הציר הגדול
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| פַּסל | דני קרוון |
| תאריך יצירה | 1980 |
| ממדים בס"מ | |
| אורך | 3.2±0.1 קילומטר |
| נתונים על היצירה | |
| מיקום | סרז'י-פונטואז |
הציר הגדול הוא מיצב סביבתי גדול ממדים, הממוקם במרכז העיר סרז'י פונטואז (אנ') במחוז ואל-ד'אואז, צרפת.[1] זוהי יצירה מונומנטלית שנוצרה על ידי האמן והפסל הישראלי דני קרוון בשנת 1980.
היסטוריה
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החליטה ממשלת צרפת על בניית מספר ערים חדשות סביב פריז, במטרה להקל על העומס בעיר הבירה. ערים חדשות אלו נועדו לבסס את עצמן כישויות עצמאיות, הן מבחינת תשתיות והן מבחינת שירותים, תעסוקה וזהות. סרז'י פונטואז היא אחת מהערים האלה. היא נבחרה בין היתר בשל מיקומה הגאוגרפי, סביב לולאת נהר האואז. האורבניסטים והפוליטיקאים החליטו על פיתוח עירוני בצורת פרסה סביב הפיתול הטבעי, כאשר המרכז הגאוגרפי של העיר החדשה, הופך למרכז פנאי גדול. הציר הגדול הופיע אז בשרטוטי האורבניסטים כאלמנט מבני של העיר, הנמשך ממרכזה לכיוון פריז, ומפריד בין שני גושים גדולים של העיר החדשה. בהמשך, פרנסואה מיטראן החליט בשנת 1981 לפתח את פריז סביב מוסדות תרבות גדולים. אלו היו העבודות הגדולות (אנ') (Grands Travaux) שנמשכו 14 שנה. עבודות הפיתוח נתקלו לעיתים קרובות בהתנגדות בשל היבטיהן השאפתניים והתקציבים האדירים שנדרשו לביצועם, אך כיום הן זוכות לכבוד והערכה. למרות שפרויקט הציר הגדול לא נכלל ביוזמותיו של הנשיא מיטראן, הוא דאג לפתח ולקדם את בנייתו והגיע לחנוך אותו.[2]
הזמנת היצירה הציבורית
ערך מורחב – עיצוב עירוני
עבודותיו המונומנטליות של קרוון זכו להכרה בינלאומית ניכרת במיוחד לאחר הביאנלה של ונציה, בעקבותיה הוזמן להציג ב"דוקומנטה" בקאסל, שנחשבה לפנתיאון האמנות המודרנית. בין יצירותיו הבולטות, נמנות עבודתו שהוצגה בתערוכת היחיד שלו בפורט די בלוודר פירנצה, איטליה[3] ופסל מונומנטלי לכיכר מוזיאון לודוויג לאמנות עכשווית בקלן, גרמניה.[4]
בשנת 1980 פנה האדריכל האורבני מישל ז'ואן (צר') אל קרוון והציע לו לתכנן את הציר. זאת לאחר שהציג בפניו את התוכניות הרעיוניות והדגיש את הרצון של היוזמים לשלב בו התערבות אמנותית.[5] קרוון ביקר באתר והוקסם ממנו, ולאחר שהציג את תוכניותיו, זכתה הצעתו לאישור. הוא עבר להתגורר בפריז, בתמיכת מרכז פומפידו, ועבד על הפרויקט בשיתוף פעולה הדוק עם אורבניסטים, אדריכלים ופוליטיקאים.[6][7]
פנייה לאמן לעיצוב פרויקט בסדר גודל כזה היא חסרת תקדים בצרפת ובהיסטוריה העכשווית של ערים שנבנו מאפס. לראשונה, הפסל היה שם לפני האדריכל, ואחר כך, מתוך הדיאלוג ביניהם נולד המקום המטאפיזי והעוצמתי המהווה את הציר הגדול.[8] במפתח בין מבני חצי המעגל, נפרש נוף עמק האואז, ומתחיל הציר. זוהי פנורמה נופית רחבה, ובמרחק מתגלים מגדלי לה דפאנס, אליהם מתחבר הציר הגדול, הן ברוח והן בקרן לייזר. מיפתח זה לא נכלל בתוכניות המקוריות של האדריכל.[8]
ההחלטה לשלב יצירת אמנות ציבורית בסדר גודל כזה, ובמיוחד בפרויקט תשתיתי בעל חשיבות לאומית, עלולה להיות בעייתית בעיני מקבלי ההחלטות, שכן צרכים בסיסיים כמו תשתיות ותברואה הם אלה המקבלים קדימות. במקרה זה התקבלה ההחלטה לשלב אמן בתכנון ולהשקיע בחלק האמנותי של הציר הגדול, והדבר מעיד על ההכרה בחשיבות תרומתו של קרוון.[5][9]
התחלת הבניה
העבודות בפרויקט בוצעו בשתי תקופות, במחצית השנייה של שנות ה-80 בעת הפיתוח של העיר החדשה סרז'י-פונטואז, ולאחר מכן באמצע שנות ה-2000, לאחר הקמת הקהילה העירונית. השם הציר הגדול ניתן כבר בתחילת הפרויקט כשם זמני, ואחר כך התקבע באופן סופי. עלות הבנייה, בשווי של 2010, היא 38 מיליון יורו[10].לצורך תמיכה בפרויקט ובהמשכו נוסדה עמותה.[11] הפרויקט לא הושלם עד פטירתו של דני קרוון.
