ויליאם מוריס דייוויס

ויליאם מוריס דייוויס
William Morris Davis

לידה	12 בפברואר 1850
פטירה	5 בפברואר 1934 (בגיל 83)
ענף מדעי	גאוגרף, גאולוג ומטאורולוג
מקום מגורים	ארצות הברית,
תרומות עיקריות
ייסוד הגאומורפולוגיה הקלאסית, מחזור הסחיפה, ניתוח תצורות הנוף, הוראת הגאוגרפיה הפיזית

ויליאם מוריס דייוויס (באנגלית: William Morris Davis, ‏ ,12 בפברואר 1850 - 5 בפברואר 1934) היה גאוגרף, גאולוג, גאומורפולוג ומטאורולוג אמריקאי, שכונה לעיתים קרובות "אבי הגאוגרפיה האמריקאית" דייוויס היה פרופסור לגאוגרפיה פיזית ולגאולוגיה באוניברסיטת הרווארד. תרם תרומה חשובה לחקר הגאוגרפיה ולהוראתה השיטתית כמקצוע מדעי במערכות החינוך. בשנת 1904 נמנה עם מייסדי איגוד הגאוגרפים האמריקאים וישב שלוש קדנציות בראשו. דייוויס נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית.

רקע משפחתי, ילדותו ושנות לימודיו

ויליאם מוריס דייוויס נולד ב-1850 למשפחה של קווייקרים בפילדלפיה, פנסילבניה. הוא היה בנם הקטן מבין שלושת ילדיהם של איש העסקים אדווארד מ. דייוויס ושל מריה לבית מוט. אמו הייתה בתה של הפעילה למען זכויות הנשים לוקריישה מוט, שהייתה גם מתנגדת נחרצת לעבדות השחורים ואירגנה "רכבת מחתרתית" שהבריחה עבדים שנמלטו מהדרום צפונה. אביו של דייוויס גורש מקהילת הקווייקרים בעקבות התגיסותו לצבא הצפון (ה"יוניוניסטים") במלחמת האזרחים של ארצות הברית והאם עזבה את הקהילה אחריו. דייוויס הבן לא היה שוב פעיל כקווייקר.

דייוויס תואר כילד מסוגר שלא נמשך לספורט אלא יותר ללימודי טבע ולרישומים. מורתו הראשונה הייתה אמו. אחר כך למד בבית ספר פרטי כשהוא הצטיין במינרלוגיה, אנטומולוגיה ואסטרונומיה. בגיל 16 נרשם למכללת אוניברסיטת הרווארד בה השקיע במיוחד בלימודי גאולוגיה. בשנת 1869 סיים לימודי תואר שני במדעים באוניברסיטת הרווארד וכעבור שנה סיים שם גם את התואר השני בהנדסה.

