וילאייט בצרה
| |||
.svg) | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה | ||
| עיר בירה | בגדאד | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת הווילאייט | ||
| הקמה | 1875 | ||
| פירוק | תבוסת האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה | ||
| פירוק | 1918 | ||
| ישות קודמת |
 וילאייט בגדאד | ||
| ישות יורשת |
 המנדט הבריטי על מסופוטמיה | ||
.svg)
וילאייט בצרה (בטורקית עות'מאנית: ولايت بصره) הייתה חטיבה מנהלית מהרמה הראשונה (וילאייט) של האימפריה העות'מאנית. הוא כיסה היסטורית שטח המשתרע מנאסריה ואמארה בצפון ועד כווית בדרום. מדרום וממערב, תאורטית לא היה גבול כלל, אך אף אזורים מעבר לקטר בדרום וסנג'ק נג'ד במערב נכללו מאוחר יותר במערכת הניהולית.[1]
בתחילת המאה ה-20, לפי הדיווחים, שטחו היה 16,482 מילים רבועים (42,690 קילומטרים רבועים), בעוד שהתוצאות הראשוניות של המפקד העות'מאני הראשון של 1885 (שפורסם בשנת 1908) נתנו כי האוכלוסייה מונה 200,000 נפש.[2] דיוק נתוני האוכלוסייה נע בין "משוער" ל"סתם השערה" בהתאם לאזור שממנו נאספו.[2]
בירת הווילאייט, בצרה, הייתה מרכז צבאי חשוב, עם חיל מצב קבוע של 400 עד 500 חיילים, והיוותה את בסיס הצי העות'מאני במפרץ הפרסי.
היסטוריה
הווילאייט התקיים בין השנים 1875–1880, ושוב לאחר 1884, כאשר הוא הוקם מחדש מהסנג'קים הדרומיים של וילאייט בגדאד.
לאחר 1884 הורחב הווילאייט לזמן קצר לאורך שפת המפרץ כדי לשלב את נג'ד ואל-חסה, כולל חופוף, קטר וקטיף, הכללתה של נג'ד נמשכה רק עד 1913[3] לפני סופו של הווילאייט.[4]
בשנת 1899 סיכם שייח מובארכ א-סבאח הסכם עם בריטניה, שקבע כי בריטניה תגן על כווית מפני כל תוקפנות חיצונית, מה שהפך אותה למעשה לפרוטקטורט בריטי.[5] למרות רצונה של ממשלת כוויית להיות עצמאית או תחת שלטון בריטי, הבריטים הסכימו עם האימפריה העות'מאנית בהגדרת כווית כחלק אוטונומי של האימפריה העות'מאנית. מצב זה נמשך עד מלחמת העולם הראשונה.
בצרה נפלה בידי הבריטים ב-22 בנובמבר 1914, וכוח המשלוח המסופוטמי כבש כמעט את כל המחוז עד יולי 1915.[6]
חטיבות מנהליות
- סנגק אמארה
- סנג'ק בצרה
- סנג'ק דיוואניה
- סנג'ק מונטאפיק
- סנג'ק נג'ד; משנת 1875, [8] נכבש על ידי הסעודים בשנת 1913.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Reidar Visser (2005). Basra, the Failed Gulf State: Separatism And Nationalism in Southern Iraq. LIT Verlag Münster. pp. 18, 179. ISBN 978-3-8258-8799-5. נבדק ב-2013-06-08.
- ^ 2.0 2.1 Asia by A. H. Keane, page 460
- ^ 3.0 3.1 Madawi al-Rasheed (2002-07-11). A History of Saudi Arabia. Cambridge University Press. pp. 41–42. ISBN 978-0-521-64412-9. נבדק ב-2013-05-20.
- ^ David H. Finnie (1992). Shifting lines in the sand: Kuwait's elusive frontier with Iraq. I.B.Tauris. p. 7. ISBN 978-1-85043-570-9. נבדק ב-2013-05-22.
- ^ Jasim M M Abdulghani (23 באפריל 2012). Iraq and Iran (RLE Iran A). CRC Press. p. 108. ISBN 978-1-136-83426-4. נבדק ב-8 ביוני 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ John de Vere Loder Baron Wakehurst (1923). The Truth about Mesopotamia, Palestine & Syria. G. Allen & Unwin Limited. p. 35. נבדק ב-2013-06-08.
- ^ Nakash, Yitzhak. The Shiʻis of Iraq: With a New Introduction by the Author. p. 13.
- ^ Worldstatesmen — Saudi Arabia
31934781וילאייט בצרה