הישגים ראשונים
אף על פי שהתחנות השונות המרכיבות את הציר הגדול תוכננו ואושרו כבר בשנת 1980, רק בשנת 1985 החלה בנייתו של הרכיב הראשון - מגדל התצפית (La Tour Belvédère).[12] התחנות הראשונות מטע האימפרסיוניסטים, טיילת פריז, שנים עשר העמודים וגן זכויות האדם, נוצרו ברצף עד 1990 על גדות נהר האואז. האי האסטרונומי והפירמידה נוצרו כחלק ממרכז הפנאי בסוף שנות ה-80.[12]
בתחילת שנות ה-90, הפרויקט שהושלם חלקית, סבל מחוסר עניין והתנגדויות מצד פוליטיקאים מקומיים.[13] אמנם הייתה הכרה בחשיבות האמנות הפלסטית, אבל פחות לאמנות הציבורית ולתיקצוב שלה.[13] בנוסף, התעוררו התנגדויות מצד גורמים הפועלים למען שימור הסביבה, אשר הביעו דאגה לפגיעה בצמחייה ובאוכלוסיות בעלי החיים, ואלו היוו חסם בפני התקדמות הפיתוח.[14]
המשך בניית הציר
בשנת 1998 בעקבות חילופי הרוב במועצה האזורית של איל-דה-פראנס, ובחירתו של ז'אן-פול הושון לנשיא, חידשו את העבודה על חציית נהר האואז, שגרסה ראשונה שלו הושלמה בשנת 2001. בשנה שלאחר מכן, פינה המוסד לפיתוח ציבורי את מקומו לקהילה העירונית סרז'י-פונטואז, בראשות דומיניק לפבר, שהחליט בנחישות להמשיך את העבודה עם דני קרוואן.[10] בשנת 2003 אושר תקציב נוסף שאפשר את בנייתן של שלוש תחנות מקושרות זו לזו על נהר אואז. היו אלה האמפיתיאטרון, האגן והגשר שנבנו בשנת 2008.[10][15]
חנוכת הציר
ב-18 באוקטובר 1990, פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, הגיע לסרז'י-פונטואז כדי לחנוך את "הציר המרכזי".
