לדלג לתוכן

הצהרת האנושיות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

הצהרת האנושיות (ביפנית: 人間宣言; ברומאג'י: Ningen-sengen), במקור הצו הקיסרי על בניית יפן החדשה (Shin Nippon Kensetsu ni Kan suru Shōsho), הוא מסמך היסטורי מכונן שפורסם על ידי הירוהיטו, קיסר יפן, כחלק מהצהרת ראש השנה היפנית (אנ') ב-1 בינואר 1946, לבקשת המפקד העליון של כוחות הברית. בצו, שנפתח בציטוט של "שבועת חמשת הסעיפים" משנת 1868,[1] שלל הקיסר את תפיסת היותו ישות אלילית – צעד שהוביל בסופו של דבר לכינונה של החוקה החדשה, לפיה הקיסר הוא "סמל המדינה ואחדות העם".[2][3]

הוויתור על מעמד האלילות, שעמד בלב ההצהרה, היה צעד דרמטי שנועד לנתק את הקיסרות מהשינטו המדינתי (אנ') וממבנה הכוח המיליטריסטי של יפן. בנאומו, הצהיר הירוהיטו כי הקשר בין הקיסר לעמו אינו מבוסס על אגדות או מיתוסים, ושלל את התפיסה לפיה הקיסר הוא "אליל חי" (קאמי) או שהעם היפני עליון על עמים אחרים בשל מוצאו האלילי. למרות הוויתור הרשמי, היסטוריונים מציינים כי הניסוח ביפנית היה עמום במקצת והשתמש במונחים שאפשרו לקיסר לשמור על המשכיות מסוימת עם השושלת ההיסטורית,[4] בעוד שעבור בעלות הברית היה זה שינוי תודעתי הכרחי להפיכת יפן לדמוקרטיה.

רקע

לפני עליית הלאומיות של תקופת מייג'י, החיים הדתיים ביפן התאפיינו בסינקרטיזם ייחודי בין דת השינטו המקומית לבין הבודהיזם, שהגיע מהיבשת במאה ה-6. במשך מאות שנים, שתי המסורות התקיימו במבנה משולב שכונה "שינבוצו-שוגו" (אנ'), במסגרתו אלים מקומיים (קאמי) נתפסו לעיתים כהתגלויות של בודהות, ומקדשי שינטו ומנזרים בודהיסטיים הוקמו לעיתים קרובות באותם מתחמים. בעוד שהשינטו התמקד בטקסי פריון, טבע וטהרה בחיי היומיום, הבודהיזם סיפק את המענה לשאלות של מוסר, פילוסופיה ומוות. הקיסר נחשב אמנם לדמות בעלת חשיבות דתית וטקסית, אך הוא לא נהנה מהמעמד הפוליטי-האלילי המוחלט שאומץ מאוחר יותר; למעשה, במהלך תקופת אדו (1603–1868), הכוח הממשי היה בידי השוגון, והממסד הבודהיסטי שימש כזרוע מנהלתית של הממשל לצורך רישום אוכלוסין ופיקוח חברתי.[5]

עם סיום תקופת אדו וכינון המעבר למודל המדינתי הריכוזי עם רסטורציית מייג'י ב-1868, יזם הממשל החדש את ה"שינבוצו בונרי" (אנ') – מדיניות רשמית להפרדה מאולצת בין השינטו לבודהיזם. צווים אלו נועדו לפרק את השותפות הדתית רבת-השנים ו"לטהר" את השינטו מהשפעות בודהיסטיות, במטרה לבססו כציר מרכזי לזהות הלאומית החדשה. תהליך זה לווה לעיתים ב"הייבוצו קישאקו" (אנ'), גל של הרס מקדשים והחרמת רכוש בודהיסטי, אשר דחק את הממסד הבודהיסטי מהמרחב הציבורי-מנהלי. דחיקה זו יצרה את הוואקום האידאולוגי שאיפשר את עליית השינטו המדינתי כמערכת מאוחדת ובלעדית הממוקדת בקיסר.[6]

