טיוטה:טבילה בשבת

טבילה בשבת נהוגה בעיקר בקרב החסידים, על פי מנהג האריז"ל, לטבול מדי שבת בבוקר. מנהג חסידי זה, עורר התנגדות רבה בקרב קהילות אשכנז, על עצם הטבילה ובעיקר על הטבילה במים חמים בשבת, כפי שנהגו החסידים.

בהלכה

בשולחן ערוך נפסק במפורש שלאדם מותר לטבול מפני טומאתו בשבת, על פי המשנה: ”בית הלל אומרים [מטבילים] כלים מלפני השבת ואדם בשבת”. בהמשך, הגמרא מביאה חילוק של רבא בין אדם לכלים, שלמרות שכלים אסור להטבילם בשבת (מפני שנראה כמתקנם), לאדם עצמו מותר לטבול משום שנראה מצנן עצמו במים.

על פי גמרא זו פוסק רבי שניאור זלמן מלאדי בשולחן ערוך הרב, שלאדם מותר לטבול מפני טומאתו בשבת אפילו כאשר צריך טבילה מדאורייתא כגון נדה וכדומה, מפני שאינו נראה כמתקן אלא כיורד להקר, ואף במקרה שטובל במים סרוחים, שאין דרך להקר בהם, ואף בימות הגשמים שאין דרך להקר כלל, למרות זאת משום שלעיתים אדם מתלכלך, מתרחץ אף במצבים כאלו.

עם זאת, כאשר לא נהוג להתקרר בשבת, אין היתר, כפי שפסקו גדולי אשכנז לגבי טבילת נשים שלא בזמנה: ”דהא מנהג פשוט בכל מרום דאסור לרחוץ כל גופו בשבת אפי' במקוואות מאיזה טעם שהוא ואע"ג דמשמע בכל דוכתא בתלמדות דשרי.. א"כ מוכח מילתא דלשם טבילה קנחית במים ונראה כמתקן כמו שאסור לטבול כלים בשבת ולפי זה אין להתיר לטבול טבילה ראשונה שאחר הלידה בשבת”. אך בטבילת אנשים אין חשש דתיקן גברא, כפי שביאר רבי שניאור זלמן מלאדי בשולחן ערוך הרב, על פי המגן אברהם.

חשיבות הטבילה במקורות החסידות

בפרי עץ חיים מובא לראשונה התייחסות למנהג האריז"ל, וכותב שם בשם האריז"ל, שעניין הטבילה בשבת מגיע בעקבות ההפרש בין קדושת ליל שבת ליום השבת (כשם ההפרש בין יום חול לקדושת השבת). מנהג זה החל להתקבל כחוב גמור אצל גדולי וצדיקי הדור הראשון בחסידות בפרט, כדוגמת החסידים רבי שמעלקא מניקלשבורג; רבי דוד מסטפין; רבי אהרון מקרלין; בעל ה'שלחן טהור'; רבי שלום פרלוב מבראהין ועוד.

לעומת רוב החסידים, תלמידי רבי פנחס מקוריץ התבדלו ולא הקפידו על טבילה בשבת בבוקר.

טבילה במקוואות מחוממים

מנהג הטבילה אצל החסידים לא היה נהוג מצד הסיגוף, אלא מצד עצם הטבילה. לאור כך, היו מחממים את מי המקווה אף לשבת עצמה. עם זאת, היו צדיקים שהחמירו לא לטבול במקוה חם בשבת.