המונומנטליות של הציר
- ערך מורחב – גאוגרפיה עירונית ותכנון ערים ואזורים – מונחים
האפקט הוויזואלי של הציר הגדול מזכיר את האפקט של פרספקטיבה מונומנטלית של הצירים הגדולים של פריז, למשל אקס היסטוריק המחבר בין שער הניצחון של קרוזל הסמוך ללובר, שער הניצחון והגרנד ארש של לה דפאנס. הציר הגדול של סרז'י אף שאינו מיושר בדיוק לציר ההיסטורי של פריז, שואב השראה ממסורת הפרספקטיבות המונומנטליות שמסדירות את הנוף ומכוונות את המבט של המבקר כלפי נקודות עניין או מונומנטים סמליים. הוא תוכנן ליצור המשכיות ויזואלית, לסדר את המרחב, ולספק חוויה של מונומנטליות הדומה לזו של הצירים הגדולים הקלאסיים. מגדל התצפית משמש כנקודת הבסיס של הציר הגדול, מציע נקודת תצפית פנורמית על העיר ועל פריז, ומדגיש את אפקט המוקד הוויזואלי האופייני לפרספקטיבות מונומנטליות.[7][16]
הציר הגדול מגלם את המפגש בין אמנות לבין תכנון ופיתוח עירוני. הוא מתקשר גם להיסטוריה של התוואים הגדולים והפיתוחים הנופיים של מערב פריז, אשר נוצרו כבר בתקופת המשטר הישן.[17] קרוון מקשר את העיר החדשה סרז'י לציר ההיסטורי של פריז, דרך נהר האואז והאגמים באמצעות תוואי וירטואלי, בזווית של 160 מעלות. שני הצירים נפגשים באי האימפרסיוניסטים בשאטו. קרוון קיבל השראה מתוואי הערים הגדולים עוד מהתקופה הקלאסית, מתאר את הציר הגדול כ"דוגמה מיוחדת מאוד של אמנות ציבורית על הגבול שבין פיסול, נוף, תכנון ערים ואדריכלות".[18] זהו סמלה ומקור הגאוה והמשיכה של העיר החדשה, זוהי גם אחת מהיצירות החשובות של דני קרוון, שהגה תכנן ופיקח על בנייתה במשך יותר משלושים שנה.[19]
בניית הפרויקט נמשכה עד אמצע שנות ה-2000. הציר מורכב משתים עשרה תחנות על פני של 3.2 ק"מ. הוא כולל מגדל נטוי, מערכת של שנים עשר עמודים, גשר להולכי רגל, אי וקרן לייזר המשייטת מעל כל המסלול. השלמת בניית הציר הגדול עדיין לא הסתיימה.
תיאור
תיאור כללי
הציר הראשי מורכב משנים עשר תחנות:[20]
- מגדל תצפית
- בוסתן האימפרסיוניסטים קאמי פיסארו
- הטיילת של פריז
- שנים עשר העמודים
- גן זכויות האדם על שם פייר מנדס פראנס
- אמפיתיאטרון ז'ראר פיליפ
- אגן המים
- גשר להולכי רגל
- אי האסטרונומי
- פירמידה
- צומת הכפר האם
- קרן הלייזר
סדר התחנות של הציר הגדול תואם את הסדר הגאוגרפי שלהן, כלומר את הופעתן בשטח. החל מכיכר אובר-רנו (Hubert-Renaud), הנמצאת גבוה באקס מז'ור-אורלוז' (Axe Majeur - Horloge) או כפי שנקראה בעבר או דה סן-כריסטוף (Hauts de Saint-Christophe), ועד לכפר אם (אנ') (Ham), המצוי על גבול נוויל-סור-אואז. יוצאי דופן הם קרן הלייזר, המשייטת לאורך כל הציר, והפירמידה הממוקמת מעט לצדו של הציר. עד לגשר הולכי הרגל, הציר מוגדר באמצעות שביל או מדרגות מבטון לבן, שבמרכזן עוברת תעלת מים משולשת. מספר מבנים, כמו מגדל התצפית, הגשר ושנים עשר העמודים, מדגישים את המסלול, החוצה שני כבישים ראשיים באזור.
מגדל התצפית
מגדל בלוודר אקס מז'ור-אורלוז' הוא נקודת המוצא הצפון-מערבית והגבוהה ביותר של הציר, פסגתו היא נקודת התצפית היחידה על המיצב כולו, ומאפשר מבט של 360 מעלות, על חלק ניכר מהעיר החדשה וסביבתה. מפסגה זו יוצאת קרן הלייזר המהווה את התחנה השתים עשרה של הציר הגדול.
