טטייב
| |||
 | |||
| בניין עיריית טטייב | |||
| מדינה / טריטוריה |
 אוקראינה | ||
|---|---|---|---|
| אובלסט |
 קייב | ||
| ראיון |
| ||
| הרומדה (אנ') | טטייב (אוק') | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 12,776 (2021) | ||
| ‑ צפיפות | 1021 נפש לקמ"ר (2021) | ||
| קואורדינטות | 49°22′15″N 29°41′24″E / 49.370833°N 29.69°E | ||
| אזור זמן | UTC +5 | ||
טטייב (באוקראינית: Тетіїв. ברוסית: Тети́ев ביידיש: טיטיעוו[1]) היא עיר במחוז קייב שבאוקראינה, כ-180 ק"מ דרומית לבירה קייב, על גדות נהר רוסקה (אוק'), מיובלי הדנייפר. בטטייב התקיימה קהילה יהודית שהיוותה בשיאה רוב מוחלט בעיירה וחדלה להתקיים בעקבות פרעות פטליורה בשנת 1920.
סמל העיר
סמל העיר טטייב (אוק') כולל מגן שבתוכו פרש רכוב על סוסו בשדה ירוק על רקע מבצר ששעריו פתוחים לרווחה. המגן נתמך מימין על ידי לוחם רוסי קדום עטוי גלימה אדומה ומשמאל בידי קוזק חגור חרב, כאשר שניהם אוחזים בידיהם השנייה חניתות עטורות דגלים אדומים. בתחתית הסמל - ענפי עץ אלון.
הפרש מסמל את המאבק של תושבי האזור הקדומים בקומנים. המבצר מסמל מבצר רוסי ששרידיו עדיין מצויים בטטייב, והשערים הפתוחים מסמלים הכנסת אורחים. הפרש לבדו מופיע גם על דגל העיר.
היסטוריה
טטייב נוסדה ככל הנראה בתקופת נסיכות קייב במאה ה-12 בשם "טימושניה". שרידי ביצורים מתקופה זו ניתן לראות עד היום. ב-1240 כבשו המונגולים את האזור והרסו את טימושניה.
במאה ה-16 הפך האזור לחלק מהדוכסות הגדולה של ליטא ואדמות טטייב היו שייכות לאצילים ליטאים. ב-1596 השתלט על האדמות אציל אוקראיני בשם קונסטנטין אוסטרוזקי. סביב הטירה של שליטי המקום התפתח מקום יישוב, עד שבשנת 1606 זכתה טטייב להכרה כעיר במסגרת זכויות מגדבורג.
טטייב לקחה חלק פעיל במרד חמלניצקי, ובמהלכו עברה העיר מיד ליד כמה וכמה פעמים, וב-1667 הפכה לחלק מהאיחוד הפולני-ליטאי. בין 1681 ל-1683 שלטה בטטייב האימפריה העות'מאנית. במהלך המאה ה-18 עברה שוב טטייב כמה פעמים מיד ליד, והתחולל בה מרד גדול כנגד הפולנים. כ-1000 מורדים הוצאו להורג לאחר שהמרד דוכא. בסוף המאה סופחה טטייב לאימפריה הרוסית, החל מ-1800 השתייכה למחוז קייב.
במהפכת 1905 שבתו פועלי תעשייה וחקלאות בטטייב. השביתות דוכאו בעזרת הקוזקים, וחלק מהשובתים נכלאו.
לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית ב-1917, הוקמו בטטייב מוסדות וגופים לאומיים אוקראיניים. במהלך מלחמת האזרחים שפרצה באותה תקופה, גל של פרעות שטף את יהודי טטייב (ראו לקמן), במהלכן נהרגו אלפי יהודים והקהילה היהודית חוסלה הלכה למעשה.
ב-17 ביולי 1941 נכבשה טטייב על ידי הוורמאכט במסגרת מבצע ברברוסה. הגרמנים הלאימו והחרימו רכוש ומפעלים לצורך המאמץ המלחמתי הגרמני. צעירים רבים נשלחו ברכבות לעבודות כפייה. עם זאת, בקרב פועלי הכפייה החלה להתפשט התנגדות פסיבית, שכללה עבודה לא יעילה, גרימת נזק מכוונת למכונות וציוד וכדומה. צעירים רבים הצטרפו לפרטיזנים שלחמו בכובש הנאצי. באוגוסט הוקמה מחתרת אנטי נאצית. טטייב שוחררה מהכיבוש הנאצי בלילה שבין ה-31 בדצמבר 1943 ל-1 בינואר 1944.
