התמחות (עריכת דין)

התמחות היא שלב בהכשרתו של עורך דין. ההתמחות מתחילה לאחר סיום לימודי משפטים, ונערכת בפיקוחו של עורך דין (במשרד עורכי דין או בפרקליטות המדינה) או בפיקוחו של שופט בבית משפט. עם סיום ההתמחות עובר המתמחה בחינה בכתב, והצלחתו בה מקנה לו את הזכות להפוך לעורך דין.

בישראל

ההתמחות מוסדרת בישראל בפרק הרביעי של חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ובכללי לשכת עורכי-הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), תשכ"ב-1962,^[1] שהותקנו מכוח חוק זה. רשאי להתחיל בהתמחות מי שסיים לימודי משפטים לתואר ראשון, או שנותרו לו לא יותר משתי בחינות כדי להיות זכאי לתואר זה. החוק קובע כי "לא יעסיק מאמן מתמחה אלא בעבודה משפטית". בששת החדשים האחרונים לתקופת התמחותו רשאי מתמחה לייצג את שולחי מאמנו בבית משפט השלום, ובלבד שהמאמן יהיה נוכח בבית המשפט או שבית המשפט הרשהו להמשיך בייצוג אף בהיעדר המאמן.

עד שנת 1985 נמשכה ההתמחות שנתיים, כאשר בשנים 1963–1985 ניתן היה להתחיל אותה במהלך השנה האחרונה ללימודי משפטים. בשנת 1985 קוצרה ההתמחות לשנה וחצי, אך נקבע שניתן להתחיל אותה רק בסיום לימודי המשפטים. בשנת 1994 קוצרה ההתמחות לשנה אחת.^[2] ביולי 2017 אישרה הכנסת את הארכת תקופת התמחות לשנה וחצי.^[3] הארכה זו אינה חלה על:

מי שהחל את לימודיו להשכלה משפטית לפני סוף יולי 2017, ובלבד שישלים את תקופת התמחותו בתוך שלוש שנים מיום סיום לימודיו;
מי שסיים את לימודיו להשכלה משפטית לפני סוף יולי 2017, ובלבד שישלים את תקופת התמחותו בתוך ארבע שנים ממועד זה.

בתום תקופת ההתמחות ניגש המתמחה לבחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין, שמעברה בהצלחה מקנה לו את הזכות להצטרף ללשכת עורכי הדין ולהפוך לעורך דין.

דינו של המתמחה, בתקופת התמחותו, כדין עובדו של המאמן לכל דבר ועניין (למעט כאשר ההתמחות נעשית בצה"ל), למעט לעניין החוקים הבאים:

(1) חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963;

(2) חוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959;

(3) חוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949;

(4) חוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959;

(5) חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963;

(6) חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970;

(7) חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), תשי"ט-1959;