המגדל תוכנן בשיפוע של 1.5 מעלות לכיוון נהר אואז, דבר המזכיר את מגדל פיזה, אך הוא מתייחס גם למצפי כוכבים אסטרונומיים וכן לעמוד מדיצ'י בפריז.[21] המגדל ממוקם במרכז כיכר הוברט-רנו המכונה כיכר קולון בגלל צורתו. הככר מוקפת כמעט כולה בבניינים בסגנון נאו-קלאסי שעוצבו על ידי ריקארדו בופיל.[21] מאפייני המגדל הם סמליים כמו גם מספר התחנות, עם נוכחות חזקה של המספר 12 וכפולותיו. גובה המגדל הוא 36 מטרים וצלעותיו קטנות פי עשרה, הוא נוצרת על ידי סופרפוזיציה של 24 מקבילים בעובי של מטר וחצי, וגרם מדרגות בן 184[22] או 147[21] מדרגות המוביל לפסגה, מבצע 12 סיבובים.[21]
הקמת המגדל הייתה פעולת היסוד של הציר המרכזי והפכה את הפרויקט לבלתי הפיך.[23] בנייתו החלה ביולי, והאנדרטה נחנכה על ידי ז'אק לאנג ב-14 בינואר 1986.[23] הכיכר שופצה בשנת 2004 על ידי הקהילה העירונית של סרז'י-פונטואז.[22]
בוסתן האימפרסיוניסטים קאמי פיסארו
השביל היורד מכיכר הוברט-רנו לכיוון טיילת פריז גובל משני צדדיו במטע ובו 873 עצי פרי.[24] עצים אלה היו אמורים להשתקף בבריכות השתקפות, אך אלה לא נבנו, ולכן התחנה לא הושלמה.[24]
הבוסתן היה קיים עוד לפני הקמת הפרויקט, ודני קרוון החליט לשלב אותו במיצב, בניגוד לרעיון ראשוני שלו ולרצונותיהם של מתכנני העיר שרצו להשתמש במרחב כולו עבור מתקני משחק לילדים.[24] שם התחנה מתייחס לצייר קאמי פיסארו ולציירים אימפרסיוניסטים אחרים מהאזור, שציוריהם קיבלו השראה מנופים דומים לאלו שבהם נמצא המיצב.[25]
בשנת 2005 במסגרת עבודות שיקום הבוסתן, רק 195 מעצי הפרי נשמרו נשמרים.[26]
הטיילת של פריז
הטיילת של פריז לצד הנהר, היא כיכר גדולה וריקה ובה מזרקת קיטור ושנים עשר עמודים בקצה.[27] מדרום-מזרח מתחילים המדרונות התלולות וגרם המדרגות של הציר המרכזי, מהם נשקף נוף פנורמי של לה דפאנס, לכיוון פריז.[27] בניית קו רכבת באלכסון על פני הטיילת, כפי שתוכנן על ידי דני קרוון, לא בוצעה.[27]
שנים עשר העמודים
שנים עשר עמודי בטון לבן גליליים וחלולים בגובה 12 מטרים, מוצבים בקצה הטיילת, וערוכים בשתי קבוצות של שלושה על שניים, משני צידי הציר. העמודים מהווים נקודת שבירה בין המרחבים העצומים המובילים אל מגדל התצפית במדרון מתון, לבין המדרון התלול היורד לכיוון נהר אואז בדרום-מזרח.[28][29]בנייתם החלה עם השלמת הטיילת בשנת 1986 והסתיימה בשנת 1989.[30]
גן זכויות האדם על שם פייר מנדס פראנס
גן זכויות האדם ממוקם על מדרון באורך 235מ', מחבר את טיילת פריז לגדות נהר האואז.[31] יש בו מספר טרסות ועליהן צמחייה, ברושים ועץ זית וינצ'י.[31] קרוון ביקש לקרוא לגן על שם פייר מנדס פראנס כמחווה לפועלו. הגן נחנך בשנת 1990 על ידי פרנסואה מיטראן.[32]
אמפיתיאטרון ז'ראר-פיליפ
באמפיתיאטרון יש 3,000 מקומות ישיבה מהם 600 ביציעים, הוא ממוקם תחת לגשר הולכי הרגל על שפתו של האגן.[33] הוא נקרא על שמו של איש התיאטרון ז'ראר פיליפ, שביתו הקודם נמצא בקרבת מקום.[34] בניית האמפיתיאטרון הושלמה ב-2008.
_(4254376605).jpg)
האגן
טרם חציית נהר האואז, בניגוד לתוכניות המקוריות לפיהן רגלי המעבר יבנו על גדות הנהר, גשר הולכי הרגל באורך 146 מ' המחובר לנהר חוצה את האגן. רגלי הגשר נחים על גבי סוללה במקום לטבול במים.[35] האגן שרוחבו 86 מטרים ועומקו 1.20 מטרים, דרש התייחסות אקולוגית משמעותית במהלך הקמתו.[36] מי האגן מוגנים באופן בלתי נראה מפני משקעי הנהר באמצעות סף תת-מימי, ומתחדשים באופן קבוע על ידי הסטת חלק מהמעיין הסמוך.[36]
גשר הולכי הרגל
ממרגלות המדרגות ומרחוב דה ווריאל, גשר הולכי הרגל משקיף על האמפיתיאטרון והאגן לפני שהוא חוצה את נהר האואז ומצטרף לשביל העובר לאורך נהר האואז. השביל גובל גם בביצות סרז'י. על הגשר בצבעו האדום הבוהק, נשקפים מסגרות שערים, היוצרים קשת מלבנית כמעט.[37] החלק הראשון באורך 75 מ', הותקן בשנת 2001.[38] בשנת 2008, נוספו שבע קשתות חדשות והאריכו את המבנה ל-251 מ'. הגשר ושעריו מציעים נקודות מבט רבות על הנוף שמסביב.[37]
האי האסטרונומי
האי המלאכותי והעגול בצורה מושלמת נבנה בשנת 1989 בביצת סרז'י[39] בקוטר של 140 מ' בבסיסו, גדותיו משתפלות כלפי מעלה ופנימה, ומגיעות בפסגה לקוטר של 100 מ'.[39] למרות שהייתה כוונה שמעבר הולכי הרגל יגיע עד לאי האסטרונומי, בסופו של דבר הגישה לאי אפשרית רק באמצעות חציית המים בכלי שיט.