הקריירה האקדמית

בשנת 1869 דייוויס התלווה כסטודנט לפרופסור ז'וזייה ויטני בטיול קיץ מדעי שנועד למדידת גובהן של כמה מפסגות ההרים במדינת קולורדו. מסע זה היה מקור ההשראה לעבודות השטח בהן עסק כל חייו. אחרי שנת 1870 עבד למשך שלוש שנים בקורדובה (ארגנטינה) כעוזר מטאורולוג לצידו של האסטרונום בנג'מין גולד, שהקים את המצפה הלאומי של ארגנטינה. באותה תקופה עסק בזמנו הפנוי בחקר חרקי הסביבה. בשובו לבית הוריו עבד שלוש שנים כמנהל החשבונות של אביו ושל אחיו, עבודה שתיסכלה אותו מאוד. אחר כך בשנת 1874 היה לעוזר שטח של רפאל פאמפלי בסיור התצפית אל האוקיינוס השקט הצפוני ובקיץ של שנת 1875 התלווה אל נתניאל ס. שאלר, פרופסור לגאולוגיה מהרווארד בעבודות שטח במדינות קנטאקי וטנסי. בשנת 1877 אחרי חזרתו מחופשה של מסעות ברחבי העולם (החוף המערבי של ארצות הברית, יפן, סין, הודו, מצרים ומערב אירופה), הפך דייוויס לעוזרו של שאלר בקתדרה לגאולוגיה של אוניברסיטת הרווארד. בשנים 1879–1885 כיהן כמדריך בגאולוגיה וקיבל הערות שליליות מהנהגת המוסד. עם הזמן שיפר את הרצאותיו והחל משנת 1885 עבד שם למשך 5 שנים נוספות כמרצה (assistant professor) לגאוגרפיה פיזית. ב-1890 קודם למעמד פרופסור מן המניין בתחום. ב-1899 דייוויס התמנה כפרופסור לגאולוגיה, תפקיד שבו פעל עד שנת 1912 כשפרש. בהמשך היה למשך עוד 22 שנה פרופסור אמריטוס. הוא לא השלים בסופו של דבר את עבודת הדוקטור שלו. ב-1908 היה פרופסור אורח בברלין ובשנת 1911 במספר אוניברסיטאות בצרפת.

הוראת הגאוגרפיה

דייוויס היה חבר בוועדה שקבעה את הסטנדרטים של הוראת הגאוגרפיה במערכת החינוך בארצות הברית. הדגיש במיוחד את חשיבות הגאוגרפיה הפיזית כמקצוע בתחום מדעי הטבע שיש ללמדו בכל בבתי הספר היסודיים והתיכונים והיה מעורב גם בביסוס הוראת הגאוגרפיה גם במוסדות לחינוך גבוה. הוא עצמו כתב ספרי לימוד המאויירים בדיאגרמות וציורים המסייעים בלמידה. עם תלמידיו של דייוויס נמנו מארק ג'פרסון, איסאיה באומן, אלסוורת' הנטינגטון ואחרים.

תאוריית מחזור הסחיפה והתפתחות תצורות הנוף

תרומתו החשובה ביותר למדע הייתה תיאורו את מחזור הסחיפה, אותו הגדיר לראשונה בסביבות שנת 1884. רעיונותיו באו לידי ביטוי במאמרו על הנהרות והעמקים של פנסילבניה שפורסם בשנת 1889. היה מדובר במודל על היווצרות תצורות הנוף על ידי נהרות. לפי תאוריית מחזור הסחיפה, לנהרות הגדולים יש שלושה חלקים: עליון, אמצעי ותחתון ולכל אחד מהם יש קשר לתצורות נוף מסוימות ותכונות מיוחדות אחרות.

השקפתו הושפעה על ידי המדענים שדגלו בעקרון האחידות לפיו תהליכים בעבר יכולים להיות משוחזרים על בסיס ידיעת התהליכים שבהווה. הוא גם שאל רעיונות מגאולוגים כמו גרוב קארל גילברט, קלרנס דטון, ג'ון וסלי פאוול ויליאם ג'ון מקגי. חשיבתו הושפעה השפעה מכרעת מצד תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין. הראייה האבולוציונית משתקפת במסות הגאוגרפיות שלו. כפי שהתבטא בשנת 1889,

איש אינו רואה בנהר ובעמק שלו תופעות הקיימות מראש על שטח הארץ. כולם משוכנעים שנהרות הפכו למה שהם בתהליכים איטיים של התפתחות טבעית

תורת הסחיפה שלו (הקרויה גם - מעגל הסחיפה, המעגל הגאוגרפי או המעגל הגאומורפי) הוא ניסיון לתאר את התעצבות הנוף עלי אדמות. לפי דייוויס, הנוף עובר תהליך רב שלבי: שלב הצעירות, שלב הבגרות ושלב ההזדקנות. ושלבים האלה חוזרים על עצמם במחזורים.

