חוק מקרקעי ישראל

חוק מקרקעי ישראל
פרטי החוק
תאריך חקיקה	29 ביולי 1960
גוף מחוקק	הכנסת הרביעית
חוברת פרסום	ספר החוקים 312, עמ' 56
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד האוצר ומשרד החקלאות
מספר תיקונים	4
נוסח מלא	חוק מקרקעי ישראל, תש"ך-1960

חוק מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 הוא החוק המגדיר את החריגים לכלל איסור עסקאות מכר בקרקעות המדינה, האמור בסעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל.

הרקע לחקיקת החוק

החוק הוא אחד מסדרת חוקים שגיבשו את משטר המקרקעין בישראל, שעיקרו בעלות המדינה ברוב שטחה של המדינה. לאחר הקמת המדינה נוצר מצב בו שלטה המדינה בלמעלה מ-90 אחוזים מן המקרקעין במדינה, שהועברו אליה בדרכים שונות. בתקופת המנדט הבריטי אדמות המדינה בשטח שהיה לימים מדינת ישראל כללו כ-2.8 מיליון דונם שהם כ-13.5 אחוזים משטח המדינה.^[1] חוק נכסי המדינה שהתקבל בשנת 1951 קבע כי נכסי המקרקעין של ממשלת המנדט יעברו לבעלות מדינת ישראל, וכי נכסים שאין להם בעלים ייחשבו אף הם כנכסי מדינה. קביעה זו העבירה לבעלות המדינה 12.6 מיליון דונם של קרקע בנגב.^[2] מקרקעין נוספים עברו לבעלות המדינה כנכסי נפקדים וכן לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים). מקרקעין אלו, וכן מקרקעי הקרן הקיימת לישראל דרשו ניהול והסדרה בידי רשות מרכזית אחת, וכן היה צורך לעגן בחקיקה את הכלל לפיו אין להעביר מקרקעי מדינה לבעלות פרטית, ואת החריגים לו.

בשנת 1957 מונתה ועדה בה היו חברים שרים ופקידי ממשלה בכירים – קדיש לוז, לוי אשכול, חיים גבתי, פרץ נפתלי, פנחס ספיר ויוסף ויץ, לבירור פעולות הקרן הקיימת במקרקעין שבבעלותה. הוועדה הגיעה למסקנה כי יש לנהל את אדמות המדינה ואת אדמות הקרן הקיימת על ידי גוף ניהולי מרכזי, שיתבסס על עקרון בעלות המדינה במקרקעין ואיסור העברתם לידיים פרטיות.^[3] כתוצאה מכך הונחו על שולחן הכנסת בשנת 1960 שלושה חוקים – חוק יסוד: מקרקעי ישראל, שקבע את עיקרון בעלות המדינה בקרקע הלאום, אך איפשר חריגים שנקבעו בחוק, חוק מקרקעי ישראל, שקבע את החריגים לעקרון בעלות המדינה בקרקע הלאום, וחוק מינהל מקרקעי ישראל שהקים את מינהל מקרקעי ישראל וקבע את סמכויותיו.

סעיפי החוק

החוק קובע שבעה סוגי עסקאות שסעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל, האוסר על מכירת מקרקעי מדינה לא יחול עליהם -

1) פעולות רשות הפיתוח לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים)

2) פעולות העברת בעלות במסגרת עסקאות חליפין בקרקע שהיא נכסי נפקדים.

3) פעולות הדרושות לשם קיום התחייבויות שהתחייבו בהן לפני חקיקת חוק היסוד.

4) עסקאות חליפין, ובלבד שלא תחולף קרקע חקלאית בקרקע עירונית.

5) פעולות ליישור גבולות או השלמת נחלאות, במסגרת של עד מאה דונם בכל פעם.

6) פעולות בין המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל לבין עצמן.

7) העברת בעלות בקרקע עירוני, בהיקף כולל של עד מאה אלף דונם.

כן נקבע כי חוק היסוד לא יפגע בפעולות הבאות לצורך קיום מצוות שמיטה בלבד.

תיקוני החוק והרפורמה ברשות מקרקעי ישראל

בשנת 2006 תוקן לראשונה החוק, ונקבע כי העברת קרקע עירונית תהיה עד לסדר גודל כולל של 200,000 דונם.

בשנת 2009 יזמה המדינה את הרפורמה ברשות מקרקעי ישראל במסגרתה יזמה העברה רחבת היקף של הבעלות בקרקע עירונית לידיהם של חוכרים ממינהל מקרקעי ישראל. במסגרת זו שונה סעיף 2 (7) ונקבע בו כי -

"העברת בעלות במקרקעי המדינה או במקרקעי רשות הפיתוח שהם קרקע עירונית, ובלבד ששטח כל ההעברות מכוח פסקה זו יחד לא יעלה על 400 אלף דונם – בתקופה שמיום י"ב באלול התשס"ט (1 בספטמבר 2009) עד יום ה' באלול התשע"ד (31 באוגוסט 2014) (בפסקה זו – התקופה הראשונה), ו-400 אלף דונם נוספים למשך חמש שנים מתום התקופה הראשונה; ובלבד שהעברת בעלות במקרקעי הקרן הקימת לישראל לא תיעשה אלא באישורה."

כנגד תיקון זה הוגשה עתירה לבג"ץ. העותרים טענו כי התיקון משנה את משטר המקרקעין בישראל ממשטר של בעלות ציבורית למשטר של בעלות פרטית, וכי הוא ייצור מצב בו גורמים פרטיים מחזיקים במקרקעין ושוללים את השימוש וההנאה מהם מהציבור בכללותו, שכן התיקון אינו מדבר רק על דירות מגורים, אלא גם על קרקע בלתי מפותחת ופתוחה, ולמעשה כל קרקע מבונה הזמינה לפיתוח עירוני. בפסק דין מקיף בעניין בג"ץ תנועת דרור ישראל נגד ממשלת ישראל קבעה השופטת דורית ביניש כי התיקון לחוק הוא חוקתי, ואיפשרה את ביצוע הרפורמה.

בשנת 2011 תוקן החוק תיקון נוסף. חברי הכנסת שיזמו את התיקון חששו מהעברה של קרקעות שיירכשו לבעלות פרטית במסגרת הרפורמה לתושבי מדינות חוץ לארץ, שיקבלו זכויות בקרקע שהייתה עד אז קרקע מדינה. לפיכך נוסף לחוק סעיף האוסר על ביצוע עסקת מקרקעין עם זרים כהגדרתם בחוק ללא קבלת אישורו של שר הבינוי והשיכון.

בשנת 2023 הועברו סמכויות שונות שניתנו לוועדות הכנסת על פי החוק, לוועדת הפנים והגנת הסביבה.