השינטו המדינתי הייתה מערכת אידאולוגית שגובשה במטרה לאחד את האומה סביב פולחן הקיסר וערכי הלאומיות. במסגרת זו, הופקעו טקסי השינטו ממעמדם כדת פרטית והפכו לדת מדינה רשמית, המדגישה את מוצאו המיתולוגי של הקיסר כצאצא ישיר של אלילת השמש, אמטראסו.[7] תפיסה זו, שזכתה לכינוי "קוקוטאי" (אנ') (גוף האומה), הציגה את הקיסר כ"אליל חי" וכדמות ריבונית אבסולוטית המשלבת סמכות פוליטית ודתית עליונה. אידאולוגיה זו שימשה כבסיס המוסרי והחינוכי לצמיחת המיליטריזם היפני ולגיוס המוחלט של העם במהלך מלחמת העולם השנייה.[8] רק לאחר תבוסת יפן ב-1945, דרשו בעלות הברית את פירוק המנגנון הזה, מה שהוביל לפרסום "הצהרת האנושיות" שנועדה לנתק את הזיקה בין המדינה לדת ולשלול את אלילותו הממשית של הקיסר.

ההצהרה

פרסום הצהרה זו היה אחד המהלכים האחרונים שביצע הקיסר מתוקף סמכותו כריבון אבסולוטי. המפקד העליון של כוחות הברית והעולם המערבי בכלל, הקדישו תשומת לב רבה לפסקה הבאה לקראת סוף ההצהרה, שהיא הקטע המוגדר כ"הצהרת האנושיות":

朕󠄁ト爾等國民トノ間ノ紐帶ハ、終󠄁始相互ノ信賴ト敬愛トニ依リテ結バレ、單ナル神󠄀話ト傳說トニ依リテ生ゼルモノニ非ズ。天皇ヲ以テ現御神󠄀トシ、且日本國民ヲ以テ他ノ民族ニ優越セル民族ニシテ、延テ世界ヲ支配スベキ運󠄁命ヲ有ストノ架空ナル觀念ニ基クモノニモ非ズ

— 『新日本建設に関する詔書』より抜粋

The ties between Us and Our people have always stood upon mutual trust and affection. They do not depend upon mere legends and myths. They are not predicated on the false conception that the Emperor is divine, and that the Japanese people are superior to other races and fated to rule the world.

— התרגום הרשמי לאנגלית[9]

הקשרים בינינו לבין עמנו עמדו מאז ומעולם על אמון וחיבה הדדיים. אין הם תלויים באגדות ומיתוסים גרידא. אין הם מושתתים על התפיסה הכוזבת לפיה הקיסר הוא ישות אלילית, וכי העם היפני עולה על גזעים אחרים ונועד לשלוט בעולם.

— תרגום חופשי לעברית

באמצעות "הצהרת האנושיות", הצהיר הקיסר הירוהיטו כי "התפיסה לפיה הקיסר הוא אליל חי (אקיצומיקאמי) היא מושג בדוי", ובכך שלל את אלילותו. עם זאת, עבור הקיסר, ההצהרה הייתה משנית; המטרה העיקרית של הצהרה קיסרית זו הייתה להראות כי הדמוקרטיה היפנית מבוססת למעשה על "שבועת חמשת הסעיפים" שכבר הייתה קיימת ביפן.[10]

במשך עשורים הוצגה ההצהרה כיוזמה עצמאית של הקיסר ויועציו, אך גילויים מאוחרים חשפו מעורבות מערבית עמוקה בניסוחה. ב-1 בינואר 2006 פרסם העיתון היפני "מאיניצ'י שימבון" מסמך שנשמר בארכיון הפרטי של נאגאמיצו אסאנו, איש סגל באוניברסיטת גאקושוין, המוכיח כי הטיוטה הראשונה של המסמך נכתבה למעשה באנגלית.[11] על פי הגילוי, הטקסט גובש במפקדת כוחות הכיבוש (GHQ) על ידי חוקרי התרבות היפנית רג'ינלד הוראס בליית' (אנ') והרולד גולד הנדרסון (אנ'),[12] אשר תרמו גם להפצת הזן וצורת השירה הייקו מחוץ ליפן. הטיוטה הוגשה לאישורו של הגנרל דאגלס מקארתור לפני שתורגמה ליפנית. חשיפת הטיוטה האנגלית המקורית חיזקה את הטענה כי מדובר היה ב"פשרה כפויה"; בעוד שהגרסה האנגלית הייתה נחרצת בשלילת האלוהות, הגרסה היפנית נוסחה בשפה קיסרית ארכאית ומעורפלת יותר, שאפשרה לקיסר לשמור על מידה של המשכיות מסורתית בעיני נתיניו.