הקהילה היהודית
יהודים התגוררו בטטייב החל מהמאה ה-17. ב-1768 בוצע פוגרום ביהודי טטייב בידי ההיידמקים בראשותו של איוואן גונטה.
בסוף המאה ה-18 חי ופעל בטטייב רבי אהרן מטיטיוב, נכדו של הבעל שם טוב (בן בנו רבי צבי). על פי האגדה החסידית, ר' אהרן הגיע לטטייב מקונסטנטין-ישן, לאחר בקשות חוזרות ונשנות, משום שיהודי טטייב האמינו שזכותו תעמוד להם לעצירת מגפה שפרצה בעיר[2].
ב-1883 הוקם בטטייב בית "ביקור חולים" במימון חברי הקהילה[3]
ב-1897 מנו יהודי טטייב כ-95% מתושבי העיר. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 החלה הגירת יהודים מטטייב לארצות הברית. קבוצה של יוצאי טטייב התיישבו בקליבלנד[4], אוהיו, והקימו שם מועדון (Tetiever Verein), שב-1910 התמסד לכדי קהילת "אהבת אחים אנשי ספרד", ובהמשך אף הוקם בית כנסת. בעשור השני של המאה ה-20 מנתה הקהילה היהודית בטטייב כ-1400 משפחות שבהם למעלה מ-7000 יהודים. עיסוקם של מרבית היהודים היה ב"מקצועות יהודיים" קלאסיים: חנוונות זעירה, נגרות, חייטות, סנדלרות ומסחר. יחסיהם עם שכניהם הנוצרים היו טובים בדרך כלל. יהודים רבים מהעיירה שירתו בצבא הרוסי במהלך המלחמה.
בפרעות
סופה של הקהילה היהודית בטטייב הגיע עם גל הפרעות שנודע בשם "פרעות פטליורה" ב-1919–1920 במהלך מלחמת האזרחים הרוסית.
אליעזר דוד רוזנטל, עורך קובץ העדויות "מגילת הטבח" על הפרעות, כתב על טבח יהודי טטייב: ”יותר מכל העיירות שבפלך קיוב, שתתה את כוס התרעלה טעטיוב”[5].
על פי העדויות שמביא רוזנטל, ב-1918 נפוצו שמועות על טבח שהולך וקרב לטטייב בעקבות התגברות כוחותיו של סימון פטליורה. יהודי העיר התארגנו להקמת מיליציית הגנה מקומית. הם גבו כסף, גייסו מתנדבים ורכשו נשק. בראש המיליציה עמד צבי (הרש) טורי (אוק'), לוחם מעוטר בשלושה אותות ממלחמת העולם הראשונה. המיליציה נתמכה גם על ידי האוקראינים המקומיים, והפגינה את כוחה לראשונה ב-6 בדצמבר 1918, כאשר פשטו קוזקים תומכי הצבא הלבן בהנהגת שמרקטיוק על העיר. המגנים היהודים מנעו טבח ושבו את כל הפורעים. ב-3 במאי 1919 התחולל בשנית קרב בין כוח המגן היהודי לבין קוזקים. לאחר קרב עיקש, נכנעה לבסוף המיליציה היהודית וכמה מלוחמיה נרצחו על ידי הקוזקים. כל הגברים כונסו לבית הכנסת, שם הוטל עליהם כופר נפש גבוה. במקביל, בוצעו ברחבי העיירה מעשי שוד וביזה קשים. המיליציה היהודית התארגנה מחדש והתחמשה בחסות הצבא האדום.
בתחילת חודש אוגוסט התקרבו הקוזקים שוב לעיר. כוח ההגנה היהודי פתח עליהם באש והסב להם אבדות, אך נאלץ לברוח מן העיר. הפורעים ערכו מסע נקמה שבמהלכו רצחו ועינו יהודים רבים, עינו נשים יהודיות ובזזו חנויות ורכוש יהודי. ראש המיליציה טורי שב לעיר כדי להגן על היהודים הנטבחים, ונהרג בקרב מגן שבמהלכו הרג חמישה פורעים. שעות מספר לאחר מכן, פרצה לעיר כנופיה אחרת והמשיכה בהרג ובהרס. מהתקפות אלו נהרגו על פי ההערכות של רוזנטל כשלוש מאות איש, ופצעו רבים. בית הכנסת הפך לבית חולים לטיפול בפצועים.
