וליד ח'אלדי
תבנית אישיות ריקה
וליד ח'אלדי (בערבית: وليد خالدي; 16 ביולי 1925 - 8 במרץ 2026) היה היסטוריון פלסטיני שנודע בכתיבתו על אודות הנכבה ב-1948. הוא שימש כמזכ"ל המוסד ללימודי פלסטין בביירות, מוסד מחקר עצמאי שהוא היה אחד ממייסדיו ב-1963.
ח'אלדי נחשב לאחד מחשובי ההיסטוריונים הפלסטינים, ולבעל תפקיד מרכזי בעיצוב הנרטיב הפלסטיני.[1]
ביוגרפיה
נולד בירושלים למשפחת ח'אלדי, משפחה מוסלמית מוכרת בעיר. אביו, אחמד סאמח ח'אלדי, היה מחנך, סופר וחוקר, וכיהן כראש הקולג' הערבי בירושלים בשנים 1925–1948.[דרוש מקור] האב עיבד מספר ספרים של מחנכים אנגלים על הנהלת בתי-ספר ושיטות הוראה ופרסם גם ספר פרי עטו על שיטות חינוך בארצות שונות. הוא גם תרגם ועיבד מספר ספרי פסיכולוגיה. כמו כן, עסק בפרסום כתבי-יד עתיקים שהיו מצויים בספריות שונות בארץ ישראל, בעיקר בספריית "אל-ח'אלדיה".[2] בנוסף לכך, הוא שימש סגן-מנהל מחלקת החינוך הממשלתית[3] ועמד בראש ועדת היתומים הארצית בירושלים.[4] בתפקידו זה פיקח על בית החינוך ליתומים של הוועדה בדיר עמר.[3] אחיו של וליד ח'אלדי, טריף ח'אלדי (אנ'), גם הוא היסטוריון.
וליד ח'אלדי למד בבית הספר סיינט ג'ורג' ובקולג' הערבי בירושלים. הוא נסע לבריטניה וקיבל תואר ראשון מאוניברסיטת לונדון ב-1945. לאחר לימודיו חזר לירושלים ועבד במשרדי משרד המידע של הליגה הערבית בירושלים[5] בשנים 1945–1946.[6][7] ביולי 1945 הוא נישא לראשה סלאם הלבנונית. הודעה על כך התפרסמה בפלסטיין פוסט.[8] לאחר מכן עבר לביירות ושם שהה במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה שב לבריטניה.[5] בשנת 1951 סיים תואר שני בלימודים אסלאמיים באוניברסיטת אוקספורד והחל ללמד באוניברסיטה.[5]
בשנת 1956 עזב את האוניברסיטה כמחאה על מעורבותה של בריטניה במלחמת סיני (מבצע מוסקטר). ביולי 1977 נפגש עם נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ומסר לו, בידיעת אש"ף, תוכנית פלסטינית משלו לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, שקראה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, שתתחייב לנקוט מדיניות בלתי מזדהה.[9] הוא כיהן כמרצה למנהל ציבורי ומדע המדינה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, עד לשנת 1982. ח'אלדי שימש כיועץ ליאסר ערפאת והזהיר אותו מפני הקרע בין הפלסטינים לבין הנוצרים בלבנון. מחלוקת זו גרמה למריבה ממושכת ביניהם.[10] ב-1982 החל לשמש כחוקר במרכז ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד. הוא הרצה גם באוניברסיטת פרינסטון. היה בין מייסדי החברה המדעית המלכותית בעמאן.
