הרומח ה"קדוש"
הרומח ה"קדוש" (ידוע גם בשמות חנית הגורל, החנית ה"קדושה", הרומח של לונגינוס) הוא השם שניתן לפי האגדה הנוצרית לרומח שדקר את אותו האיש בזמן שהיה תלוי על הצלב.
התייחסות בברית החדשה
הרומח מוזכר רק בבשורה על-פי יוחנן, שמציינת שהרומאים תכננו לשבור את רגליו של אותו האיש, מה שיאיץ את מותו בזמן הצליבה. אולם, הם גילו כי הוא כבר מת ואין כל סיבה לשבור את רגליו, וכדי לוודא זאת, חייל רומאי דקר אותו בצידו.
לונגינוס
שמו של החייל שדקר את אותו האיש לא ניתן בכתבי הנצרות, ההתייחסות המוקדמת ביותר לשמו של החייל נמצאת בספר האפוקריפי הבשורה על פי ניקודמוס ולפיה החייל נקרא לונגינוס ה"קדוש"(אנ').
צורה שונה של השם לונגינוס מתגלה גם במיניאטורה שבבשורה של רבולה שאייר הנזיר רבולה בשנת 586. באיור, השם לונגינוס (ΛΟΓΙΝΟC) נכתב באותיות יווניות מעל שמו של החייל שמניף את רומחו בצדו של אותו האיש. זה אחד התיעודים המוקדמים ביותר לשם, בהנחה שהחריטה לא נוספה מאוחר יותר.
בהמשך, בספרו "הרומח" ("The Spear") של לואיס דה ווהל(אנ') משנת 1955, הלה מזהה אותו כגאיוס קסיוס לונגינוס[1]
ממצאים הטוענים להיותם הרומח ה"קדוש"
יש מספר חניתות שאגדות שונות מייחסות אותן להיות החנית של לונגינוס או חלקי החנית. ממצאים אלו שונים הן בגודלם והן בחומרים מהם הם עשויים.
ארמניה
לפי המסורת הארמנית שהועלתה על הכתב לראשונה במאה ה-13, הובא הרומח עוד במאה ה-1, על ידי תדאוס מאדסה (אנ'), הוא נשמר במנזר גרארד, שמשמעות שמו בארמנית היא "מנזר הרומח" ומשם הועבר לקתדרלה של העיר ה"קדושה" אצ'מיאדזין שם הוא שמור במוזיאון על שם מנוגיאן.
מסורת משותפת לשאר הרמחים
ההתייחסות ההיסטורית הראשונה אל הרומח נעשתה במאה ה-6 על ידי אנטונינוס מפלקנטיה. כאשר תיאר את המקומות הקדושים בירושלים, כתב, כי הוא ראה בבזיליקה של הר ציון את "עטרת הקוצים" ואת החנית. אזכורים על המצאות הרומח בירושלים נמצאות אצל קאסיודורוס ואצל גרגוריוס מטור, אף על פי ששניהם לא ראו את הרומח במו-עיניהם. כרוניקון פסחלה מתאר שאחרי כיבוש ירושלים בידי הפרסים הרומח נלקח לקונסטנטינופול, שם הופקד בכנסיית איה סופיה ובתחילת המאה ה-10 הועבר לכנסיית הבתולה מפארוס(אנ') שם הונח לצד חלק מהצלב האמיתי ושרידי "קדושים" אחרים.
אנטיוכיה
ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה (1097–1098)#גילוי הרומח הקדוש
במהלך המצור על אנטיוכיה, נזיר מפרובאנס בשם פטר ברתולומיאו(אנ') חלם שאנדראס ה"קדוש" אמר לו שהרומח מוסתר ברצפת קתדרלת פטרוס ה"קדוש"(אנ'). מנהיגי מסע הצלב פיקפקו בחלום זה כי הם ראו את הרומח בקונסטנטינופול, אולם הנזיר חפר ומצא שבר מתכתי עליו הוכרז כי הוא השריד לרומח. מציאת חפץ זה דחפה את הצלבנים לעבור למתקפה תוך שהם נושאים את הרומח לפניהם. לא ידוע מה עלה בגורלו של הרומח אחרי הקרב.
