לדלג לתוכן

ורנר שלום

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
ורנר שלום

ורנר שלום (נהגה: ורנר שולֶם, בגרמנית: Werner Scholem;‏ 29 בדצמבר 1895 – 17 ביולי 1940) היה חבר רייכסטאג מ־1924 עד 1928 וממנהיגי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. הוא הוצא להורג בבוכנוואלד ב-1940. שלום ואשתו אמי הוצגו בסרט התיעודי משנת 2014 בין אוטופיה למהפכה נגדית.

רקע

שלום נולד ב־29 בדצמבר 1895 למשפחה יהודית בברלין. אביו היה בעל בית דפוס. אחיו היה גרשם שלום.

בילדותם היו ורנר וגרהרד (לימים גרשום) חברים בתנועת הנוער הציונית "יונג יודא". זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצטרף ורנר לקבוצת נוער סוציאליסטית. במהלך המלחמה, שני האחים דנו בקונפליקטים ובמכנים המשותפים שבין ציונות לסוציאליזם.[1]

מגיל 16 עסק גם בעיתונאות. בשנת 1917 הצטרף למפלגה הסוציאל־דמוקרטית העצמאית ונעצר לזמן קצר ברוטר אוכזה על העלבת הקיסר ופעילות אנטי־מלחמתית.

באוסף גרשום שלום שבספרייה הלאומית, מצוי עותק של ספרו של שניאור זלמן שכטר בגרמנית על תנועת החסידות, "Die Chassidim", שיצא לאור בברלין בשנת 1904. הספר נושא את חתימתו של ורנר שלום, ובשלב מסוים עבר לידי אחיו הצעיר גרשם.

קריירה

בשנת 1919 עבד שלום בעיר האלה, כעורך העיתון Volksblatt.

בשנת 1920 הצטרף שלום לאגף השמאלי של המפלגה הקומוניסטית של גרמניה. בשנת 1921 היה לנציג המפלגה בפרלמנט הפרוסי. באותה שנה הוטל עליו לערוך את עיתון המפלגה Die Rote Fahne ("הדגל האדום").[2]

מבוקש: ורנר שלום (1921)

צו מעצר הוצא נגדו שבועות אחדים לאחר מכן, באשמה שקרא לשביתות עובדים ולעידוד מרידות אלימות נגד המדינה באותו חודש מרץ.[3] מאוחר יותר נוספה האשמה כי פיקח על פרסום מאמר שחזה את כוונת גרמניה לפלוש לשטח פולין בשלזיה, דבר שהחמיר את פוטנציאל העונש והעלה את סעיף האישום ל"בגידה".[4] בהמשך התברר שהמסמכים שעליהם התבסס המאמר היו מזויפים, אף שבאותה עת התחוללה למעשה מלחמה של ממש בשלזיה, וכוח אדם גרמני שלחם שם הגיע מהפרייקורפס. ייתכן שהמסמכים "זויפו" במובן שנכתבו בידי אנשי פרייקורפס; אף שהדבר סביר, אין הוכחה משום שהמסמכים לא נשמרו בתיקי בית המשפט. לכאורה, הזיוף לא הפחית מן האיום על שלום למאסר ממושך (על אף שהיה אמור ליהנות מחסינות כחבר הלנדטאג הפרוסי, שחברי הבית הצביעו להתיר את העמדתו לדין).