תחת ניהולו רשם המוסד ללימודי פלסטין בביירות מספר הישגים אקדמיים, בהם הוצאת כתבים רבים בערבית ובאנגלית, ותרגום ספרים נודעים בעברית לערבית, כגון "ההיסטוריה של ההגנה", יומניהם של דוד בן-גוריון ומשה שרת ועוד. כן כתב במסגרת המוסד עבודה על הקרב על חיפה במלחמת השחרור ועל דיר יאסין ב-1948. עבודותיו הנודעות ביותר הן "Before Their Diaspora" – על החברה הפלסטינית לפני 1948, ועריכת האוסף האנציקלופדי באנגלית "All That Remains" (1992, בעברית: "כל מה שנשאר"), הכולל את סיפוריהם ההיסטוריים של הכפרים הערביים בארץ ישראל. פרופסור משה ברור כתב ב-1994 כי ספרו זה של ח'אלדי סובל מ"מחקר שטח לקוי" וביקר את הסתמכות היתר שלו על גרסה מעובדת של סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, ואת העובדה שח'אלדי לא עשה שימוש במקורות אחרים כגון תיקי הכפרים הערבים (אנ') או תצלומי אוויר של חיל האוויר המלכותי, שהיו מניבים אומדנים מדויקים יותר. פרופ' אן מ. לש מאוניברסיטת וילנובה טענה ש"כתיעוד מלומד, All That Remains יהפוך למקור החשוב בחקר העקירה הפלסטינית של שנת 1948".[11] בשנת 1997 יצא הספר לאור בגרסה ערבית בשם "כדי שלא נשכח" (כַּי לַא נַנְסַא).[12]
בשנות ה-50 שלל ח'אלידי את ראייתה של בעיית הפליטים כמכשול עיקרי לפתרון הבעיה הפלסטינית: "הבעיה הפלסטינית תישאר חמורה כלפני כן גם אם ייושב כל פליט. הפליטים הם אולי הגילוי החיצון של הפשע, שיש לפנותו מראייה, אבל שום דבר לא יסיר את הצלקת מלבבות הערבים... הפתרון לבעיה הפלסטינית לא יימצא בפתרון בעיית הפליטים".[13] עמדתו המאוחרת יותר של ח'אלדי בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני הייתה כי הפתרון היחיד לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67 שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל. הוא היה נציג המשלחת המשותפת הירדנית-פלסטינית לוועידת מדריד בתחילת שנות ה-90, אך לא החזיק בתפקידים רשמיים באש"ף.
ח'אלדי נבחר לחבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1994.[14] בשנת 2002 העניק לו הארגון לחינוך תרבות ומדע של הליגה הערבית פרס הצטיינות בהישגים תרבותיים של העולם הערבי.
ח'אלדי נפטר בקיימברידג', מסצ'וסטס שבארצות הברית ב-8 במרץ 2026. הותיר אחריו אישה, ראשה, ושני ילדים: כראמה ואחמד סמיח, חוקר ובעל טור בגרדיאן.
לקריאה נוספת
- הביוגרפיה של וליד ח'אלדי, בתוך: Transformed Landscapes (עורכים: כמיל מנסור וליילה פאווז), עמ' 349–352.
- וליד ח'אלדי, Encyclopedia Of The Palestinians (Facts on File Library of World History), (עורך: פיליפ מטר, 2005), עמ' 280–284.
קישורים חיצוניים
- אתר המוסד ללימודי פלסטין
- ביוגרפיה (באנגלית)
- וליד ח'אלדי, מחשבות אסורות: מדינה פלשתינית ריבונית, עמדה, 1 בספטמבר 1978
וליד אחמד ח'לידי (1925-), דף שער בספרייה הלאומית (הקישור אינו פעיל, 30 באפריל 2025)
הערות שוליים
- ↑ המזרח התיכון בימינו, האוניברסיטה הפתוחה, ספר 6: הפלסטינים – עם בפזורתו (כותב: מצטפא כבהא), עמ' 23, איור 9.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 401.
- ^ 3.0 3.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 212.
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 389. בראש ועדת היתומים נכון לשנת 1946.
- ^ 5.0 5.1 5.2 Michael R. Fischbach, Khalidi, Walid, Encyclopedia, May 22 2020
- ↑ Camille Mansour and Leila Fawaz (eds),Transformed Landscapes: Essays on Palestine and the Middle East in Honor of Walid Khalidi, American University in Cairo Press, 2009. Biography of Walid Khalidi, p. 350
- ↑ יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, 212: עבד במשרד בשנת 1945/6; עמ' 325, הערה 44: עבד במשרד נכון ל-1 במרץ 1946.
- ↑ Marriage Khalidi Salam
- ↑ גיא בכור, לקסיקון אש"ף, מהדורה שנייה 1995, עמ' 195.
- ↑ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 133.
- ↑ Ann Lesch (1993). "All That Remains". British Journal of Middle Eastern Studies. 20 (1): 111–113. doi:10.1080/13530199308705573.
- ↑ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 146.
- ↑ עדי שורץ, עינת וילף, מלחמת זכות השיבה, דביר, תשע"ח 2018, עמ' 49.
- ↑ Walid Ahmad Khalidi
וליד ח'אלדי42864234Q1859200