. כולם ידעו, מלבד השפה האוקראינית, גם יידיש, ושמרו במידת מה על המסורת. ביארוהה פעלו "מועצה יהודית ממלכתית" ובית ספר יהודי שהתנהלו ביידיש.

במהלך המלחמה והשואה

כאמור, עם פרוץ המלחמה חיו ביארוהה כ-2,000 אנשים, בערך מחציתם יהודים (כ-1,000 איש). בזמן מלחמת העולם השנייה הדרדר מצבם הכללי של כלל תושבי העיירה. תנאי המחיה הפכו לקשים לכלל התושבים ובפרט ליהודים. רוב בתיהם נלקחו מהם ומרבית האוכלוסייה עברו להתגורר בבתים קטנים הכוללים 8 נפשות בחדר. כלל הגברים גויסו על ידי הרוסים ולחמו נגד הגרמנים ולכן לא היו מפרנסים עיקריים בבתי המשפחות. בשנה וחצי הראשונות למלחמה לא היה שינוי גדול בגודל האוכלוסייה.

עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 (מבצע ברברוסה), ברחו חלק מהיהודים לתוך ברית המועצות, חלקם כמגויסים לצבא האדום. שבוע לאחר כיבוש יארוהה על ידי הגרמנים (18–19 ביולי 1941), רוכזו יהודי העיירה בגטו ברחוב אחד בפאתיה. ב-28 ביולי 1941 רצחו אנשי האס אס סמוך לעיירה כ-100 יהודים אשר גורשו מבוקובינה והובאו על ידי הרומנים. בחודשי הכיבוש הראשונים חויבו כל היהודים לשים טלאי צהוב על החזה והגב. חפצי הערך שלהם הוחרמו, ולכן מרבית היהודים, אם לא כולם, נותרו ללא רכוש, מה שהביא לשפל כלכלי עבורם ועבור העיירה.

העיירה הייתה תחת פיקודה של מפקדת לגיון הז'נדרמים במוהילב ותחת השגחתה של תחנת הז'נדרמים שבאנדאסובקה (כפר במרחק 8 ק"מ ממוהיליב-פודילסקי). רב-סמל בליווי שני ז'נדרמים היה בא ליארוהה אחת לשבוע כדי להשגיח על הנעשה במקום. השמירה הסדירה הופקדה על ידי הרומנים בידי המיליציה האוקראינית המקומית, אשר בניגוד למקומות אחרים התייחסה בהגינות לאוכלוסייה היהודית ביארוהה. בראש המיליציה עמד פדור קרייבסקי (Fedor Krievski), אשר תמך בסתר בפרטיזנים. קרייבסקי ארגן ודאג לאכסון המגורשים שהגיעו ליארוהה בבתי היהודים המקומיים. כעבור זמן מה פקד ראש תחנת הז'נדרמים להקים גטו, ותחום הבתים בהם היה מותר ליהודים לגור הצטמצם. קרייבסקי עקף את הפקודה והרחיב את הגטו לכמעט כל השכונה היהודית הקודמת, כך שרוב היהודים יכלו לחזור לבתיהם הקודמים. בתחילת אוקטובר 1941 נמנו כ-370 יהודים בגטו יארוהה. לאחר מכן, באוקטובר–נובמבר של אותה שנה, הגיעו לגטו יארוהה כ-500 מגורשים יהודים מרומניה וצפון בוקובינה. בנוסף לכך אופשר ליהודים להקים ועד יהודי אשר תפקידו היה לטפל בענייני הקהילה היהודית כולה - מגורשים שהגיעו ליארוהה ומקומיים כאחד. בראש הוועד עמד השוחט וידר (Wider), מגורש יהודי מבוקובינה, אשר נרצח באביב 1941 כשנתפס מחוץ לגטו ללא רישיון. בגטו פעלו בית חולים ובו 16 מיטות וגם בית תמחוי, בו חולקו 150 מנות אוכל ביום. היהודים עבדו במשק החקלאי שהיה קולחוז.

בראשית ספטמבר 1941, סופחה יארוהה לטרנסניסטריה, שהועברה לשלטון רומניה. במקום שלטון רוסי שלט ביארוהה שלטון רומני-גרמני (בשליטת היטלר). יארוהה סופחה כחלק מכפר רומני ששכן קרוב ליער, לשדות התירס ולשאר השדות החקלאיים. שינוי הגבולות הגאוגרפיים והעברת האזרחים נעשה בניגוד לרצון התושבים ובהוראות השלטון הרומני.

בחודשים דצמבר 1941 עד אפריל 1942 פרצה מגפת טיפוס. משפחות שלמות נספו ולא היה בית שלא היו בו נפגעים. במאי 1942 החליטו השלטונות לשלוח את כל יהודי יארוהה, המגורשים שהגיעו אליה והמקומיים, למחנה סקאזינץ, לאחר השתדלויות רבות ומתן שוחד למפקד הז'נדרמים במוהילב, הוצאו מן המשלוח 25 משפחות של בעלי מקצוע והוחזרו ליארוהה. האחרים שנשלחו למחנה סקאזינץ נשארו בו עד חיסולו ב-12 בספטמבר 1942. אחדים ממפוני יארוהה הועברו למקומות אחרים: טיוורוב, קראסנה ועוד, אולם רובם הוחזרו ליארוהה. בינואר 1943 נמנו 785 יהודים, מהם 416 מגורשים שהגיעו אליה ו-369 מקומיים. היו אז במקום 51 יתומים, מהם 13 יתומים משני הוריהם.

