ז'ול פאבר
 | |
| ז'ול פאבר בשנות ה-60 של המאה ה-19 |
ז'וּל פָאבְר (בצרפתית: Jules Favre; 21 במרץ 1809 – 20 בינואר 1880) היה מדינאי ועורך דין צרפתי. לאחר הקמת הרפובליקה השלישית בספטמבר 1870, הפך לאחד ממנהיגי הרפובליקנים המתונים (אנ') באספה הלאומית.
קורות חיים
שנותיו הראשונות
הוא נולד בליון, והחל את דרכו כעורך דין. מתקופת מהפכת 1830, הצהיר על עצמו בגלוי כרפובליקני, ובמשפטים פוליטיים ניצל את ההזדמנות להביע דעה זו. לאחר מהפכת 1848 נבחר כציר מטעם ליון לאספה המכוננת, שם ישב בין הרפובליקנים המתונים והצביע נגד הסוציאליסטים. כאשר נבחר לואי נפוליאון לנשיא צרפת, פאבר התנגד לו בגלוי. ב-2 בדצמבר 1851 ניסה, יחד עם ויקטור הוגו ואחרים, לארגן התנגדות מזוינת ברחובות פריז. לאחר ההפיכה, פרש מהפוליטיקה, חזר למקצוע עריכת הדין, והתבלט בהגנתו על פליצ'ה אורסיני (אנ'), מבצע ההתנקשות בחייו של נפוליאון השלישי.[1]
ב-1858 נבחר כציר מטעם פריז, והיה אחד מ"החמישה" שנתנו את האות לאופוזיציה הרפובליקנית לקיסרות. ב-1863 הפך לראש מפלגתו ונשא מספר נאומים שגינו את המשלחת הצרפתית למקסיקו ואת כיבוש רומא. נאומים אלה, שהיו רהוטים, בהירים ונוקבים, זיכו אותו במושב באקדמיה הצרפתית ב-1867.[1]
מלחמת צרפת–פרוסיה והרפובליקה השלישית
יחד עם אדולף תייר פאבר התנגד למלחמת צרפת–פרוסיה ב-1870, ועם הידיעה על תבוסת נפוליאון השלישי בסדאן דרש את הדחת הקיסר. פאבר התנגד להעברת הממשלה מפריז במהלך המצור.[1]
בממשלת ההגנה הלאומית (אנ') שימש כסגן נשיא תחת הגנרל טרושו, וכשר החוץ, שעליו הוטלה המשימה הכבדה של משא ומתן לשלום עם גרמניה המנצחת. הוא התגלה כדיפלומט מוכשר פחות מכפי שהיה נואם, ועשה מספר טעויות בלתי הפיכות. הצהרתו המפורסמת ב-6 בספטמבר 1870, כי "לא ימסור לגרמניה ולו אינץ' אחד של שטח או אבן אחת מהמבצרים" ("Nous ne céderons ni un pouce de notre territoire, ni une pierre de nos forteresses")[א] הייתה מפגן רטורי שביסמרק השיב עליו ב-19 בחודש בהצהרה לפאבר כי מסירת אלזס ולורן היא תנאי לשלום.
הוא ארגן את שביתת הנשק של 28 בינואר 1871 (אנ') מבלי להכיר את מצב הצבאות ומבלי להיוועץ בממשלה בבורדו. בהיסח דעת חמור, הוא שכח לעדכן את לאון גמבטה כי ארמיית המזרח (אנ') (80,000 איש) אינה נכללת בשביתת הנשק, ובכך אילץ אותה לסגת לשטח נייטרלי. הוא לא הפגין מיומנות דיפלומטית במשא ומתן על חוזה פרנקפורט (אנ'), והיה זה ביסמרק שהכתיב את כל התנאים. הוא פרש מהמשרד, מושפל, ב-2 באוגוסט 1871, אך נותר בבית הנבחרים כחבר בקבוצה הפרלמנטרית האופורטוניסטית (אנ'), "השמאל הרפובליקני" (Gauche républicaine). הוא נבחר לסנאט ב-30 בינואר 1876, והמשיך לתמוך בממשלת הרפובליקה נגד האופוזיציה הריאקציונרית עד מותו ב-20 בינואר 1880.[1]
צאצאים
פאבר היה סבו של הפילוסוף והתאולוג התומיסטי האקזיסטנציאליסט ז'אק מריטן (אנ'), דרך בתו של פאבר, ז'נבייב.[2]
כתביו
כתביו כוללים נאומים והרצאות רבות, בהם "חופש העיתונות" (La Liberté de la Presse; 1849), "הגנת פ' אורסיני" (Défense de F. Orsini; 1866), "נאום קבלה לאקדמיה הצרפתית" (Discours de réception a l'Académie française; 1868), "נאום על החירות הפנימית" (Discours sur la liberté intérieure; 1869). בחיבור "ממשלת ההגנה הלאומית" (Le Gouvernement de la Défense Nationale; 3 כרכים, 1871–1875), הסביר את תפקידו בשנים 1870–1871.
לאחר מותו של פאבר, אשתו ז'ולי ולטן פאבר (אנ'), מחנכת ופילוסופית ששיתפה פעולה עם פאבר במהלך נישואיהם, ליקטה וערכה את נאומיו ל-8 כרכים.[3]
לקריאה נוספת
- G Hanotaux, Histoire de la France contemporaine (1903, etc.)
- E Benoît-Lévy, Jules Favre (1884).
- Roger L. Williams, Manners and Murders in the world of Louis-Napoleon (Seattle, London: University of Washington, c1975), p. 93-101 (regarding Favre's family life, the scandal, and the legal repercussions). מסת"ב 0-295-95431-0
קישורים חיצוניים
- ז'ול פאבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Short biography and list of works published by the Académie française (in French)
ביאורים
- ↑ אף שצרפת כבר עברה לשיטה המטרית בתקופתו, הביטוי "Pas un pouce" (אף לא אינץ'/אגודל) נותר כמטבע לשון נפוץ שמשמעותו "אף לא פיסה קטנה"
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Favre, Jules Claude Gabriel, 1911 Encyclopædia Britannica
- ↑ "Jacques Maritain". The Stanford Encyclopedia of Philosophy. Metaphysics Research Lab, Stanford University.
- ↑ Waithe, M.E., ed. (2012). A History of Women Philosophers: Modern Women Philosophers, 1600–1900. Vol. 3. Springer. ISBN 9789401137904.
ז'ול פאבר42773840Q923619