אנטוניו ויוואלדי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ויואלדי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אַנְטוֹנִיוֹ לוּצ'וֹ וִיוַואלְדִי
Antonio Lucio Vivaldi
אנטניו ויואלדי (1725)
אנטניו ויואלדי (1725)
לידה 4 במרץ 1678
הרפובליקה של ונציההרפובליקה של ונציה ונציה, הרפובליקה של ונציה
פטירה 28 ביולי 1741 (בגיל 63)
האימפריה הרומית ה"קדושה"האימפריה הרומית ה"קדושה" וינה, ארכידוכסות אוסטריה
זרם בארוק
מספר יצירות ידוע 805 (מסודרות Ryom1-779)

אַנְטוֹנִיוֹ לוּצ'וֹ וִיוַואלְדִיאיטלקית: Antonio Lucio Vivaldi‏; 4 במרץ 1678, ונציה28 ביולי 1741, וינה) היה מגדולי המלחינים הוונציאנים בתקופת הבארוק, כנר וירטואוז ובגיל 25 הוסמך לכמורה.

ביוגרפיה

ילדותו

אנטוניו לוצ'ו ויוואלדי נולד בוונציה, בירתה של הרפובליקה של ונציה. אביו, ג'ובאני באטיסטה, ספר לשעבר שהיה לכנר מקצועי, לימד אותו נגינה בכינור וכשהגיע לרמה נאותה, סייר בוונציה והופיע בנגינה עם בנו הקטן. האב היה בין מייסדי "סובניו דאי מוזיצ'יסטי די סנטה צ'צ'יליה", מעין איגוד מקצועי לנגנים ומלחינים. נשיא האגודה היה ג'ובאני לגרנזי, מאסטרו די קאפלה בבזיליקה של סאן מארקו ומלחין נודע בראשית תקופת הבארוק. ייתכן, שאנטוניו הצעיר קיבל את שיעורי ההלחנה הראשונים שלו אצל לגרנזי. המלומד בן לוקסמבורג ולטר קולנדר רואה ביצירה הליטורגית המוקדמת, (Laetatus sum (RV Anh 31, שאנטוניו חיבר בשנת 1691, בגיל 13, השפעה של סגנון לגרנזי. אביו היה מלחין בעצמו: אופרה בשם La Fedeltà sfortunata חוברה בשנת 1688 על ידי ג'ובאני באטיסטה רוסי, השם שבו נרשם אביו של ויוואלדי באיגוד שהיה בין מקימיו (רוסי - האדום, על שום צבע שערו, תכונה משפחתית).

נעורים וראשית קריירה

אנטוניו סבל אמנם מקשיי נשימה (כנראה קצרת), אך אלה לא הפריעו לו לנגן בכינור, לחבר מוזיקה ולהשתתף בפעילויות מוזיקליות שונות. בגיל 15 (1693) החל בלימודי דת לקבלת תואר כמורה. ב-1703, בן 25, הוסמך לכמורה ועד מהרה ניתן לו הכינוי "איל פרטה רוסו", "הכומר האדום", ככל הנראה בשל צבע שערו. זמן לא רב לאחר הסמכתו, בשנת 1704, קיבל פטור מניהול המיסה בשל בריאותו הלקויה. בסוף 1706 פרש מכמורה פעילה.


בבית היתומים

ב-3 בספטמבר 1703 התמנה ויוואלדי למורה לכינור בבית יתומים בשם "פיו אוספדאלה דלה פייאטה" ("מחסה החסד והרחמים") בוונציה. בעיר היו ארבעה מוסדות כאלה, שנועדו להעניק מחסה וחינוך לילדים יתומים, נטושים או כאלה שמשפחותיהם לא היו יכולות לפרנס אותם. מימון בתי היתומים האלה היה באחריות הרפובליקה. הבנים למדו מקצוע ונדרשו לעזוב את המחסה בגיל 15. הבנות קיבלו הכשרה מוזיקלית והמוכשרות שבהן נשארו והתקבלו לתזמורת ולמקהלה הנודעות של בית המחסה.[1] זמן קצר לאחר מינויו, החלו היתומות לזכות בהערכה ובכבוד גם מחוץ לאיטליה; ויוואלדי כתב בשבילן את רוב הקונצ'רטי, הקנטטות ומוזיקת הנצרות שלו. בשנת 1704 נוספה גם משרת מורה לוויולה לחובותיו כמורה לכינור.[2]


