חיים יבין

חיים יבין

חיים יבין באירוע לזכרה של חנה זמר בתערוכתה של זוקי קריסטל - 'פנים'. 3 בינואר 2013
לידה	10 בספטמבר 1932 (גיל: 92) ט' באלול ה'תרצ"ב בויטן, רפובליקת ויימאר
כינוי	"מר טלוויזיה"
תאריך עלייה	1933
שם לידה	היינץ קלוגר
מדינה
תקופת הפעילות	מ-1956
עיסוק	עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק טלוויזיה, עורך, קריין טלוויזיה ורדיו
מעסיק	הערוץ הראשון קול ישראל רדיו ללא הפסקה
סוג כתב	מגיש טלוויזיה

חיים יבין (נולד ב־10 בספטמבר 1932) הוא עיתונאי, במאי טלוויזיה, מפיק, עורך וקריין טלוויזיה ורדיו ישראלי. מאנשי התקשורת המובילים בישראל וחתן פרס ישראל לתקשורת, שכיהן בעבר כמנהל הטלוויזיה הישראלית.

יבין שימש כמגיש מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הראשון, "מבט לחדשות", מאז שנכנסו שידורי הטלוויזיה לישראל בשנת 1968 ועד לשנת 2008. הוא מזוהה עם הערוץ הממלכתי של הטלוויזיה הישראלית יותר מכל אדם אחר ולכן זכה לכינוי "מר טלוויזיה".

ביוגרפיה

יבין נולד בבויטן שבגרמניה (כיום חלק מפולין) בשם היינץ קלוגר, מצאצאיו של הרב שלמה קלוגר. עלה לישראל ב-1933, וגדל והתחנך בקריית בנימין, שכונה שאוחדה לימים עם קריית אתא. למד בבית ספר תיכון בקריית מוצקין, אך נשר מהלימודים, ועבד במסגריה של בית החרושת 'פניציה' בחיפה. הוא השלים בגרויות תוך כדי שירותו הצבאי. לאחר מכן למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד במקביל במספר עבודות מזדמנות. ליבין תואר ראשון בספרות עברית ובספרות אנגלית, ולמד לתואר שני בספרות השוואתית.

במהלך לימודיו כסטודנט היה שחקן מהמניין בקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים. בשנת 1956, עוד בהיותו סטודנט, החל יבין לעבוד בקול ישראל, תחילה כמגיש חדשות ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה. ב-1962 פתח את שידורי "הגל הקל", שלימים הפך לרשת ב'. בהמשך עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל כעורך, כמפיק וכמגיש משדרי תעודה. בין הבולטים בשידוריו היה ריאיון שקיים יעקב בן-הרצל במסגרת התוכנית "יום ביישוב" עם הילדה יפה לוי מבית שאן. אמירתה של לוי: "אני רעבה!" על כך שאין למשפחתה כסף מספיק לאוכל, גרמו לתהודה ציבורית נרחבת בישראל.

יבין נמנה עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (לימים - "הערוץ הראשון"), במסגרתה הגיש את מהדורת "מבט לחדשות" הראשונה ב-23 ביולי 1968, שנושאה המרכזי היה מטוס אל על שנחטף לאלג'יריה. מאז הופיעה דמותו על המסך יותר מכל אדם אחר בישראל, זאת במסגרת מהדורות "מבט לחדשות", "יומן השבוע", "מבט שני" ועוד. מלבד הגשה, שימש יבין גם כשליח רשות השידור בארצות הברית בין השנים 1970–1975 ובהמשך כעורך "מבט", מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, עורך ומגיש "מבט שני", ועורך סרטי תעודה רבים. בשנים 1990–1986 היה מנהל הטלוויזיה הישראלית ובתפקידו זה היה אחראי ליצירת התוכניות "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת". ב-1993 שימש תקופה קצרה ככתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה, שם עמל על סרטו התיעודי "ברלין - ירושלים וחזרה".