מאוחר יותר, בסוף שנת 1942 – תחילת 1943, נערכו שלושה מבצעי ציד יהודים ביארוהה כדי לשלוח אותם למחנות עבודה. בשני המבצעים הראשונים תפשו לרוב צעירים בני 19–26 ושלחו אותם לעבד אדמת כבול בנסטרווארקה (Nestervarea) שבמחוז טולצ'ין. במבצע השלישי נשלחו אנשים יותר מבוגרים. כיוון שרבים חשו בסכנה, ברחו מן העיירה והסתתרו אצל האיכרים. האנשים שנשלחו הוכו בידי הז'נדרמים לאורך כל הדרך, ולאחר שהגיעו הוחזרו שוב ליארוהה, מאחר שנמצאו בלתי מתאימים לעבודה. למחרת היום הוחל במבצע מיוחד, ונערות ונשים צעירות נשלחו לאותה עבודה בטולצ'ין. הגברים, שנלכדו במבצע השלישי נשלחו לניקולאייב. כשהעבודה במחנות העבודה נפסקה, הם הוחזרו ליארוהה. חלק מהיהודים שנשלחו למחנות הצליחו לברוח ולהציל את חייהם. הראשונים שהוחזרו לבתיהם היו יוצאי דורוחוי, ששוחררו בדצמבר 1943.

בעקבות התנגשות עם איכרים מבסרביה שחצו את הנהר ופשטו על הגטו לצורך שוד וביזה, הוקמה בגטו התארגנות יהודית להגנה עצמית, אשר בסופו של דבר שיתפה פעולה עם האיכרים בהברחת סחורה מבסרביה לטרנסניסטריה, דבר אשר תרם לשיפור מצבם הכלכלי של תושבי הגטו, שרבים מהם התפרנסו ממכירת הסחורות. בנוסף לכך היהודים הוסיפו לעבוד במשק החקלאי שהיה קודם קולחוז על מנת להשיג מזון למחיה. הם התפרנסו מעבודה חקלאית אצל איכרים אוקראינים, ונשים יהודיות עסקו בעבודות סריגה. העניים מבין היהודים, אלה שלא יכלו לעבוד, קיבלו מדי פעם מצרכי מזון מהמבריחים. התושבים האוקראינים אף הסתירו בבתיהם ובמחסניהם יהודים מפני אנשי האס אס, אשר על בואם נמסרה הודעה מוקדמת מראש הקולחוז האוקראיני.

כאשר החלה העיירה לקלוט משפחות מרובות ילדים של פליטים ומגורשים ממחנות מעבר של פליטים (כ-500 נפשות) גדלה הצפיפות והביאה לירידה במצב הכלכלי, שהיה כבר רעוע, ולמחסור במזון ובבגדים. רבים מתו ממחלות ומרעב. בסיפור אישי המתועד ב"יד ושם" מסופר: "כאן ביארוהה היו משפחות של יהודים תושבי המקום ואותנו צרפו לבתים של יהודי המקום. הכניסו אותנו לתוך בית קטן, בו התגוררה אישה עם שלושה ילדים. כל הדירה הכילה שני חדרים ורבע. החדר הגדול נמסר לנו ביחד עם עוד 2 משפחות, 11 איש בחדר אחד של 14 מ"ר. אחי נהג למקור סחורה למוהילב על מנת לקנות סבון, מזון וביגוד."

אחרי המלחמה

ב-20 במרץ 1944 נכנס הצבא הסובייטי ליארוהה. במקום נמצאו כ-300 מגורשים ממקומות אחרים ומספר דומה של יהודים מקומיים. בהפצצה של הגרמנים על העיירה, נהרגו 6 יהודים. רבים מהתושבים נותרו ללא רכוש כלל ורובם גויסו לצבא הרוסי.

אחרי מלחמת העולם השנייה חזרה יארוהה להיות בשליטת ברית המועצות, במסגרת חבל ארץ הנקרא בוקובינה, שהיה באותה תקופה מחולק בין רומניה, מולדובה ואוקראינה. הצבא הסובייטי כבש מיד את המקום מידי הרומנים המובסים.

לאחר התפרקות ברית המועצות, הן מולדובה והן אוקראינה הפכו למדינות עצמאיות. כיום, יארוהה היא עיירה קטנה הנמצאת במחוז ויניציה באוקראינה, על הגבול עם מולדובה, על גדת נהר הדניסטר. בעיירה יש אוכלוסייה מצומצמת מאוד וגם שטחה הגאוגרפי מצומצם מאוד.

לקריאה נוספת

• אובידיו קריאנגה, יארוגה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך III, עמ' 695–693), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)

קישורים חיצוניים

• "יארוהה", באתר JewishGen (באנגלית)
• ירוגה (Yaruga), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"

הערות שוליים

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים במכלול שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "יארוהה".

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26225468יארוהה