טיוטה:מלח קרבנות

מצוות מליחת הקרבנות היא מצוות עשה מדאורייתא להוסיף מלח על הקרבנות לפני הקטרתם.

מקור

מקור האיסור הוא מהפסוק ”וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח”. בגמרא (מנחות כ' ע"א) למדו חיוב למלוח קרבן מנחה מתחילת הכתוב 'וכל קרבן מנחתך במלח תמלח', ואילו את סוף הפסוק 'על כל קרבנך תקריב מלח' - אם אינו ענין (נצרך) לקרבן מנחה שכבר נאמר, תנהו ענין לשאר הקרבנות, שכל הקרבנות כעולת בהמה ועוף ואימורי שאר הקדשים מצוה למולחם קודם שמקטירם על המזבח .

טעם המצוה

רש"י (ויקרא שם) פירש 'מלח ברית' - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג. שהקב"ה כרת ברית עם המלח בששת ימי בראשית שישתמשו בו להקרבת הקרבנות.

הרמב"ן (ויקרא ב', י"א) כתב "ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח" , והוסיף רבינו בחיי (שם) שלימדה תורה דרך ארץ שמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא (ברכות נ"ח ע"א - מלכות השמים כעין מלכות הארץ) וכשם שאין זה כבוד במלכות של מטה שיהיה המאכל תפל מבלי מלח, כמו כן לא יהיה דרך כבוד בקרבן ה' שיהיה תפל מבלי מלח. וטעם זה הובא גם כן בספר החינוך (מצוה קי"ט): "כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו".

הרמב"ן ורבינו בחיי הביאו גם את טעמו של הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ו): כי מנהג עכו"ם להרחיק המלח מן הקרבנות ומואסים בו ולא יקריבוהו כלל, מפני שהמלח בולע הדם, והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טיפה מן הדם לאיבוד, כל כך היו נמשכים אחר מאדים וכוחותיו - וכדי להרוס כוונתם תצווה התורה לא תשבית מלח.

עוד טעם כתב החינוך (שם): רומז כי המלח מקיים כל דבר ומציל על ההפסד והריקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד, ותישמר נפשו ותישאר קיימת לעד .

גדר המצווה

בספר ציונים לתורה (לרבי יוסף ענגיל כלל מ') חקר בענין מליחת הקרבנות, האם עניינו מכשיר את הקרבן להקרבה, או שמא המלח הינה קרבן בעצמו ועניינו של קרבן המלח שיבוא קרבן זה יחד עם שאר קרבנות, אבל מכל מקום הוא קרבן לעצמו עיי"ש שהביא ראיות לכאן ולכאן .

דיני המצווה

מצוות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר 'על כל קרבנך תקריב מלח', ואסור להקריב ללא מלח, ואם הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר 'ולא תשבית מלח ברית אלוקיך', ואף על פי שלוקה הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה (רמב"ם הלכות איסורי המזבח פרק ה' הלכה י"א י"ב). ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח. ואם מלח כל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד כשר (רמב"ם שם).

בשלושה מקומות היה מונח המלח, בלשכת המלח ועל גבי הכבש ובראשו של מזבח . במלח שעל גבי הכבש היו מולחים האיברים של הקרבנות, ובראשו של מזבח היו מולחים הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף (רמב"ם שם הלכה י"ג). המלח שמולחים בו כל הקרבנות משל ציבור הוא כמו העצים, ואין היחיד מביא מלח או עצים לקורבנו מביתו (רמב"ם שם).

לכתחילה מולח במלח סדומית ובדיעבד כשר אף מלח אסתרוקנית [מלח שחופרים מן הקרקע] . לכתחילה מצוה למולחו סמוך להקרבה אבל בדיעבד מועיל אף אם מלחו מקודם וא"צ לחזור ולמולחו סמוך להקרבה . יש שכתבו שלא היו מקדשים את המלח בכלי שרת קודם המליחה, אלא היה מתקדש במליחת האיברים .

אין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים , ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו (רמב"ם הלכות איסורי המזבח פרק ה' הלכה י"א). וכן המים של ניסוך המים בחג א"צ מלח (מנחת חינוך מצוה קי"ח אות ג'). והיינו דווקא יין הנסכים שבא עם הקרבן אבל יין הבא בפני עצמו צריך מלח , שמי שנדר או התנדב יין בפני עצמו צריך למולחו, ונותן עליו מלח ומנסכו כולו על גבי השיתין ככל הנסכים .

יש אומרים שאף הקטורת הינה בכלל 'על כל קרבנך תקריב מלח' - אמנם יצאו בכך שנתנו כחלק מסממני הקטורת מלח סדומית כמבואר בברייתא (כריתות ו' ע"א) , ויש שסברו שאין הקטורת בכלל לאו זה .

עוד נחלקו הראשונים האם חלק הקרבנות שנאכל לכהנים טעון גם כן מליחה או לא .

המהר"ם חגיז (הלכות קטנות סימן רי"ח) חידש שאם אין לו מלח כשר למלוח את הקרבן, יכול למלוח בסוכר שהוא מין מלח, ואף שסוכר הוא פרי ועובר על איסור שאמרה תורה (ויקרא ב', י"א): "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", נפקא מינה היכן שאין לו מלח, שבא עשה של מליחה ודוחה לא תעשה של הקטרת דבש .

המצוה בזמנינו

כתב הרמ"א (אורח חיים סימן קס"ז סעיף ה') בשם הבית יוסף שהביא מהשבלי הלקט: מצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצע כי השולחן דומה למזבח, והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח.