השרפה באונייה גנרל סלוקום
השרפה באונייה גנרל סלוקום התרחשה ב-15 ביוני 1904, בעת שהאונייה שייטה באיסט ריבר בעיר ניו יורק שבארצות הברית, והיא טבעה בעקבותיה. באירוע נספו למעלה מאלף מתוך 1,400 יושבי הספינה, חלקם בטביעה. היה זה אסון השרפה החמור ביותר בתולדות ניו יורק עד לפיגועי 11 בספטמבר 2001.
רקע
גנרל סלוקום הייתה אוניית משוטות שנבנתה בברוקלין שבניו יורק והושלמה ב-1891. היא נקראה על שמו של הנרי וורנר סלוקום (אנ'), ממפקדי צבא הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית. האונייה הייתה בנויה עץ ובעלת מעמס של 1,284 טון. מידותיה היו 72 מטר באורך, 11.4 מטר ברוחב ו-3.7 מטרים בשוקע. היא הייתה בעלת שלושה סיפונים והייתה מורשית להוביל 2,500 נוסעים. היה בה מנוע קיטור אשר הניע שני גלגלי משוטות בקוטר של 9.4 מטרים, שהעניקו לה מהירות מקסימלית של 30 קילומטר לשעה. האונייה הייתה בבעלות חברת אוניות הקיטור ניקרבוקר (Knickerbocker Steamship Company) וצוותה מנה 22 איש. קברניט הספינה היה קפטן ויליאם ה. ון שייק (William H. Van Schaick), ימאי רב ניסיון, שבעת האסון ב-1904 היה בן 66.
האונייה שירתה כאוניית נופש, אשר השיטה תיירים בים שסביב העיר ניו יורק. היסטוריית השירות שלה הייתה רצופה בתאונות. בשנה הראשונה לפעולתה עלתה על החוף מדרום לברוקלין. ב-1894 עלתה פעם נוספת על החוף ונתקעה על שרטון. בהמשך השנה התנגשה באונייה אחרת באיסט ריבר ונגרם נזק גדול למערכת ההיגוי שלה. ב-1898 התנגשה שוב באונייה ליד פארק באטרי. ב-1901 החל קהל שיכורים שהיה על סיפון הספינה להתקוטט וניסה להשתלט עליה, אך צוותה מנע זאת. ב-1902 עלתה שוב על החוף.
השרפה
.jpg)
ביום רביעי, 15 ביוני 1904, הפליגה האונייה באיסט ריבר כשעל סיפונה כ-1,400 נוסעים (ואולי אף 1,800), רובם נשים וילדים. היו אלו אנשי קהילת כנסיית סנט מרק האוונגלית לותרנית משכונת גרמניה הקטנה במנהטן. הם נמצאו בדרכם לפיקניק מסורתי בחוף הצפוני של לונג איילנד, שכמוהו ערכו אנשי קהילתם מדי שנה במשך 17 שנים ברציפות.
האוניה הפליגה ממעגנה באיסט ריבר ליד רחוב 3 בדרום מנהטן בשעה 09:30. בשעה 10:00, בעת ששטה צפונה, מול רחוב 90, פרצה בה דליקה. היא פרצה בתא שהכיל עששיות, אולי בשל השלכת סיגריה, והחומרים הדליקים בתא וסביבתו ליבו אותה. ככל הנראה התפשטו הלהבות במהירות.
לקברניט ון שייק נודע על האש רק עשר דקות לאחר שפרצה. נער בן 12 ניסה להזהיר אותו מפניה קודם לכן אך הקברניט לא האמין לו. הוא לא ניסה לעגון ליד גדת הנהר או להעלות את האונייה עליה, אלא המשיך בשיט צפונה, מול הרוח, ועל ידי כך למעשה ליבה את האש. מאוחר יותר הוא טען שניסה למנוע מהאש להתפשט אל מבנים ומיכלי דלק שעל גדת הנהר וכי החליט במקום זאת להעלות את הספינה על חוף האי נורת' ברד'ר (כפי שאירע לבסוף). לטענתו לא ניתן היה להשתמש בסירות ההצלה של האונייה שכן האש אחזה בהן במהירות, אך לפי טענה אחרת היו הסירות מקובעות לסיפונים בחוטי תיל ודבוקות אליהם בצבע.
לאחר פרוץ האש התברר כי ציוד הכיבוי וההצלה שעל הספינה היה פגום. צינורות הכיבוי היו חלודים ולא פעלו כשהצוות ניסה להפעילם כדי לכבות את האש. גלגלי ההצלה וחליפות הציפה שעל הסיפון היו מיושנים ופגומים והתפוררו כשניסו הנוסעים להשתמש בהם. לצוות גם לא נערך מעולם תרגול בכיבוי אש.
פאניקה התחוללה בקרב הנוסעים והצוות כאשר האש התפשטה. על ציוד ההצלה חסר הערך התווספה העובדה שהנוסעים, כמו רוב תושבי ניו יורק באותם ימים, לא ידעו לשחות, וכאשר הם קפצו למים כדי להימלט מהלהבות טבעו רבים מהם. גם בגדיהם הכבדים בסגנון אותם ימים תרמו לכך. רבים נפגעו כאשר קרסו רצפות הסיפונים של האונייה. גם גלגלי האוניה, שהמשיכו להסתובב, פגעו בנוסעים שהיו במים.
האונייה שקעה במים רדודים ליד חוף האי נורת' ברד'ר, כשמונה קילומטרים מצפון מזרח לנקודה שבה פרצה בה הדליקה, ובהמשך נסחפה בזרם כקילומטר מערבה, לחוף רובע הברונקס. על פי הערכת משטרת ניו יורק מתו למעלה מאלף מנוסעיה בגלל הדליקה או טבעו (הערכה אחרת העמידה את מספר הנספים על 930). גילויי גבורה רבים של נוסעים ואנשי כוחות ההצלה התרחשו במהלך פעולות ההצלה של הנפגעים. אנשי הצוות וגם המטופלים של בית החולים ששכן אז על האי נורת' ברד'ר השתתפו במאמצי ההצלה. עם זאת נשמעו טענות על מעשי ביזה של תכשיטים מהמתים על ידי עוברי אורח. קברניט האונייה, שלפי כמה דיווחים נטש את האונייה מיד לאחר ששקעה במים הרדודים, נפצע ואושפז. גופות הנספים נשטפו אל חופי העיר במשך ימים לאחר האסון.
תיאורי האסון ופעולות ההצלה מילאו את דפי העיתונים בעיר במשך ימים רבים לאחר מכן.
לאחר השרפה
בעקבות השרפה הועמדו לדין פלילי במשפט מושבעים בבית משפט פדרלי שמונה אנשים ובהם הקברניט ון שייק וכמה מבכירי החברה בעלת האונייה. רק הקברניט הורשע - ברשלנות פלילית באי הכנת האונייה לכיבוי אש כראוי. הוא נדון לעשר שנות מאסר, וריצה 3.5 שנים מהן בכלא סינג סינג בטרם שוחרר על תנאי ב-1911. בשנה שלאחר מכן ניתנה לו חנינה על ידי נשיא ארצות הברית ויליאם הווארד טאפט. הוא נפטר ב-1927. על החברה בעלת האונייה הוטל קנס כספי.
האסון הניע את השלטונות הפדרליים ואת שלטונות מדינת ניו יורק לשפר את החקיקה בנוגע לחובת החזקתו של ציוד הצלה תקין על גבי אוניות.
שרידי האונייה נימשו מהמים והותקנו לשמש כארבה. היא טבעה בסערה ב-1911.
האסון החיש את התפוררותה של קהילת גרמניה הקטנה, אשר רבים מחבריה נספו באסון. מבנה הכנסייה שאליה השתייכו הקרבנות משמש כיום כבית כנסת. בשנת 2004 נקבע על המבנה לוח זיכרון לאסון במלאת 100 שנים להתרחשותו.
שנה לאחר האסון נחנכה אנדרטה לנספים שנבנתה בבית הקברות Lutheran All Faiths ברובע קווינס, אשר בו נקברו חלק מקרבנות האסון. טקס אזכרה לנספים נערך שם מדי שנה. ב-1906 הוקמה גם מזרקה משיש כאנדרטה לאסון בפארק כיכר תומפקינס במנהטן, בתחומי שכונת גרמניה הקטנה דאז.
האסון נזכר במספר ספרים שיצאו לאור בארצות הברית, בעיקר מאז שלהי שנות התשעים, ושני ספרים נכתבו עליו. הוא הופיע גם בשני סרטים תיעודיים ובסצנה מסרט עלילתי שהופקו לימים בארצות הברית ובגרמניה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: השרפה באונייה גנרל סלוקום |
- על האסון באתר New York History
- על האסון באתר הספרייה הציבורית של ניו יורק
- האסון באנציקלופדיה אמריקנה באתר ויקיטקסט
- ידיעה על היסטוריית השיט של האונייה בעיתון ניו יורק טיימס, 16 ביוני 1904, באתר העיתון
- האנדרטה לנספי האסון בבית הקברות בקווינס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
28609179השרפה באונייה גנרל סלוקום