טיוטה:שאילה בבעלים
שמירה ושאילה בבעלים הוא דין הלכתי לפיו אדם ששאל או קיבל לשמירה חפץ והבעלים של החפץ היו שאולים או שכורים לו בשעת השאילה או קבלת השמירה, השומר או השואל פטור מתשלומי החפץ אם הוא הוזק.
מקורו
דין בעליו עמו מפורש בתורה לענין אדם ששאל חפץ מחבירו והחפץ הוזק באונס ”וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, אם בעליו עמו לא ישלם”[1], ובגניבה ואבידה דשואל וש"ש פטור בעליו עמו נלמד מבנין אב או מהיקש מאונסין דשואל[2].
טעמו
בראשונים ובאחרונים מצינו כמה טעמים לפטור בעליו עמו:
- החינוך[3] החוות יאיר[4] והגר"א[5] כתבו שמכיוון שהבעלים היה שאול לו היה צריך לשמור בעצמו[א].
- הרלב"ג[6] כתב שכשהבעלים שאולים לשואל השואל השומר לא משתעבד בשמירה.
- ההעמק דבר[7] והמשך חכמה[8] כתבו שאין דרך בני אדם לבקש מחברם שישאל להם אלמלא שעשו לו טובה קודם לכן, ולכן אין לו דין שואל גם בפרה, משום שאין כל הנאה שלו.
- החזקוני כתב שכל טעם חיוב שואל באונסין הוא בגלל שהבעלים יכול לטעון שלא נהג בה כראוי, אך אם הבעלים גם כן היה שאול לו הוא ראה שנהג בה כראוי[9].
גדרו
לדעת רב המנונא בשביל שיתקיים פטור בעליו צריך שהבעלים יעסוק באותה מלאכה יחד עם החפץ, ושיהיה שאול משעת שאילת הפרה עד האונס[10] אך רבא דחה את דבריו.
בפשיעה
במסכת בבא מציעא מובאת מחלוקת בין רב אחא לרבינא האם פטור בעליו עמו קיים גם במקרה שהחפץ הוזק מחמת פשיעה, יסוד מחלוקתם הוא האם מקרא נדרש לפני פניו[ב]. התוספות[11] הביאו בשם רבינו חננאל שהלכה שפטור, משום שבכל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל[12], ובדיני ממונות קולא היא השארת ממון בידי בעליו הנוכחיים, וכן פסקו הרמב"ם[13] הטור והשולחן ערוך[14].