הטיוטה חושפת ניסוחים נחרצים שלא הופיעו בגרסה היפנית הרשמית, ובהם הקריאה המפורסמת להעדיף את ה"נאמנות לאנושות" על פני הנאמנות לאומה. גילוי המקור האנגלי אישש את הטענה כי יסודותיה הרעיוניים של ההצהרה, כולל שלילת המוצא האלוהי והדגשת הערכים האוניברסליים, עוצבו ישירות על ידי כוחות הכיבוש האמריקאיים לפני שתורגמו ורוככו עבור הציבור היפני.[13]

The ties between us and the nation have been very close. They do not depend only upon myth and legend ; they do not depend at all upon the mistaken idea that the japanese are of devine descent, superior to other peoples, and destined to rule them. They are the bonds of trust, of affection, forged by centuries of devotion and love. Loyalty has always been the great characteristic of our nation in all our religious and political beliefs. As we have begun, so let us continue. Let us be loyal to one another within the family, within the nation, and just as our loyalty to the nation has been greater than that to the family, so let our loyalty to humanity surpass our loyalty to the nation.

— הטיוטה המקורית באנגלית

הקשרים בינינו לבין האומה היו תמיד הדוקים מאוד. אין הם תלויים במיתוס ובאגדה בלבד; אין הם תלויים כלל ברעיון המוטעה לפיו היפנים הם ממוצא אלילי, נעלים על עמים אחרים ונועדו לשלוט בהם. אלו הם קשרי אמון וחיבה, שחושלו לאורך מאות שנים של מסירות ואהבה. נאמנות הייתה מאז ומעולם המאפיין הגדול של אומתנו בכל אמונותינו הדתיות והפוליטיות. כפי שהתחלנו, כך הבה נמשיך. הבה נהיה נאמנים זה לזה בתוך המשפחה ובתוך האומה, וכשם שנאמנותנו לאומה הייתה גדולה מזו למשפחה, כך הבה נאפשר לנאמנותנו לאנושות לעלות על נאמנותנו לאומה.

— תרגום חופשי לעברית

פרשנויות

המשמעות המדויקת של טקסט זה, שפורסם ביפנית ארכאית, הייתה נושא לוויכוח ניכר. בפרט, בפסקה בהצהרה שתורגמה באופן רשמי כ"תפיסה כוזבת לפיה הקיסר הוא אלילי", נעשה שימוש במונח הבלתי שגרתי אקיצומיקאמי (Akitsumikami ;现御神) במקום במילה הנפוצה יותר ארהיטוגאמי (אנ') (Arahitogami; 现人神, 'אליל חי'). המילה 'ארה' פירושה 'קיים' או 'מופיע', 'היטו' פירושו 'אדם' ו'קאמי' פירושו 'אל'. המילה ארהיטוגאמי הוזכרה לראשונה בניהון שוקי (סביבות שנת 720 לספירה), שם אמר הנסיך היפני האגדי יאמטו טאקרו (אנ'): "אני בנו של ארהיטוגאמי".[14]

השימוש במונח אקיצומיקאמי במקום ארהיטוגאמי נחשב למהלך לשוני מחוכם שנועד לרצות את האמריקאים מבלי לבטל לחלוטין את קדושת הקיסר בעיני היפנים. המונח ארהיטוגאמי מתייחס לישות שהיא אדם וגם אליל בו-זמנית. המונח שבו בחר הקיסר, אקיצומיקאמי, מתייחס לאלוהות שרק מתגלית בעולם הזה. בוויתור על אקיצומיקאמי, הקיסר שלל את התפיסה הקיצונית של תקופת המלחמה לפיה הוא אליל פוליטי כל-יכול ("אליל חי" במובן הפיזי). עם זאת, הוא לא שלל במפורש את היותו ארהיטוגאמי — כלומר, צאצא רוחני של האלילים שמחזיק במהות מקודשת מתוקף השושלת שלו. עבור המפקדה האמריקאית, המילה "אלוהי" באנגלית כיסתה את הכל וסימנה ויתור מוחלט. אך עבור הציבור היפני, השימוש במונח הארכאי והנדיר יותר יצר עמימות שאפשרה לשמר את הכבוד המסורתי למוסד הקיסרות כקדוש בבסיסו.