לצד הכינוי "מר טלוויזיה" שהפך למזוהה עמו, טבע יבין את המונח "מהפך" שהפך למטבע לשון, במשדר הטלוויזיה שליווה את ליל הבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שבהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך. במשדר זה נעשה לראשונה שימוש במדגם, ועם סגירת הקלפיות שודרו תוצאות הסקר שלפיו תם עידן שלטון מפא"י הוותיק, שהוביל להקמת המדינה ומשל בה מאז. מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר שידור אחד הראיונות עם ראש הממשלה, מנחם בגין, יבין הרים גבה, ובגין עורר פולמוס ציבורי כשאמר בתגובה "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". בעקבות דבריו התעוררה סערה ציבורית, וחבר הכנסת יוסי שריד אף הגיש שאילתא בכנסת: "האם מר בגין יעקם בעצמו את פרצופו של יבין, או שמא ישלח את בריוני הליכוד?". זמן קצר לאחר מכן נפגשו יבין ובגין באירוע של סיעת חרות ובגין ליטף את לחיו של יבין ואמר: "הם איבדו לגמרי את חוש ההומור?".

ישראל גלילי בבסיס צה"ל משתתף בתוכנית "קלידוסקופ" עם חיים יבין מהטלוויזיה הישראלית, 1969.אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית.

במקביל לעבודתו בטלוויזיה, הנחה יבין קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמוסדות נוספים. ב-1997 עבר לתקופה קצרה לערוץ 2, שם יצר, ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית קשת. לאחר עונה אחת בלבד שוחרר מהחוזה ב"קשת" ובספטמבר 1998 שב להגיש את מהדורת מבט בערוץ הראשון. שכרו הגבוה בשידור הציבורי עלה מעת לעת לדיון ציבורי בישראל.

בנוסף לעיסוקיו, הקליט בשנות השבעים אלבומי סיפורים לילדים: "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" מאת איאן פלמינג, "סיפורי באבאר הפילון" (עם דליה פרידלנד) מאת ז'אן דה ברונוף, "ג'ק ושיח האפונים", "אלאדין", "מר שמח וידידיו" מאת רוג'ר הרגריבס (עם אסתר סופר) ועוד. בתקליטים אלה שימש כקריין וגם שיחק דמויות וביצע שירים. כמו כן הופיע תחת שמו משחק קופסה ושמו "חידון טלוויזיה". ביום העצמאות תשנ"ז (1997), זכה יבין בפרס ישראל בתחום התקשורת.

ב-10 במאי 2007 הודיע חיים יבין כי בכוונתו לפרוש מהגשת מהדורת "מבט" לאחר כ-40 שנה בהן הגיש אותה. ב-5 בפברואר 2008 הגיש יבין את מהדורת "מבט" בפעם האחרונה שלו. בסיום אותה המהדורה פוצל המסך לארבעה חלקים, כשמגישי החדשות בשני הערוצים המתחרים מיקי חיימוביץ', יעקב אילון וכן דני קושמרו, הופיעו כדי לברך את יבין לרגל פרישתו, יחד עם מחליפיו בערוץ הראשון מירב מילר וינון מגל.

ב-2008 הגיש תוכנית אישית ברדיו ללא הפסקה.

ב-11 במרץ 2019 במהלך טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2018 ולאחר שהעניק פרס מפעל חיים לבילי סגל גזליוס מעד יבין ונפצע קל.

ב-20 במאי 2022 במהלך ראיון לאולפן שישי לאילן לוקאץ' במסגרת ציון יום השנה לבחירות 1977 טען יבין כי "בפוליטיקה אתה מדבר על כוח. מי נוטל את הכוח. מפא"י שלטה, שלטה במשך שנים. בא הליכוד, הפך את העניינים, גרם לאותו מהפך, למהפכה, ותפס את השלטון. אין לך ביטוי יותר מתאים – תפס את השלטון." דבריו עוררו סערה בקרב הציבור הישראלי.

סרטי התעודה

בין פועליו של יבין בטלוויזיה היו סדרות התעודה אותן ערך והגיש, ביניהן הסדרה "גחלת לוחשת" (1991) על מצבה של יהדות ברית המועצות לאחר נפילת הקומוניזם, סדרות על מערכות הבחירות לכנסת "הנבחרים" (1981), "המהפך השני" (1992) ו"בין המהפכים" (1999) אשר סקרו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית באותה עת, וסדרה על ערביי ישראל בשם "תעודה כחולה" (2008).