הוא נעצר כעורך האחראי על מאמר ברוטה פאהנה בספטמבר 1921 על רציף רכבת, לאחר כמה חודשים במסתור. הוא נכלא לשלושה וחצי חודשים במעצר טרום-משפט ברובע מואביט בברלין. שותפו לתא – אדם בשם ארנסט קרוּל – שהיה זה שנים חבר באחד מיחידות הפרייקורפס שפעלו בשלזיה, נחשד במעורבות בהתנקשות ברוזה לוקסמבורג (מנהיגת המהפכה הגרמנית).[5] לפי צוות בית הסוהר, קרול נחקר גם בחקירות המתמשכות בעניין ההתנקשות במתיאס ארצברגר.[5] לשם הקשר: ארצברגר – לצד רוזה לוקסמבורג, קרל ליבקנכט ומקס ורבורג – היה אגדת תקיעת הסכין בגב במיתוס שהוביל לקריסת החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה – אגדה מצטדקת שהפיצו היטלר, לודנדורף והינדנבורג. אירוניה מסוימת גלומה בעובדה שרוטה פאהנה נוסד מלכתחילה כאורגן למהפכה הסוציאליסטית בגרמניה בידי רוזה לוקסמבורג. זה לא היה מעצרו הראשון של שלום – ב-1917 נעצר לזמן קצר על העלבת הקייזר – וגם לא האחרון: הוא היה כלוא שנים במעצר ולבסוף כאסיר במחנה ריכוז, מן מעצרו בידי הגסטפו ב-1933 ועד להוצאתו להורג ב-1940.

בשנים שלאחר מכן עבד בארגון המפלגה, בעיקר בסניף ברלין – מעמדו התחזק בעקבות כישלון "אוקטובר הגרמני". עם התפוררות בסיס המפלגה עלתה הנהגת האולטרה-שמאל, ושלום הגיע לרייכסטאג על בסיס קהל בוחרים רדיקלי אך מצומצם. ב-1924 נעשה לראש הארגון הארצי ובהמשך חבר הלשכה המדינית של המפלגה הקומוניסטית. בין 1924 ל-1928 היה חבר רייכסטאג. הוא הנהיג את קבוצת פישר–מַסְלוֹב, המקושרת ליו״ר קומינטרן גריגורי זינובייב, שהרכיבה את הנהגת השמאל קיצוני החדשה לאחר שהשהאגף הימני של המפלגה הודח ב-1923 בידי ההנהגה.

באוגוסט 1925, הנהגת המפלגה החדשה נדחקת הצידה - סטלין החליף את השלישייה שלום, מאסלו ופישר במנהיג חדש: ארנסט תלמאן.

שלום המשיך לתפקד בתפקידו כסגן. ביולי 1926, הוא הוביל משאל עם עממי להפקעת רכוש האצולה הנותרת כדי לשלם את חובות המלחמה הגרמניים שנותרו, אך מצא את עצמו מודחק יותר ויותר לשוליים בתוך המפלגה.[6]

בנובמבר 1926 גורש מן המפלגה לאחר שהיה שותף להצהרת ה-700 נגד דיכוי האופוזיציה המאוחדת בברית המועצות. פרשה זו הובילה לקרע בינו לבין הדיקטטור הסובייטי יוסיף סטלין, שהעליב את שלום בפומבי וקרא בשמו במפגש של הוועד המנהל של הקומינטרן.[7] לאחר מכן הצטרף לקבוצת הקומוניסטים השמאליים ברייכסטאג, ובאפריל 1928 ייסד עם אחרים את "לנין-בונד". הארגון צמח להיות אחד מקבוצות הפילוג הקומוניסטיות הבולטות בגרמניה. עם זאת, שלום עזב את לנין-בונד בתוך שנה, נותר בלתי משתייך פורמלית אך סימפתי לעמדות טרוצקיסטיות ולאופוזיציה השמאלית. הוא כתב לעיתים תכופות מאמרים לעיתונם המהפכה הפרמננטית.[8]

ברומן שנכתב על חייו בידי חבר קרוב מתקופה זו, מוצג שלום, לעיתים טרגית ולעיתים קומית יותר, כמרגל סובייטי "בשירות המהפכה העולמית".[9] הוא הואשם שפיתה את מריה לואיזה פון המרשטיין, בתו של ראש הפיקוד העליון של הצבא, הגנרל קורט פון המרשטיין-אקוורד, כדי לחלץ ממנה את סודותיו הרשמיים של אביה. "הפיתוי" הזה מיוחס לתקופה מוקדמת בקריירה של שלום – לימים היה הגנרל המרשטיין מעורב בדיונים עם הינדנבורג בשאלה אם למנות את היטלר לקנצלר גרמניה.

פסל ראשו של ורנר שלום (מימין) בתערוכה הנאצית "היהודי הנצחי" במינכן, 1937.