יחסיו עם מועצת המנהלים של בית המחסה היו מתוחים. המועצה נדרשה לקיים הצבעה מדי שנה להכריע על המשך העסקתו של כל אחד מן המורים. לגבי ויוואלדי ההצבעה הייתה לרעתו, ובשנת 1709 איבד את משרתו בהצבעה של 7 נגד ו-6 בעד. כעבור שנה שבה עבד כמוזיקאי עצמאי, נקרא בשנת 1711 לחזור לעבודתו בבית המחסה, הפעם בהצבעה פה אחד; המועצה הכירה כנראה בחשיבות תרומתו למוסד. בשנת 1713 מונה לאחראי על הפעילות המוזיקלית של בית המחסה. בשנת 1716 קודם למעלת מאסטרו דה קונצ'רטי.[3]

במהלך שנים אלה כתב ויוואלדי את עיקר יצירתו, כולל מספר רב של אופרות וקונצ'רטים. ב-1705 יצא לאור האוסף הראשון (ראקולטה) של יצירותיו: אופוס 1 הוא קובץ של 12 סונאטות לשני כינורות ובאסו קונטינואו, עדיין בסגנון קונבנציונלי. ב-1709 הופיע קובץ שני של 12 סונאטות לכינור ובאסו קונטינואו (אופוס 2). פריצת הדרך האמיתית הגיעה עם הקובץ הראשון שלו של 12 קונצ'רטי לכינור, שני כינורות וארבעה כינורות עם תזמורת כלי קשת, "ל'אסטרו ארמוניקו" (אופוס 3), שפורסם באמסטרדם בשנת 1711 על ידי אטיין רוז'ה. קובץ זה קצר הצלחה מרשימה ברחבי אירופה ואחריו הופיע "לה סטראוואגאנצה" (אופוס 4), קובץ של קונצ'רטי לכינור סולו וכלי קשת.[4] בפברואר 1711 נסעו ויוואלדי ואביו לברשה, שם נוגן ה"סטאבאט מאטר" (621 ברשימת יצירות ויוואלדי) כחלק מפסטיבל דתי. נראה שהיצירה נכתבה בחיפזון: תפקידי כלי הקשת פשוטים, המוזיקה של שלושת הפרקים הראשונים חוזרת על עצמה בשלושת הפרקים הבאים, ולא לכל הטקסט נכתבה מוזיקה. אף על פי כן, ובחלקו כתוצאה מן התמציתיות שנכפתה על המוזיקה, היצירה מגלה עומק מוזיקלי ורגשי והיא אחת מיצירות המופת המוקדמות שלו.

ב-1718 החל ויוואלדי לצאת למסעות. על אף היעדרויותיו התכופות, שילם לו בית המחסה על כתיבת שני קונצ'רטי לחודש לתזמורת ועריכת ארבע חזרות לפחות עמה כשיימצא בוונציה. על פי רשומות בית המחסה קיבל תשלום על 140 קונצ'רטי בין 1723 ל-1729.