התפיסה המערבית

לפי התפיסה המערבית הרווחת, שאותה קידם המפקד העליון של כוחות הברית, הצו קרא תיגר על הטענה בת מאות השנים לפיה קיסר יפן ואבותיו הם צאצאים של אלילת השמש אמטראסו, ולפיכך הקיסר הודה כעת בפומבי כי אינו "אליל חי". באותו היום שבו פורסם הצו, הודיע הגנרל דאגלס מקארתור כי הוא מרוצה מאוד מהצהרת הקיסר, שבה ראה התחייבות להוביל את עמו בתהליך הדמוקרטיזציה של יפן.

אף על פי שהמונח אקיצומיקאמי מתורגם לעיתים קרובות כ'אלוהי' או כ'אלוהות', מספר חוקרים מערביים (ביניהם ג'ון וו. דאוור (אנ') והרברט פ. ביקס (אנ')) ציינו כי משמעותו האמיתית היא 'קאמי בהתגלות' (או באופן כללי יותר, 'התגלמות של אל'), ועל כן הקיסר יוסיף להיות, לפי ההצהרה, ארהיטוגאמי ('אליל חי'), גם אם אינו 'אקיצומיקאמי'.[15][16] למעשה, האוריינטליסט ז'אן הרברט מסביר כי לפי המסורת היפנית, דמות הקיסר היא "המשכיות בזמן" של האלילה אמטראסו ושל הקיסרים הקודמים, המייצגת רגע מיוחס בנצח. כתוצאה מכך, שלילת מוצאו האלילי נחשבת לבלתי קבילה.[17]

התפיסה היפנית

ב-1 בינואר 1946 הופיע הדיווח על הצו בעמודים הראשיים של רבים מהעיתונים המרכזיים. הכותרת של עיתון ה"אסאהי שימבון" (אנ') הייתה: "צו ראש השנה סולל את הדרך לשלום ולקדמה עבור העם, בעוד הקיסר מצר על בלבול האידיאלים". הכותרת של ה"מאיניצ'י שימבון" (אנ') הייתה: "הצו שהוצג בשנה החדשה: הקשרים החברתיים הם אמון, כבוד, הקיסר והעם". כותרות העיתונים לא הזכירו אלוהות, אלא רק את העובדה שהשלום והקיסר נמצאים עם העם. הכחשתו של הקיסר בדבר אלוהותו לא נתפסה כבעלת ערך חדשותי.[18]

מבקרים של הפרשנות המערבית, ובהם הקיסר הירוהיטו עצמו,[19] טוענים כי שלילת האלילות לא הייתה עיקרו של הצו. יש הטוענים כי מאחר שהצו נפתח בציטוט מלא של שבועת חמשת הסעיפים משנת 1868 שנשא הקיסר מייג'י, כוונתו האמיתית של הקיסר הייתה להראות כי יפן הייתה דמוקרטית כבר מאז תקופת מייג'י, וכי הדמוקרטיזציה לא נכפתה עליה על ידי הכובשים. כפי שהובהר בריאיון עיתונאי ב-23 באוגוסט 1977, הקיסר רצה שהעם היפני לא יאבד את גאוותו ביפן. פרשנות זו נתמכת בעובדה שהצו הקיסרי פורסם בליווי פרשנות מאת ראש הממשלה קיג'ורו שידהרה, שהתמקדה אך ורק בקיומה המוקדם של הדמוקרטיה בתקופת מייג'י, ולא כללה ולו התייחסות חולפת לוויתור על האלילות מצד הקיסר.[19]

הקיסר הירוהיטו דבק בעמדה לפיה קיסר יפן צריך להיחשב כצאצא של האלילים. בדצמבר 1945, הוא אמר לסגן רב-הלורדים שלו, מיצ'יו קינושיטה: "מותר לומר כי התפיסה לפיה היפנים הם צאצאי האלילים היא תפיסה כוזבת; אך אסור בהחלט לכנות כבדיה את הרעיון שהקיסר הוא צאצא של האלילים".[20] עד היום, פקידי שינטו וקבוצות ימין ברחבי יפן אינם מכירים בכך שההצהרה מהווה הודאה בכך שהקיסר והמדינה אינם אליליים.[21]