כיהודי וכקומוניסט, נעצר שלום לאחר תפיסת השלטון בידי המפלגה הנאצית בשנת 1933, והוחזק במעצר "מניעתי" עד לגרושו לבוכנוואלד ב-1938. הוא היה חלק מקבוצה של חברי רייכסטאג לשעבר שהוחזקו במחנה; מעמדם הבולט הקנה להם מידה מסוימת של הגנה. ואולם, בשנת 1940 סימנה אותו האס אס להוצאה להורג יחד עם חבר רייכסטאג יהודי לשעבר נוסף, ארנסט היילמן. היילמן נרצח בהזרקה, ושלום נורה בידי האופטשארפיהרר בלנק.[10]

שר התעמולה יוזף גבלס הזכיר את שמו של ורנר שלום במהלך עצרת נירנברג 1935, בנאום שבו הוצגו בפני העם הגרמני חוקי נירנברג החדשים על "ההיגיינה הגזעית" של הרייך השלישי. עצרת נירנברג "הייתה שיאו הציבורי של לוח השנה הנאצי", והייתה בעלת משמעות טקסית כמעט פולחנית תחת הרייך השלישי.[11] באותו נאום תיאר גבלס את שלום בתור "האדריכל של הדגל האדום".[12]

במכתב לאחיו הצעיר של ורנר בירושלים – "המקובל של העיר הקדושה", גרשום שלום – כתבה אמם, בטי שלום, כי בביקורה האחרון אצל ורנר במחנה הריכוז סטלאג IV-D שבו הוחזק באותה עת,[13] שאל אותה מיד אם שמעה את שידור הנאום מנירנברג. ההקלטה החיה של העצרת הושמעה כל היום ברמקולים בכלא שבו הוחזק, וכשהשם שלו הוזכר בשידור מן העצרת השנתית של המפלגה – כל האגף הפנה אליו מבטים.[13]

פסל של ראשו ואפו של ורנר שלום הוצג בתערוכה נאצית תחת הכותרת "היהודי הנצחי" בשנת 1937.[12]

סרט תיעודי

חייו של שלום ואשתו, אמי, מוצגים בסרט תיעודי משנת 2014, בין אוטופיה למהפכה נגדית (בגרמנית: Zwischen Utopie und Gegenrevolution) מאת נילס בולברינקר. הסרט כולל ראיון עם רנה גודארד על מעצר הוריה בידי הנאצים בשנת 1933. כבר ב-2008 רואיינה רנה גודארד בידי הבמאי הגרמני אלכסנדר קלוגה, בכתבה ששודרה בטלוויזיה הגרמנית תחת הכותרת "Manche Toten sind nicht tot".

ספרות

מונוגרפיות

  • Jay Howard Geller, The Scholems: A Story of the German-Jewish Bourgeoisie from Emancipation to Destruction (Ithaca: Cornell University Press 2019), מסת"ב 978-1-50173-156-3.
  • Ralf Hoffrogge, A Jewish Communist in Weimar Germany. The Life of Werner Scholem (1895 – 1940) (Leiden: Brill Publications 2017), מסת"ב 978-9-00433-726-8 (Werner Scholem - eine politische Biographie (1895-1940) [Konstanz: UVK Konstanz, 2014], מסת"ב 978-3-86764-505-8).
  • Mirjam Zadoff, Der rote Hiob: Das Leben des Werner Scholem (Munich: Hanser Verlag, 2014), מסת"ב 978-3-4462-4622-5.