אמרגן אופרה

בוונציה של ראשית המאה ה-18 הייתה האופרה הבידור המוזיקלי הפופולרי ביותר והרווחי ביותר למלחין. תיאטראות אחדים התחרו על תשומת לבו של הקהל הרחב. ויוואלדי החל בקריירה של מחבר אופרות ללא הבלטה: האופרה הראשונה שלו, (Ottone in villa (RV 729 לא בוצעה בוונציה אלא בתיאטרון גארזריה בויצ'נצה בשנת 1713. כעבור שנה זינק ויוואלדי לוונציה והיה לאמרגן של תיאטרון סנט'אנג'לו, שם הוצגה האופרה שלו (Orlando finto pazzo (RV 727, אלא שהיצירה לא קלעה לטעם הקהל וויוואלדי נאלץ להסיר אותה כעבור שבועות ספורים ולהחליף אותה בהופעות חוזרות של יצירה אחרת, שכבר הוצגה בעונה הקודמת. בשנת 1715 הציג את (Nerone fatto Cesare (RV 274 שאבדה מאז. את המוזיקה לאופרה כתבו שבעה מלחינים שונים, ובראשם ויוואלדי עצמו עם אחת-עשרה אריות. הפעם הייתה זו הצלחה וויוואלדי תיכנן להעלות בסוף העונה אופרה שכולה שלו, (Arsilda regina di Ponto (RV 700. אולם הצנזור מטעם המדינה מנע את ההופעה, לבסוף ויוואלדי הצליח להכשיר את האופרה בעיני הצנזור בשנה הבאה והיא הוצגה לבסוף בהצלחה מרשימה.

באותה תקופת זמן עצמה הזמין מוסד הפייאטה אי-אלו יצירות ליטורגיות. החשובות שבהן היו שתי אורטוריות. הראשונה, (Moyses Deus Pharaonis (RV 643 אבדה. השנייה, (Juditha triumphans (RV 644 שחוברה ב-1716, היא מהיצירות הנוצריות המופתיות שלו. האורטוריה הוזמנה לחגיגות הניצחון של רפובליקת ונציה על הטורקים וכיבושו מחדש של האי קורפו. את כל אחד-עשר תפקידי השירה ביצעו נערות מבית המחסה, הן של הדמויות הנשיות והן הגבריות. רבות מן האריות כללו תפקידים לכלי סולו: חליליות, אבובים, קלרינטים, ויולה ד'אמורה ומנדולינות, שהציגו לראווה את קשת הכישרונות של בנות "בית המחסה של החסד והרחמים".

אמצע החיים

בשנת 1717 או 1718 הציעו לוויוואלדי משרה יוקרתית חדשה כמאסטרו די קאפלה בחצר הנסיך פיליפ מהסה-דרמשטאדט, מושל מנטובה. ויוואלדי עבר לשם לשלוש שנים ויצר כמה אופרות, בהן (Tito Manlio (RV 738. בשנת 1721 היה במילאנו, שם הציג את הדרמה הפסטורלית La Silvia ‏(RV 734), שאבדה, ושוב כעבור שנה את האורטוריה L'adorazione delli tre re magi al bambino Gesù ("סגידת שלושת החכמים לישו התינוק", RV 645 שגם היא אבדה). הצעד הגדול הבא היה מעבר לרומא ב-1722, לשם הביאו האופרות שלו את הסגנון החדש. האפיפיור החדש בנדיקט ה-13 הזמין את ויוואלדי לנגן לפניו. בשנת 1725 חזר ויוואלדי לוונציה, שם הפיק ארבע אופרות באותה שנה.

בתקופה זו כתב גם את "ארבע העונות", ארבעה קונצ'רטי לכינור, המתארים במוזיקה את המתרחש בטבע. שלושה מהקונצ'רטי מקוריים בתפיסתם אך הראשון, "אביב", שואל מוטיבים מסינפוניה במערכה הראשונה של האופרה שלו Il Giustino שחוברה בה בשנה עם "ארבע העונות". ההשראה לחיבור הקונצ'רטי נבעה מן הסתם מעיבוריה הכפריים של מנטובה. הם היוו מהפכה בתפיסה המוזיקלית: ויוואלדי נתן בהם ייצוג לפלגים מפכים, ציוצי ציפורים (מסוגים שונים, כל אחד מאופיין בנפרד), נביחות כלבים, זמזום יתושים, קריאות רועים, סערות, רקדנים שתויים, לילות חרישיים, יציאה לצייד (מנקודת המבט הן של הציידים והן של הטרף), נופים קפואים, ילדים מחליקים על הקרח ואש מבוערת. כל קונצ'רטו נקשר אל סונטה משל ויוואלדי, אשר תיארה את ההתרחשויות שביטאה המוזיקה. הקונצ'רטי יצאו לאור כארבעת הראשונים בקובץ של שנים-עשר, Il cimento dell'Armonia e dell'Inventione, אופוס 8 של ויוואלדי, שיצא באמסטרדם ב-1725.[2]


