טיוטה:בר סמכא

בר סמכא (מארמית: בן סמכות; ברבים: בני סמכא) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד שמשמעותו אדם בקי שנחשב לסמכות בתחומו. הביטוי מתייחס לאדם בעל ידע הנחשב למקור אמין וניתן לסמוך על דבריו וחוות דעתו.

מקור

בשלשה מקומות בתלמוד נזכר הביטוי. הראשון מופיע במסכת גיטין, שם מובא שכאשר שליח מביא גט מבעל הנמצא בחוץ לארץ לאשה שנמצאת בארץ ישראל צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ובגמרא שם מובא: ”שלח ליה רבי אביתר לרב חסדא גיטין הבאים משם לכאן (מבבל לארץ ישראל) אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם”, רב יוסף מפקפק בסמכותו של רבי אביתר ושואל: "מי אומר שרבי אביתר בן אדם מוסמך הוא וניתן לסמוך על דבריו?":

מאן לימא לן דר' אביתר בר סמכא הוא?

— תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ו' עמוד ב'

במסכת קידושין מובא מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בשאלה האם להשוות בין קידושין לגירושין בדין קבלת קידושין לנערה. במהלך הסוגיה, מביא התלמוד סיפור בו רבי אסי שואל את רבי זירא מה נאמר בבית המדרש. רבי זירא עונה לו בשם רבי אבין שכל חבורות בית המדרש נמנו וגמרו לפסוק כרבי יוחנן, וריש לקיש צעק לעומתם את הלימוד הידוע מן הפסוק בספר דברים - ”ויצאה והיתה לאיש אחר” - להשוות דיני גירושין לקידושין, אך אף אחד לא השגיח בו. רבי אסי שואל את רבי זירא האם רבי אבין בן אדם מוסמך שמדקדק בשמועתו ואינו משכח ואפשר לסמוך על דבריו?:

רבי אבין בר סמכא הוא?

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"ד עמוד א'

במסכת יבמות מובא מחלוקת אמוראים האם חזקה היא שאישה היא אישה קטלנית לאחר שמתו שני בעליה או רק לאחר שמתו שלושה בעליה, אביי סמך על רב יצחק בר יוסף שקבע שהחזקה היא רק לאחר שלושה מקרים, ונישא לאשה בשם חומא שהיתה נשואה לשני אנשים שנפטרו, ונפטר גם הוא. והקשה רבא, האיך סמך אביי על רב יצחק שאמר משמו של רבי יוחנן, הלא אביי אמר שאין לסמוך על דבריו רבי יצחק משום שהוא לא אדם שאפשר לסמוך על דבריו משום שאינו חוזר על מה שלומד, בניגוד לרבי אבין שעליו יש לסמוך משום שמשנן את מה שלומד:

והא איהו דאמר אבין דסמכא יצחק סומקא לאו בר סמכא, אבין ישנו בחזרה יצחק סומקא אינו בחזרה

— תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב'

ולפירוש אחר ברש"י שם אין לסמוך על דבריו של רב יצחק בשם רבי יוחנן משום שאינו נמצא תמיד בקרבת רבי יוחנן, ופעמים שרבי יוחנן חוזר מדבריו ורב יצחק אינו יודע מכך, בניגוד לרבי אבין שנמצא תמיד בקרבת רבי יוחנן וכשחוזר רבי יוחנן מדבריו יודע מכך, ועל כן הוא בר סמכא על דבריו של רבי יוחנן.

היוצא ממקורות האלו הוא שמצאנו כמה פירושים לאדם 'בר סמכא' - בכל המקומות הכוונה הוא לאדם שניתן לסמוך עליו:

1. אדם שמדייק במה ששומע ואינו שוכח ועל כן ניתן לסמוך עליו.
2. אדם שמשנן וחוזר על כל מה ששומע.
3. אדם הנוכח תמיד במקום, או שנמצא תמיד בקרבתו של אדם מסויים ומודע לכל המתרחש ולכן ניתן לסמוך עליו על מה שקורה באותו מקום, או עם אותו בן אדם.

שימוש בכלל זה

מצאנו שבמחלוקת בין שני אמוראים פוסק התלמוד כפי האמורא שהוא יותר 'בר סמכא', האמורא שמדייק יותר, ואם שניהם ברי סמכא דנים בתלמוד על מי מביניהם סומכים.

בכמה וכמה דוכתי בגמרא דפליגי תרי תלמידי אליבא דרבייהו דמר אמר הכי אמר הרב ומר אמר איפכא ... בכגון דא רגיל הש"ס למיזל בתר ההוא דדייק טפי ושהוא בר סמכא יותר ... הא למדת דאורחא דתלמודא הוא למסמך בזה אמאן דדייק טפי ושהוא יותר בר סמכא כמדובר ואי התרי תלמידי שקולים נינהו אז רגיל תלמודא למשקל ולמטרי אהי מנייהו סמכינן

— יד מלאכי, כללי התלמוד, כלל תרס"ג.