בשלבים המוקדמים האדמה שטוחה, וזורמים בה נהרות עם גאונות פחות מפתוחים. בגלל הניקוז הדל, שכיחים בנוף אגמים וביצות. כשזרמי המים מתחילים לסחוף מטה, האגמים וגופי מים דוממים אחרים הולכים ונעלמים. מדרוני הזרימה הופכים תלולים, והיא מעצבת טראסות, צוקים, ועמקים בצורת V.

בשלב הביניים, של ה"בגרות", הסחיפה המתקדמת והובלת המשקעים באפיקים גוברת. חתך הזרימה מתמעט, ולעומת זאת מתעצם לחץ המים בצדדים, תוך היווצרות עיקולי נהר בולטים (מיאנדרות). עם הגברת העיקולים, העמקים מאבדים את צורת ה-V שלהם. רבות מתצורות הנוף הגבוהות מתחילות להיעלם.

בשלב ההזדקנות נוצרים גאונות שטוחים, עם אגמי Oxbow וביצות המתרבים בסביבה. העמק מתחיל להשתטח ומגיע במצב של peneplain ה-peneplain הוא אזור כמעט שטוח, ובו חלקים עמידים יותר הקרויים monodnocks.

למרות חשיבותו המכריעה של תורה מוקדמת זו של דייוויס לגאומורפולוגיה, רבות מהתאוריות שלו בנוגע להתפתחות הנופים, המוכרות במונח הכולל של גאומורפולוגיה דייוויסית, עוררו בקורת קשה בקרב הגאומורפולוגים המודרניים. גאולוגים גרמנים העירו שדייוויס התעלם מהשפעות מזג האוויר והאקלים. קם כעס גם על נטייתו לרדוף אחרי גאומורפולוגים שלא הסכימו עם דעותיו ונוהגו לעשות דיסקרדיטציה שלהם. למעשה עד שפרש לגמלאות יצר דייוויס לעצמו מעין "מונופול" על חקר הפתחותם של הנופים.

ויליאם מוריס דייוויס ייסד בשנת 1904 את איגוד הגאוגרפים האמריקאים והיה מעורב מאוד בפעילות החברה "ניישנל ג'אוגרפיק" בשנותיה המוקדמות, במיוחד על ידי כתיבת מאמרים במגזין שלה.

דייוויס פרש מאוניברסיטת הרווארד בשנת 1911. באותה שנה ניהל "עליית רגל" גאוגרפית שנמשכה 9 שבועות מוויילס ועד איטליה. ב-1912 הוביל סיור מדעי ברחבי ארצות הברית, בחסות החברה הגאוגרפית האמריקאית. בשנים האחרונות לחייו ליד גאוגרפיה פיזית במכון הטכנולוגי של קליפורניה (1934-1930).

הוא היה נשוי החל משנת 1879 לאלן ב. ווארנר מספרינגפילד, מאסצ'וסטס. היא ילדה את שלושת ילדיו. אחרי מותה התחתן שוב בשנת 1914 עם מרי מ. ויימן, ידידה ותיקה מקיימברידג' (מסצ'וסטס), ואחרי מותה התחתן בשלישית בשנת 1928, עם לוסי טננט, מורה בדימוס ממילטון, מסצ'וסטס, אותה הכיר באריזונה.

ויליאם מוריס דייוויס הלך לעולמו בפסדינה, קליפורניה, שבוע לפני יום הולדתו ה-84.

פרסים ואותות כבוד

• חבר האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
• חבר החברה הקיסרית למדעי הטבע במוסקבה
• חבר החבר המלכותית למדעי הטבע במדריד
• חבר במכון של ניו זילנד
• חבר בהתכתבות של האקדמיות למדעים בברלין ובפריז
• חבר זר של האקדמיות למדעים בסטוקהולם, קופנהגן ואוסלו
• זכה באות לגיון הכבוד בדרגת אביר
• היה דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטאות קיפטאון (1905), גרייפסוואלד (1906),כריסטיאניה (אוסלו) (1911),מלבורן (1914).
• חבר בחברות גאוגרפיות רבות בעולם - בברלין, רומא, סנט פטרסבורג, וינה, בודפשט, לייפציג, וכו'.