קריקטורה של ויוואלדי, צייר פ. ל. גצי, רומא (1723)

שנים אחרונות ומוות

בשיא הקריירה שלו, קיבל ויוואלדי הזמנות מאצילים ובני משפחות מלוכה באירופה. קנטטת הכלולות Gloria e Imeneo‏ (RV 687) נכתבה לנישואי לואי ה-15. אופוס 9 ,La Cetra, הוקדשה לקיסר קארל ה-6. לוויוואלדי הזדמן לפגוש את הקיסר פנים אל פנים בשנת 1728 כשזה הגיע לטריאסטה לבחון מקרוב הקמת נמל חדש. קארל התפעל כל כך מן המוזיקה של הכומר האדום, עד שהקדיש, על פי השמועה, יותר זמן לשיחה עם המלחין באירוע זה מאשר לשריו במשך שנתיים תמימות. הוא העניק לוויוואלדי תואר אבירות, מדליית זהב והזמנה לבוא לווינה. ויוואלדי, מצדו, העניק לקארל עותק כתוב ביד של "לה צ'טרה", קובץ קונצ'רטי שונה כמעט בכל מזה שיצא לאור באותו שם כאופוס 9. נראה שההדפסה התעכבה וויוואלדי נאלץ לאסוף קובץ מאולתר.

בשנת 1730 נסע, יחד עם אביו, לווינה ופראג, שם הוצגה האופרה Farnace‏ (RV 711). כמה אופרות מאוחרות ציינו שיתוף פעולה עם שניים מחשובי הלבריתנים באיטליה בזמן ההוא. את "ל'אולימפיאדה" ואת "קאטונה באוטיקה" כתב פייטרו מטסטאזיו, הנציג החשוב ביותר של האקדמיה של ארקדיה ומשורר החצר בווינה. את "לה גריזלדה" שיכתב קרלו גולדוני הצעיר מלברית מוקדמת של אפוסטולו זנו.

חייו של ויוואלדי, כאלה של מלחינים רבים בני זמנו, הסתיימו במצוקה כלכלית. יצירותיו לא נהנו עוד מן החשיבות וההערכה, שהיו מנת חלקן לפנים, בוונציה; תמורות בטעם המוזיקלי הוציאו אותן תוך זמן קצר מן האופנה וויוואלדי, בתגובה לכך, בחר למכור רבים מכתבי היד שלו בחצי חינם, כדי לממן הגירה לווינה. הסיבות ליציאתו של ויוואלדי מוונציה אינן ברורות, אבל נראה סביר להניח, שרצה לפגוש את קארל ה-6 ולנצל את הערכתו של הקיסר למוזיקה שלו כדי להתקבל כמלחין החצר הקיסרית. סביר גם שוויוואלדי נסע לווינה להפיק אופרה, בייחוד לאור קרבת משכנו לקארנטנר טור תיאטר. אלא שזמן קצר אחרי בואו של ויוואלדי לווינה, הלך קארל ה-6 לעולמו. למלחין הייתה זו מהלומה טראגית, ביש מזל שהותיר אותו ללא חסות ומקור הכנסה מחצר המלוכה. הוא נאלץ למכור עוד כתבי יד לשם קיום וזמן לא רב לאחר זאת נפטר, ב-27 או 28 ביולי 1741, כנראה כתוצאה מן הקצרת שממנה סבל כל ימיו, בביתה של אלמנת יצרן אוכפים וינאי. ב-28 ביולי נקבר בקבר פשוט בחלקת הקבורה של בית החולים בווינה (ההשערה, שיוזף היידן הצעיר שר במקהלה בהלוויתו של ויוואלדי התבססה על טעות בהעתקת מקור ראשוני והוכחה כשגויה).

