התלכדות עיצורים
התלכדות עיצורים או הבלעה הם מונחים המקובלים בדקדוק הלשון העברית הנלמד בבתי הספר בהתייחסות לדגש המשלים, שהוא סוג של דגש חזק.
דגש חזק מייצג מכפל, קרי רצף של שני עיצורים זהים. המכפל איננו מתקיים בעברית החדשה, להוציא מקרים שוליים, אך הוראת הלשון מבוססת בדרך כלל על המורפולוגיה והפונולוגיה של העברית הקלאסית, המשתקפות בכללי הניקוד. כאשר המכפל איננו נובע מהכפלה תבניתית של עיצור שורשי (דגש תבניתי), אלא מהידמות מלאה או כפועל יוצא מתצורת המילה, נהוג לסווג את הדגש כדגש משלים.
משיקולים של בהירות ההרצאה, כשדנים בדגש מסוג זה מקובל להתייחס לשלב מוקדם היפותטי שבו רצף העיצורים הזהים מיוצג בשתי אותיות נפרדות, הראשונה סוגרת הברה והשנייה פותחת את ההברה הבאה (להוציא את המקרה של דגש חזק בסוף מילה). לאחר שלב זה מתרחש כביכול תהליך של התלכדות שני העיצורים לעיצור יחיד, המסומן בדגש. לדוגמה, את תצורת המילה נָחַתִּי, המורכבת מצירוף הבסיס נָחַת וסיומת מדבר בזמן עבר -תִּי, מקובל לתאר כך: *נָחַתְתִּי (נָחַת+תִּי) > נָחַתִּי (התלכדות עיצורים).
לאמיתו של דבר אין לתהליך המתואר כל אחיזה במציאות הלשונית או האורתוגרפית של העברית הקלאסית: רצף העיצורים הזהים נשמר ולא "התלכד", והמכפל הוא המימוש הפונטי שלו. שני ה"שלבים" שתוארו אינם באמת שלבי התפתחות עוקבים, אלא שתי דרכים שוות ערך לייצג את המכפל. הדרך הראשונה היא היפותטית ואיננה משקפת מציאות היסטורית, ואילו השנייה תואמת את מוסכמות הכתיב והניקוד הקובעות כי מכפל יסומן בדגש באות בודדת, אחת היא מה מקורו.
23507898התלכדות עיצורים