עבור הדורות הצעירים, הצהרת הקיסר נתפסת כחלק בלתי נפרד מהמעבר של יפן לדמוקרטיה ליברלית, והקיסר נתפס כדמות אנושית, ייצוגית וטקסית בלבד. עם זאת, בחוגים שמרניים ובקרב פקידי דת השינטו, קיימת פרשנות הגורסת כי הקיסר מעולם לא שלל את מוצאו האלילי, אלא רק את התפיסה הפוליטית הקיצונית של אלילות פיזית (אקיצומיקאמי). עבור קבוצות אלו, הקיסר מוסיף להיות דמות מקודשת הממשיכה שושלת רוחנית עתיקה המחוברת לאלילים. הפער הזה מאפשר ליפנים רבים "ליהנות משני העולמות": לחיות במדינה דמוקרטית ומודרנית, תוך שמירה על כבוד מסורתי לקיסר כדמות שהיא מעבר לאדם רגיל, גם אם אינה "אליל" במובן המערבי של המילה.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ↑ "Documents with Commentaries Part 3 Formulation of the GHQ Draft and Response of the Japanese Government". Birth of the Constitution of Japan.
  2. ↑ Emperor, Imperial Rescript Denying His Divinity (Professing His Humanity), National Diet Library.
  3. ↑ "Emperor, Imperial Rescript Denying His Divinity (Professing His Humanity) | Birth of the Constitution of Japan". www.ndl.go.jp. נבדק ב-2020-09-14.
  4. ↑ ISSA Proceedings 2006 – Reshaping Emperor Hirohito’s Persona: A Study Of Fragmented Arguments In Multiple Texts, ISSA
  5. ↑ Edo-Period Buddhism as Part of the Apparatus of Shogunal Control, Nippon
  6. ↑ The Meiji Restoration and the Secularization of Buddhism, Nippon
  7. ↑ State Shinto, Britannica
  8. ↑ CONCEPT OF KOKUTAI AS NATIONAL ESSENCE IN THE FOUNDATION OF JAPAN'S IMPERIAL SUBJECTNESS IN LATE XIX — FIRST HALF OF XX CENTURY, researchgate
  9. ↑ Divinity of the Emperor, BBC article.
  10. ↑ 木下道雄 2017, p. 129‐130.
  11. ↑ 小川賢治「日本の政策決定における米国の影響」（京都学園大学人間文化学会紀要『人間文化研究』第37号（2016年3月））P.P.47-48。
  12. ↑ Dower, pp. 308–318.
  13. ↑ John W. Dower, Embracing Defeat, W. W. Norton & Company, 1999, pp. 310–315.
  14. ↑ ניהון שוקי, פרק 7.
  15. ↑ Bix, Herbert P., Hirohito and the Making of Modern Japan, HarperCollins, 2000, pp. 550–553.
  16. ↑ Dower, John W., Embracing Defeat: Japan in the Wake of World War II, W. W. Norton & Company, 1999, pp. 310–318.
  17. ↑ Herbert, Jean (1964). Aux sources du Japon: Le Shinto. Parigi: Albin Michel.תבנית:ISBN?תבנית:Page?
  18. ↑ この章は、Shillony (2003)、313–14 頁 (第8章21『「神道指令」と「人間宣言」』)を参照。
  19. ^ 19.0 19.1 Dower, John (1999). Embracing Defeat. New York: W. W. Norton & Co. pp. 314–317. ISBN 978-0-393-32027-5.
  20. ↑ Wetzler, Peter (1998). Hirohito and War. Honolulu: University of Hawai'i Press. p. 3. ISBN 978-0-8248-1925-5.
  21. ↑ Yamamoto, Jake Adelstein (10 ביולי 2016). "The Religious Cult Secretly Running Japan". The Daily Beast. {{cite news}}: (עזרה)

הצהרת האנושיות43123816Q1197093

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הצהרת_האנושיות&oldid=3675886"