חלקת הקבורה שלו נמצאת סמוך לכנסיית קארל בווינה, באתר המכון הטכני. הבית שבו התגורר בווינה נהרס ובמקומו ניצב עכשיו מלון זאכר. אתרים שונים בווינה מנציחים את זכרו של אנטוניו ויוואלדי.

סגנון והשפעה

רבים מחיבוריו של ויוואלדי יוצרים רושם של שמחת חיים תוססת, כמעט משועשעת, העומדת בניגוד בולט לכובד הראש אומר הכבוד של רוב מוזיקת הבארוק שנכתבה בימיו. רוב הרפרטואר של ויוואלדי התגלה מחדש רק במחצית הראשונה של המאה ה-20 בטורינו וג'נובה ויצא לאור במחצית השנייה של המאה. המוזיקה של ויוואלדי חדשנית, מנפצת מסורת מוצקה של סכימות; הוא אצל זוהר ובהירות למבנה הצורני והקצבי של הקונצ'רטו, בחיפוש מתמיד אחר ניגודים הרמוניים והמצאת מלודיות ונושאים חדשניים. יתרה מזו, ויוואלדי ביקש ואף הצליח לחבר מוזיקה שאינה אקדמית, שנועדה בפירוש לקהל הרחב ולא רק למיעוט האינטלקטואלי. שמחת היצירה שלו באה לביטוי מובהק בעליצות הגלויה של המוזיקה שחיבר. תכונות אלה אחראיות במידה רבה לפופולריות העצומה של יצירות ויוואלדי. הפופולריות הזו פרסמה אותו תוך זמן קצר בארצות אחרות כמו צרפת, שהייתה אותו זמן עצמאית מאוד בכל הנוגע לטעמה המוזיקלי.

ויוואלדי נמנה עם המלחינים, שהביאו להתפתחות המוזיקה הבארוקית (על ניגודי המצלולים הכבדים שאפיינו אותה) אל הסגנון הקלאסי. יוהאן סבסטיאן באך הושפע עמוקות מן הקונצ'רטי והאריות של ויוואלדי (השפעה, שאת אותותיה אפשר למצוא ביוהנס פסיון, במתאוס פסיון ובקנטטות). באך עיבד מספר קונצ'רטי של ויוואלדי לכלי מקלדת סולו, לצד אחרים שעיבד לתזמורת (בהם בקונצ'רטו המפורסם לארבעה כינורות וצ'לו, כלי קשת וקונטינואו (מס' 580 ברשימת יצירות ויוואלדי).[5]

ויוואלדי היה ממציאיה של צורת הריטורנלו והראשון לבסס אותו כצורה המקובלת לפרקי קונצ'רטו מהירים. כמו כן, ויוואלדי הוא שכונן את המבנה המוסכם לשלושת פרקי הקונצ'רטו (מהיר-איטי-מהיר). רבים מן הקונצ'רטי שלו מכילים פרקים תיאוריים, הנושאים שמות כגון "סערה בים". מוזיקת הקודש של ויוואלדי נופלת בכמותה אך לא באיכותה מן המוזיקה האינסטרומנטלית שלו. המוזיקה שלו למזמורNisi Dominus לקול אלט כוללת ציור מילים עתיר הבעה.[6]