מאמרים

  • Gedenkstätte Buchenwald, ed., Buchenwald Concentration Camp 1937-1945: A Guide to the Permanent Historical Exhibition (Göttingen: Wallstein Verlag 2004), pp: 66–67, p. 119.
  • Michael Buckmiller and Pascal Nafe, Die Naherwartung des Kommunismus – Werner Scholem, in Judentum und politische Existenz (Hanover: Offizin-Verlag, 2000), pp: 61–82.
  • Jay Howard Geller, The Scholem Brothers and the Paths of German Jewry, 1914–1939, Shofar, vol. 30, no. 2 (Winter 2012): pp. 52-73.
  • Jay Howard Geller, The Scholem Family in Germany and German-Jewish Historical Context, in Scholar and Kabbalist: The Life and Work of Gershom Scholem, ed. Mirjam Zadoff and Noam Zadoff (Leiden: Brill, 2019), pp. 209-233.
  • Ralf Hoffrogge, Utopien am Abgrund. Der Briefwechsel Werner Scholem – Gershom Scholem in den Jahren 1914-1919, in Schreiben im Krieg – Schreiben vom Krieg. Feldpost im Zeitalter der Weltkriege, ed. Veit Didczuneit, Jens Ebert, and Thomas Jander (Essen: Klartext-Verlag, 2011), pp: 429-440, מסת"ב 978-3-8375-0461-3.
  • Ralf Hoffrogge, Emmy und Werner Scholem im Kampf zwischen Utopie und Gegenrevolution, Hannoversche Geschichtsblätter, Neue Folge vol. 65 (2011): pp. 157–176.
  • Hermann Weber and Andreas Herbst, Deutsche Kommunisten. Biographisches Handbuch 1918 bis 1945, 2nd edition (Berlin: Karl Dietz Verlag, 2008), pp: 692–694, מסת"ב 3-320-02044-7.
  • Mirjam Zadoff, Unter Brüdern – Gershom und Werner Scholem. Von den Utopien der Jugend zum jüdischen Alltag zwischen den Kriegen, Münchner Beiträge zur jüdischen Geschichte und Kultur, vol. 1, no. 2 (2007), pp: 56–66.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ורנר שלום בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ↑ see Mirjam Triendl-Zadoff: Unter Brüdern – Gershom und Werner Scholem. Von den Utopien der Jugend zum jüdischen Alltag zwischen den Kriegen. In: Münchner Beiträge zur jüdischen Geschichte und Kultur. Band 1, Heft 2, 2007, p. 56–66 and also Ralf Hoffrogge: Utopien am Abgrund. Der Briefwechsel Werner Scholem – Gershom Scholem in den Jahren 1914-1919. In: Schreiben im Krieg – Schreiben vom Krieg. Feldpost im Zeitalter der Weltkriege, Klartext-Verlag, Essen 2011, p. 429-440.
  2. ↑ Hermann Weber, ed. (2008). Deutsche Kommunisten - Biographisches Handbuch 1918-1945. Karl Dietz Verlag. p. 820.
  3. ↑ Ralf Hoffroge. A Jewish Communist in Weimar Germany: Life of Werner Scholem. p. 171-174, 208-213
  4. ↑ Ralf Hoffroge. A Jewish Communist in Weimar Germany: Life of Werner Scholem. p. 216-218
  5. ^ 5.0 5.1 Ralf Hoffroge. A Jewish Communist in Weimar Germany: Life of Werner Scholem. p. 226-230
  6. ↑ Hoffroge, Ralf. A Jewish Communist in Weimar Germany. The Life of Werner Scholem (1895 – 1940). p. 372.
  7. ↑ Ralf Hoffroge. A Jewish Communist in Weimar Germany: Life of Werner Scholem. p. 387-390
  8. ↑ Hermann Weber, ed. (2008). Deutsche Kommunisten - Biographisches Handbuch 1918-1945. Karl Dietz Verlag. pp. 821–822.
  9. ↑ Arkady Maslow: The General's Daughter. Berlin 2011. [Written in 1935] Scholem appears here under the pseudonym Gerhard Alkan.
  10. ↑ Gedenkstätte Buchenwald, ed. (2004). Buchenwald Concentration Camp 1937-1945: A Guide to the Permanent Historical Exhibition. Wallstein Verlag. pp. 66–67, 119. ISBN 3-89244-695-4.
  11. ↑ Joachim Fest, Hitler. 1974. p. 515
  12. ^ 12.0 12.1 Ralf Hoffroge. A Jewish Communist in Weimar Germany: Life of Werner Scholem. p. 555-557
  13. ^ 13.0 13.1 Gershom Scholem et. al A Life In Letters. p. 270

ורנר שלום42508767Q114474

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ורנר_שלום&oldid=3631448"