האי ממוקם בנקודת האמצע של הציר. מגדל התצפית נמצא במרחק של כ-1.5 קילומטרים מצדו האחד, והתחנה הסופית של צומת הכפר האם מהצד האחר. מעבר לאי, הציר ממשיך כקו דמיוני המרחף מעל מי האגם מבלי להיות מוחשי.[39]
הפירמידה
הפירמידה, שגובהה 20 מטרים מכל צד וגובהה 10 מטרים, אינה ממוקמת על הציר אלא לצדו.[40] היא מסמלת נקודת מבט שונה ומציגה צורה מסורתית ועוצמתית שהיא קלאסית ביצירותיו של דני קרוון. הפירמידה חלולה ופתוחה, וניתן לגשת לחלקה הפנימי באמצעות כלי שיט. בפועל, היא מורכבת מ-177 יחידות בטון לבן המונחות זו על גבי זו, ויוצרות מעין מדרגות בצדי הפסל.[41]
הצומת של הכפר האם
תחנה זו, שנועדה לסמן את השלמתו הקרקעית של הציר באזור הכפר האם, לא הוקמה מעולם. הפרויקט של דני קרוון כלל תכנון מחדש של צומת דרכים ראשי בגבול שבין סרז'י לנוביל-סור-אואז. כיום, רק שער מתכת, המשמש לעצירת קרן הלייזר, נמצא במקום.[40]
קרן הלייזר
התחנה השתים-עשרה משלימה את הציר ומבטיחה את אחדותו בכך שהיא מרחפת מעליו לכל אורכו. קרן הלייזר הירוקה מגיעה לטווח של 3.2 קילומטרים ונפלטת ממגדל התצפית (La Tour Belvédère), התחנה הראשונה של הציר.[42][43]
נגישות להולכי רגל
ניתן להלך על הציר ברגל, ממגדל התצפית ועד לקצה גשר הולכי הרגל לאורך שביל שרוחבו 3,60 מ'. נגישות זו מוגבלת על ידי מדרגות בגן זכויות האדם וגם על ידי המרזב התופס את מרכז הכביש והמדרגות.
אחרית
בשנת 2008 תחת נשיאותו של ניקולא סרקוזי, התקבלה החלטה על הקמת מרכז אחסון ושימור מרכזי בנוביל סור אואז (אנ'), בהמשך לציר הגדול. מרכז האחסון נועד עבור אוספי מוזיאון הלובר ומוזיאונים פריזאיים אחרים שנמצאו במרתפים בפריז, באזור המועד לשיטפונות. תוספת פרויקט כזה, הייתה עשויה לשלב את הציר עם מרכז תרבותי ארצי. ההחלטה השתנתה ומרכז האחסון מוקם ליד הלובר לנס, בנור-פה דה קאלה.[44]
בזכות מיקומו על הגבול שבין פיסול, עיצוב נוף, תכנון ערים ואדריכלות, זכה הציר הגדול לתו התקן "אדריכלות עכשווית ראויה לציון" בשנת 2022.[17]
גלריה
-
ככר אובר-רנו. מבני חצי המעגל והמיפתח ביניהם -
מגדל התצפית- תחנה ראשונה -
האגן והפירמידה -
לאורך תואי הציר -
תואי הציר -
גשר הולכי הרגל
,_Axe_Majeur,_Gency_2.jpg)
לקריאה נוספת
- Jean-Marc Pimpaneau (2022). Axe majeur de Cergy-Pontoise: Guide pratique (בצרפתית). Cergy: Paroisse Catholique de Cergy. ISBN 978-2-49009-607-7.