מוניטין לאחר מותו

ויוואלדי המשיך להיות נחבא אל הכלים ונשכח במידה רבה, גם לאחר התחדשות העניין בבאך, ביוזמת מנדלסון. אפילו יצירתו המפורסמת ביותר, "ארבע העונות" לא הייתה מוכרת במהדורה המקורית שלה. בראשית המאה ה-20 חיבר פריץ קרייזלר קונצ'רטו בסגנון ויוואלדי. הוא הציג את היצירה כקונצ'רטו מקורי של ויוואלדי, ואם כי היה זה הוא שחיבר אותו בפועל, היה בכך כדי ליצור שוב עניין במוזיקה של המלחין הבארוקי. העניין המחודש הניע את החוקר הצרפתי מארק פינשרל להתחיל עבודת מחקר אקדמית על מכלול יצירתו של ויוואלדי. גילוי כתבי יד רבים של ויוואלדי ורכישתם על ידי הספרייה הלאומית של אוניברסיטת טורינו, במימון הנדיב של רוברטו פואה ופיליפו ג'ורדאנו (לזכר בניהם, מאורו ורנצו), הובילה להתעוררות מחודשת של העניין בויוואלדי. אנשים כמו מארק פינשרל, מריו רינאלדי, אלפרדו קאזלה, עזרא פאונד, אולגה ראדג', ארטורו טוסקניני ולואיס קאופמן תרמו את חלקם בהשבת ויוואלדי לחיי המוזיקה של המאה ה-20. החייאת יצירותיו של ויוואלדי, שלא התפרסמו קודם לכן, במאה ה-20 התאפשרה בעיקר הודות למאמציו של אלפרדו קאזלה, שארגן ב-1939 את שבוע ויוואלדי, כיום ציון דרך היסטורי, שבו הושמעו מחדש, לראשונה, ה"גלוריה" (RV 589) ו"ל'אולימפיאדה". מאז מלחמת העולם השנייה נהנות יצירות ויוואלדי מהצלחה אוניברסלית כמעט והופעתם של ביצועים אותנטיים לתקופה רב מגבירה את תהילתו. בשנת 1947 ייסד איש העסקים הוונציאני אנטוניו פאנה את "המכון האיטלקי על שם אנטוניו ויוואלדי", שהמלחין ג'אן פרנצ'סקו מאליפיירו היה מנהלו האמנותי ומטרתו לקדם את המוזיקה של ויוואלדי ולהוציא מהדורות חדשות של יצירותיו.

המוזיקה של ויוואלדי, יחד עם זו של מוצרט, צ'ייקובסקי וקורלי, כלולה בתאוריות של אלפרד טומטיס על אפקטים של מוזיקה על התנהגות אנושית (אפקט מוצרט), והיא משמשת בתראפיית מוזיקה.

מדיה

"Symphonic Guitars" Podcast #3
Vivaldi - "The Four Seasons - The Spring" - Dan Sindel
http://www.dansindel.us/podcast/DanSindel_podcast3_Vivaldi_Spring.mp3 (אורכב 20.06.2007 בארכיון Wayback Machine)
250 unique electric guitar tracks recreate the orchestral score..!

Concerto b minor, 2nd movement (Adagio) - transcription for organ by Johann Gottfried Walther - http://emc.elte.hu/~pinte/hangfelvetel/orgona/vivaldi-walther_02.mp3(הקישור אינו פעיל)

יצירותיו

ערך מורחב – רשימת יצירות מאת אנטוניו ויוואלדי

באפריל 2008 התגלתה ובוצעה בפראג האופרה "ארג'יפו" של ויוואלדי, שאבדה לפני 278 שנים, אחרי שבוצעה, גם אז, בפראג. מגלה לברית האופרה התחקה אחר מסע להקת האופרה ומצא, שמפראג המשיכה בדרכה אל רגנסבורג שבגרמניה של ימינו, ושם התגלו שני שלישים מן האופרה האבודה. החסר הושלם באריות שכתב ויוואלדי באותה תקופה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטוניו ויוואלדי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ מייקל טלבוט, "אנטוני ויוואלדי"2 במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ 2.0 2.1 סטנלי, שם
  3. ^ מייקל טלבוט, שם
  4. ^ סטנלי, שם
  5. ^ סטנלי, עמ' 87
  6. ^ דניס ארנולד ואליזבת רוש, "אנטוניו ויוואלדי" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31509229אנטוניו ויוואלדי