הצעה

הצעה היא מונח משפטי שמהותה פעולה המיועדת להניע אדם או ציבור לבצע דבר מה (או לפחות לחשוב עליו). להצעה שני מופעים עיקריים במשפט: בדיני חוזים ובדיני ניירות ערך.

הצעה בדיני החוזים

ערך מורחב – הצעה וקיבול

התנאי האלמנטרי ביותר עבור חוזה, כפי שמופיע בסעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) הוא קיומה של הצעה וקיומו של קיבול מצד הניצע (מושא ההצעה). הצעה תחשב לכשרה כאשר היא מאופיינת בגמירוּת דעתו של המציע ובמסוימות. כאשר הצעה מאופיינת בשני אלו ניתן להניח כי המציע מתכוון לכונן יחסים חוזיים, ובהימצא ניצע שמוכן לקבל הצעתו (והקיבול שלו גם כן מאופיין בגמירות דעת ומסוימות) הרי שנכרת חוזה.

• גמירות הדעת היא הרצינות שמאפיינת את ההצעה. כאשר אדם אומר בבדיחות הדעת לחברו כי ייתן לו מיליון דולר אם יכין לו קפה, ברור לנו כי אין מדובר בחוזה מחייב מאחר שהדברים נאמרים כהלצה ואינם משקפים גמירות דעת.
• מסוימות היא פירוט של הנתונים החיוניים לעסקה שבהיעדרם לא ניתן להסיק כי אכן התכוון המציע לכונן יחסים חוזים. ההנחה היא שכאשר אדם נמנע מלציין פרטים שלא ניתן להשלימם בנקל הרי שאין הצעתו מסוימת דיו כדי להוות בסיס איתן להצעה.

הזמנה

פניה לציבור להציע הצעות היא הזמנה. מדובר בדרך שבה המציע נמנע מלחשוף את עצמו לקיבול ולסגירת עסקה, אלא הוא מעביר את "נטל" ההצעה לצד השני. במקרה כזה, הופך הצד השני למציע, והמזמין נוטל לעצמו את החירות האם לקבל את אחת ההצעות, ואם כן איזו מהן. מכרז הוא הזמנה שכזו.

הצעה בדיני ניירות ערך

הצעה בתחום נירות הערך משמעותה פעולה שמיועדת להניע אדם או ציבור לרכוש ניירות ערך. הכוונה העיקרית היא לרישום מניות בבורסה או לפניה לציבור להציע הצעות בנוגע לרכישת מניות כאלו (הזמנה).

הפירוש להצעה בתחום דיני ניירות הערך רחב הרבה יותר מההצעה החוזית. בעניין אברון יזם יהודי החל מפזר שמועות בבתי הכנסת בדבר עסקה גדולה שהוא עומד לבצע, את הצורך שלו במימון ואת הכוונה להנפיק מניות של החברה. צורת הפצה מיוחדת זו, שלא כללה שיווק ישיר, קרי הצעה במובן החוזי, נכללה גם כן כהצעה במובן של דיני ניירות הערך. כתוצאה מכך חייב היה היזם בתשקיף. עם זאת הן בתיקון 20 לחוק ניירות ערך והן בפרשת קלאב הוטלס הובהר כי דרושה פעולה ממשית כלשהי כדי שהדבר יחשב להצעה- אך אין דרישה למסוימות לגמירות דעת ברמה הנדרשת בדיני החוזים.

הצעה פרטית

הצעת ניירות ערך לפחות מ-36 ניצעים תחשב הצעה פרטית. במשפט האמריקאי נעשית האבחנה לפי משקיעים בפועל ולא ניצעים. בדומה לדין האמריקאי גם בישראל אין כוללים במספר הניצעים סוגי משקיעים שאינם זקוקים להגנה שמעניקים דיני ניירות הערך (מכונים במשפט האמריקאי: משקיעים מסווגים). הצעה פרטית אינה חייבת בתשקיף, וזהו אחד מיתרונותיה הגדולים. כאשר מדובר בתאגיד מדווח הצעה פרטית חייבת בגילוי לשאר המשקיעים. ישנן שתי צורות אבחנה בין סוגי ההצעות הפרטיות: אחת נוגעת לאופן האישור (הצעה מהותית מול הצעה שאינה מהותית) והשנייה עוסקת בדרישות הגילוי (הצעה חריגה, הצעה מהותית, הצעה רגילה [הצעה שאינה מהותית]).

על הצעה מהותית חלים כללי האישור של עסקאות הדורשות אישור מיוחד (ס' 270-275 לחוק החברות), הצעה רגילה מאושרת על ידי הדירקטוריון.

הצעה פרטית חריגה כאשר מדובר בהצעות פרטיות שמשנות סדרי עולם בחברה מבחינת האחזקות (יצירת בעל שליטה, הצעה המכוונת לנושא משרה וכו') ויש חשש לפגיעה בבעלי המניות קובעים כללי גילוי מחמירים יותר כדי שבעלי המניות יוכלו לכלכל את צעדיהם נכון יותר. כאשר ישנה הצעה פרטית חריגה על החברה לשלוח לבעלי המניות דו"ח מיוחד הדומה באופיו לתשקיף: על עטיפת הדו"ח מופיעים פרטים עקרוניים ותוכן הדו"ח כולל התייחסויות לפרטי הניצע (אם למשל מדובר בתאגיד- מי הוא בעל השליטה בו), לסוג נירות הערך שמוצעים, לייעוד התמורה שתתקבל וכו'. כדי להתמודד עם החשש ששימוש בהצעות פרטיות יעשה לשם הימלטות מחובת תשקיף מוטלת חסימה על הניירות שהונפקו על פי הצעה פרטית כך שהרוכש אינו יכול למכור אותם (אלא לפי תשקיף) בתקופת זמן מסוימת ו/או בהיקף מסוים (כך למשל בישראל מי שרכש בהצעה פרטית חסום מלמכור את המניות שרכש במשך חצי שנה, וכל מכירה של הניירות במהלך השנה שאחריה מוגבל מבחינת ההיקף שלו- הוא אינו יכול מכור מעל ממוצע המחזור ובכמות שמהווה יותר מ-1% מההון המונפק.