וינה
-3-2.jpg)
הרומח שבווינה ידוע גם כרומח של מאוריציוס ה"קדוש". הרומח הגיע במאה ה-10 מקונסטנטינופול לידי היינריך הראשון, מלך גרמניה (ולפי גרסה אחרת הגיע עוד לידיו של קרל הגדול). אוטו ה-1 ירש את הרומח מאביו ונשא אותו בקרב בלכפלד(אנ') נגד הכוחות ההונגריים בשנת 955. ב-1000, אחרי קונגרס גנייזנו(אנ'), אוטו ה-3 נתן העתק של החנית לבולסלאב הראשון, דוכס פולין והעתק נוסף להונגרים.
ב-1084, היינריך ה-4 הוסיף לחנית לוחית כסף עם הכיתוב "מסמר מהצלב של אדוננו" בהתבסס על האמונה כי זו הייתה החנית של קונסטנטינוס הגדול שבה מוסמר מסמר - אחד המסמרים ששימש בצליבתו של אותו האיש. היינריך ה-4 קבע את מקום משכנה של החנית בפראג. פרידריך ה-1 נשא את החנית איתו במסעות המלחמה שלו באיטליה.
קרל ה-4 ציפה את לוחית הכסף בזהב והוסיף את הכיתוב "Lancea et clavus Domini" (רומח ומסמר של אדוננו). ב-1424 העביר זיגמונד את החנית, יחד עם שרידי "קודש" אחרים מפראג לנירנברג כחלק מאוסף התכשיטים המלכותי (Reichskleinodien).
ב-1796, כאשר הכוחות הצרפתים התקרבו לנירנברג הוצא האוצר המלכותי לרגנסבורג ומשם הועבר לווינה. ב-6 באוגוסט 1806, אחרי פירוק האימפריה הרומית ה"קדושה", ביקשו חברי מועצת העיר נירנברג את החזרת האוצר לעירם אולם פרנץ ה-2 סירב להשיב את האוצר.
במהלך האנשלוס הועבר אוצר ההבסבורגים ברכבת משוריינת לנירנברג ולקראת תום מלחמת העולם השנייה הוסתר. ב-1946 האוצר נמצא על ידי ולטר הורן(אנ'), קצין מכוחותיו של ג'ורג' פטון והוחזר לווינה.
הרומח מוצג באוצר הקיסרי (וינה)(אנ') שבארמון הופבורג.
פריז
השליט הלטיני האחרון - בלדווין השני, מלך קונסטנטינופול(אנ') מכר את הרומח, יחד עם שרידים "קדושים" אחרים ללואי התשיעי, מלך צרפת. האחרון בנה את סנט שאפל שם אוחסן הרומח יחד עם נזר הקוצים של אותו האיש ושרידים "קדושים" אחרים, ג'ון מנדוויל טען כי ראה את הרומח הן בקונסטנטינופול והן בפריז והרומח שהיה בפריז היה גדול משמעותית מהשריד שהיה בקונסטנטינופול. במהלך המהפכה הצרפתית הועברו שרידים אלו לספרייה הלאומית של צרפת ושם נעלם הרומח.
קרקוב
יש בקתדרלת ואוול שבקרקוב רומח "קדוש" השמור שם מאז המאה ה-13. זהו העתק של הרומח של וינה, שנעשה על ידי אוטו ה-3 ונמסר במתנה לבולסלאב הראשון.
רומא
אחרי נפילת קונסטנטינופול בידי העות'מאנים, הסולטאן באיזיט השני שלח את הרומח לאפיפיור אינוקנטיוס השמיני יחד עם מתנות נוספות על מנת שהאפיפיור יחזיק אצלו את ג'ם(אנ') שהיה אחיו (ויריבו) של הסולטאן. מאז שמור הרומח ברומא, תחת כיפת בזיליקת פטרוס ה"קדוש".
קישורים חיצוניים
- הרומח ה"קדוש", באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ בהבדל מאיש הצבא גאיוס קסיוס לונגינוס שהיה מראשי הקשר נגד יוליוס קיסר.
הרומח הקדוש37849041Q478195