- Claude Mollard (2011). La saga de l'Axe Majeur (בצרפתית). Issy-les-Moulineaux / Cergy-Pontoise: Beaux Arts éditions / Communauté d'agglomération de Cergy-Pontoise. p. 240. ISBN 978-2-84278-781-3.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ AXE MAJEUR - HORLOGE, Cergy
- ↑ L’Axe majeur et le dernier testament de François Mitterrand, Art
- ↑ Two Environments for Peace, Dani Karavan
- ↑ MA'ALOT street art/ art in public space, Koln
- ^ 5.0 5.1 Mollard 2011, p. 21-29.
- ↑ L’Axe Majeur de Cergy-Pontoise - Dani Karavan, Entre Voir
- ^ 7.0 7.1 [https://inventaire.iledefrance.fr/dossier/IA95000573 L'Axe Majeur Île-de-France > Val-d'Oise > Cergy], Région Ile-de-France Découvrir la richesse du patrimoine francilien
- ^ 8.0 8.1 L'axe majeur de Cergy-Pontoise, Le Monde, Publié le 01 juin 1989
- ↑ L’Axe Majeur, une sculpture à vivre, Val D'oise
- ^ 10.0 10.1 10.2 Mollard 2011, p. 52.
- ↑ Mollard 2011, p. 78-81.
- ^ 12.0 12.1 Mollard 2011, p. 31-46.
- ^ 13.0 13.1 Mollard 2011, p. 48-49.
- ↑ Mollard 2011, p. 47.
- ↑ Le projet de création d’un bassin architecturé et d’un amphithéâtre est le dernier maillon de l’axe majeur de Cergy., Base
- ↑ [/https://www.cergy.fr/uploads/media/parcours-axe-majeur-horloge.pdf -Parcours Architecture-Decouvrez Cergy Naturellement], Cergy
- ^ 17.0 17.1 L’Axe majeur, labellisé Architecture contemporaine remarquable en 2022 à Cergy, משרד התרבות, צרפת
- ↑ L’Axe Majeur ou le paysage sculpté, L'Agora des Arts
- ↑ 5 juin 2022 : hommage à Dani Karavan, Axe Majeure
- ↑ Mollard 2011, p. 102.
- ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 Mollard 2011, p. 104-109.
- ^ 22.0 22.1 Michel Jaouën, La Tour Belvédère : la réalisation technique, in Mollard 2011, p. 110-113.
- ^ 23.0 23.1 Mollard 2011, p. 31-34.
- ^ 24.0 24.1 24.2 Mollard 2011, p. 114-117.
- ↑ Mollard 2011, p. 34.
- ↑ Luc Raimbault, Le Verger des impressionnistes : la réalisation technique, in Mollard 2011, p. 118-119.
- ^ 27.0 27.1 27.2 Mollard 2011, p. 120-123.
- ↑ Michel Jaouën, Les Douze colonnes: la réalisation technique, in Mollard 2011, p. 130-131.
- ↑ Mollard 2011, p. 126-129.
- ↑ Mollard 2011, p. 38-42.
- ^ 31.0 31.1 Mollard 2011, p. 132-135.
- ↑ Mollard 2011, p. 42-45.
- ↑ Luc Raimbault, L'Amphithéâtre Gérard-Philipe: la réalisation technique, in Mollard 2011, p. 148-149.
- ↑ Mollard 2011, p. 138-139.
- ↑ Mollard 2011, p. 140-141.
- ^ 36.0 36.1 Luc Raimbault, Le Bassin : la réalisation technique, in Mollard 2011, p. 150-151.
- ^ 37.0 37.1 Mollard 2011, p. 142-145.
- ↑ Luc Raimbault, La Passerelle: la réalisation technique, in Mollard 2011, p. 152-153.
- ^ 39.0 39.1 39.2 Mollard 2011, p. 154-155.
- ^ 40.0 40.1 Mollard 2011, p. 156-159.
- ↑ Stéphane Zibette, La Pyramide: la réalisation technique, in Mollard 2011, p. 160-161.
- ↑ Mollard 2011, p. 164-165.
- ↑ L'année internationale de la lumière - Le laser de l’Axe majeur de Cergy-Pontoise, Val D'Oise Archives Departemantales
- ↑ AFP (13 בספטמבר 2013). "Les réserves du Louvre iront à Lens pour les protéger d'une crue de la Seine - France 3 Nord Pas-de-Calais". France 3 Nord Pas-de-Calais. נבדק ב-2015-11-01.
{{cite web}}: (עזרה)
הציר הגדול42372427Q15063077