בספטמבר 1919 התחולל גל נוסף של פרעות, כפי הנראה על ידי חייליו של אנטון דניקין.
הגל האחרון והקשה ביותר של פרעות הגיע ב-24 -26 במרץ 1920[6] (ה' - ו' בניסן ה'תר"ף). פורעים מכנופיות מקומיות החלו במסע טבח ואונס, ובשיאו הציתו את בית המדרש על היהודים שהתבצרו בו (כאלף וחמש מאות לפי חלק ממהערכות), את בית הכנסת ואת בתי היהודים. בגל זה חוסלה לחלוטין הקהילה, כשמרבית יהודי טטייב נרצחו והמעטים שנותרו נמלטו לערים אחרות (בעיקר לפוהרבישצ'ה, בילה צרקווה, אודסה וקייב). הקהילה היהודית בטטייב חדלה מהלתקיים ולא חודשה עד היום.
מקורות יהודיים אומדים את חללי הפרעות בטטייב בכ-4000[7][8] עד 5000[9]. גור אלרואי אומד עלמספר החללים בכ-3000[10]. מקורות אחרים נוקטים מספר של כ־1400[11], כ-2400[12] או כ-1000[13] חללים.
ב-2020 הוקמה על חורבות בית העלמין היהודי בטטייב אנדרטת "כותל הדמעות" (Стіна плачу) לזכר יהודי טטייב שנספו בפרעות. האנדרה הוקמה בשיתוף פעולה של תושבים מטטייב והעירייה[8].
בתרבות
בטטייב נולד המשורר יעקב אורלנד, שנמלט ממנה עם הפרעות בגיל 6. זכרונות טטייב וחורבנה הותירו רושם עמוק ביצירתו של אורלנד והיא עומדת במרכז ספרו "קִיֶּב" שיצא לאור ב-1991, הכולל "פואמה ושתי טיוטות-שיר לזיכרון טטיב". גם שירו המפורסם "אני נושא עימי" שפורסם בספרו "אילן ברוח" בשנת 1939 והולחן בידי דוד זהבי, עוסק בזכרונות מטטייב ומחורבנה.
ערים תאומות
לקריאה נוספת
- אליעזר דוד רוזנטל, טעטיעווער חורבן, ניו יורק, 1922 (ביידיש).
- אליעזר דוד רוזנטל, מגילת הטבח, ירושלים-תל אביב, תרצ"א, חלק ג' עמ' 65 - 90.
- אלתר דרויאנוב (עורך), רשמות: מאסף לדברי זכרון, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל", כרך שלישי, ברלין תרפ"ג, עמ' 395 - 399.
- יעקב אורלנד, קִיֶּב: פואמה ושתי טיוטות-שיר לזיכרון טטיב, ירושלים, כרמל, תשנ"ב 1991.
קישורים חיצוניים
- טטייב, באתר JewishGen (באנגלית).
- Jews of Tetiev (באנגלית)
- רוחמה אלבג, בני אדם נולדו לחייך ולשתוק, באתר הארץ, 6 באפריל 2004
- שני דוחות על פוגרומים בטטייב מאת משלחת הקהילות היהודיות (פריז, 1927) (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ וגם: טיטיוב, טעטיוב או טעטיעוו.
- ^ הרב שלמה יוסף זוין, סיפורי חסידים על התורה, עמ' 345 - 348.
- ^ {{{1}}}, בארצנו, המליץ, 25 ביולי 1895
- ^ בין המהגרים הייתה גם אמו של המפיק לי ריץ'
- ^ מגילת הטבח חלק ג עמ' 65, בהערת השוליים.
- ^ לפי חלק מהמקורות הפוגרום החל ב-1 במאי.
- ^ Tetiev History באתר באתר בית הכנסת "אוהב צדק" בקליבלנד.
- ^ 8.0 8.1 The first monument to the victims of the Jewish pogroms was opened in Ukraine באתר risu.
- ^ ראו למשל כאן, שנקט הערכה של 4500 עד 5000
- ^ גור אלרואי, 'לאומי זה אי־אפשר להעמיד על החמלה והרחמים': תגובתם של היישוב והתנועה הציונית לפוגרומים', בתוך עיונים בתקומת ישראל 23 (2013), עמ' 425.
- ^ ראו למשל כאן
- ^ תוצאות הפרעות ברוסיה ואןקראינה, דבר, 3 במאי 1943, עמ' 5.
- ^ ראו כאן
34190931טטייב