הנצחה

• ביתו בקיימברידג', מסצ'וסטס, ברחוב פרנסיס 17 הוכר כמורשת היסטורית.

מבחר פרסומים

במהלך הקריירה שלו פרסם דייוויס מעל 500 פרסומים מדעיים, בעיקר בתחום הגאוגרפיה הפיזית, ובנוגע להוראת הגאוגרפיה. כמו כן כתב 46 מאמרים בתחום המטאורולוגיה וספר לימוד "יסודות המטארולוגיה" (Elementary Meteorology)

• "Geographic methods in geologic investigations", National Geographic Magazine 1: pp. 11-26 (1888
• "Geographic methods in geologic investigations", National Geographic Magazine 1: pp. 11-26 (1888)
• "The Rivers and Valleys of Pennsylvania", National Geographic Magazine 1: pp. 183-253 (1889) (נהרות ועמקי פנסילבניה)

מסה בת 70 עמודים, במבוא מסביר כמה מהנחותיו וארגון המאמר, מביא תיאור של אזור פנסילבניה על ידי לואיס איוואנס משנת 1755, אחר כך דן בתרומותיהם של פשל, טיצה, לואול, פיליפסון ולזלי חקר האזור. הפרק השני מוקדש להיסטוריה הגאולוגית של פנסילבניה ומתאר את יצירת תצורות הנוף שלה, תוך ליווי במספרים ואיורים גרפיים. בפרק השלישי מסביר את המושגים שפיתח אותם - על מעגל החיים של נהר:צעירות, התבגרות, בגרות וזקנה. מציג תחילה היסטוריה של חיי נהר. באופן אידיאלי המחזור מתחיל ב"נהר המקורי". דייוויס מתאר את כל שלבי המחזור ומצביע כי מחזור התפתחותי כזה יכול להשתנות על ידי שינויי מבנה המקומות. הפרק האחרון דן בהתפתחות זרמי הנהרות והנחלים של פנסילבניה. מציג את השלבים השונים בהם נמצאים הנהרות של האזור. מאמר זה הנחשב בעצמו שלב בהתפתחות החשיבה הגאוגרפית, נותר אבן דרך עד לימינו בחקר התפתחות הנהרות.

• "The geographical cycle", Geographical Journal, vol. 14, pp. 481-504 (1899)
• "The Physical Geography of the Lands", Popular Science Monthly 2: pp. 157-170 (1900) (הגאוגרפיה הפיזית של חבלי הארץ)

המאמר מתאר את התכונות הפיזיות של היבשות. דן בהתפתחויות מדעי הארץ, בתרומותיהם של כמה גאוגרפים להתפתחויות אלה, וכן באינטראקציות בין האפיונים הפיזיים השונים של חלקי כדור הארץ.

• 1904 -The Coral Reef Problem
• 1909 - Geographical Essays (בעריכת דגלס וילסון ג'ונסון) כלל את כתביו החשובים עד לאותה שנה

קישורים חיצוניים

• ביוגרפיה בפרסום של האקדמיה הלאומית של מדעים של ארצות הברית, סתיו 1944

Reginald A Daly William Davis Morris - Biographical Memoir vol. XXIII 11th Memoir, autumn 1944

• ביוגרפיה באתר החוג לגאוגרפיה של אוניברסיטת ולפראיסו, צ'ילה
• ביוגרפיה קצרה מאת מט רוזנברג - האתר about.com
• "ויליאם מוריס דייוויס" מאת ג'פרי לי ב"אנציקלופדיה של כדור הארץ" ברשת

Lee, Jeffrey - Davis, William Morris in Encyclopedia of Earth (ed. Peter Saundry) (2009)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26642699ויליאם מוריס דייוויס