ב-2005 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית ארץ המתנחלים בערוץ 2. הסדרה עסקה בסקירת המצב בשטחי יהודה ושומרון, על פי נקודת מבטו. התוכנית הציגה את המתנחלים כאנשים שפטורים מחוקי מדינת ישראל, וחשפה תופעות נפוצות של לאומנות אגרסיבית. גורמים בימין ראו בסדרה תוכנית תעמולה המזוהה עם השמאל ומכפישה ציבור גדול של מתנחלים, ערב ההתנתקות מרצועת עזה. כמו כן נטען, כי לא עולה על הדעת שמגיש חדשות בערוץ הציבורי ינקוט עמדה פוליטית מובהקת. לאחר תלונות רבות על חוסר איזון, נעתרה הזכיינית טלעד וקיימה בסופה של כל תוכנית דיון באולפן. יבין טען כי הוא מקפיד על איזון במשדרי החדשות, אך בסדרה דוקומנטרית ניתן לנקוט עמדה אישית, וכי הוא נתן בה פתחון פה נרחב לנציגי המתנחלים. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר.

ב-2011 ביים יבין את הסדרה הדוקומנטרית "צבא העם", סדרה בת שלושה חלקים, שבוחנת את האתוס הצבאי ובודקת האם מחלוקות פוליטיות מפוררות את צה"ל.

בנובמבר 2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בסוף שנת 2016 הוקרן סרטו התיעודי האחרון עד כה, "ירושלים - עיר של חלומות שבורים".

חיים אישיים

ב-1967 נישא יבין ליוספה לבית קרונפלד. יוספה עבדה בבנק ישראל במשך 25 שנים בתפקידים שונים בנושאי כלכלה ומחשוב, וכיום היא עורכת דין העוסקת בגישור עסקי. לזוג ארבעה ילדים: העיתונאי והסופר יונתן יבין, דפנה ומיכאל - עורכי דין, וחגי - רופא פנימי וקרדיולוג.

במשך עשרות שנים התגוררה המשפחה בירושלים. בשנת 1999 העתיקו בני הזוג יבין את מגוריהם לתל אביב.

בדצמבר 2016 שתי נשים טענו כי הטריד אותן. יבין הכחיש את הטענות. בנובמבר 2017, העיתונאית נרי ליבנה טענה בריאיון כי חיים יבין אמר לה: "אם נהיה חברים ממש טובים - אז תהיה לי עבודה טובה בשבילך". יבין הגיב לטענה כי "מדובר בשטויות".

ספריו

• גחלת לוחשת, עם העיתונאי גדעון לוי.
• כתב טלוויזיה, ספר לימוד תקשורת אלקטרונית לסטודנטים לתקשורת.
• עובר מסך – אוטוביוגרפיה, בהוצאת ידיעות ספרים, 2010.

קישורים חיצוניים

• אתר התוכנית "תעודה כחולה" אתר רשת
• גילי איזיקוביץ, עכבר העיר אונליין, חיים יבין: בעד יונית לוי, נגד ליברמן, באתר הארץ, 5 בפברואר 2009
• רענן שקד, ביקורת טלוויזיה על הפרק האחרון של הסדרה "ארץ המתנחלים", באתר ynet, 29 ביוני 2005
• עכבר העיר אונליין, חיים יבין יודע את מלאכתו, באתר הארץ, 4 בפברואר 2008
• אלי אשד, החיים בלי יבין, בבלוג "היקום של אלי אשד"
• מנכ"ל חדש, מנכ"ל חזק, באתר וואלה!‏, 21 במאי 2010
• יוסי שריד, "עובר מסך" מאת חיים יבין | שמאלן בעל כורחו, באתר הארץ, 3 ביוני 2010
• ערן בר-און, "אני הכוכב הנולד של לפני 50 שנה", באתר ynet, 30 ביוני 2010
• יערה יעקב, חוגגים 80 לחיים יבין: "מוצג היסטורי חי ובועט", באתר ynet, 10 בספטמבר 2012
• גבי בר חיים, המבין יבין, באתר "ידיעות אחרונות", 23 בדצמבר 2016

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34649348חיים יבין