הפוגה הגדולה

הפוגה הגדולה (גרמנית: Große Fuge) מאת לודוויג ואן בטהובן, יצירה בת פרק אחד הכתובה לרביעיית מיתרים, מפורסמת בדרישותיה הטכניות מן המבצעים, ובטבעה החודרני והמתבונן פנימה, היוצא דופן אף לסגנונו המאוחר של בטהובן. היצירה נכתבה בשנים 1825-26, בהיות בטהובן חירש לחלוטין.

בטהובן כתב במקור את הפוגה הגדולה כפרק הסיום של רביעיית המיתרים השלוש-עשרה שלו, אופוס 130 בסי-במול מז'ור. שלא במפתיע, דרישותיה הטכניות (למבצעים באותה תקופה) והמוזיקליות (למאזינים) היו כה גבוהות עד כי המוציא לאור של בטהובן, מתיאס ארטריה, דחק בו לכתוב סיומת אלטרנטיבית ליצירה. בטהובן, שהיה ידוע באישיותו העקשנית ובאדישותו לדעת הקהל או לטעמו המוזיקלי, ניאות במקרה זה לבקשת המוציא לאור, ופרסם את הפוגה הגדולה כיצירה נפרדת, תחת מספר האופוס 133. לאחר מכן הלחין פרק סיום חדש לרביעייה (יצירתו המוזיקלית האחרונה), קל יותר באופיו, ומתאים יותר בסגנונו לשאר פרקי הרביעייה. כיום, ביצועים של הרביעייה כוללים בדרך כלל את הפוגה הגדולה, לפני או אחרי פרק הסיום האלטרנטיבי (לעיתים ללא פרק הסיום החדש כלל).

בעת ביצוע הבכורה של הרביעייה, הקהל דרש הדרן אך ורק לשניים מפרקיה הפנימיים של היצירה. בטהובן רטן בזעם: "ולמה הם לא ביצעו כהדרן את הפוגה? רק זאת ראויה להיות מנוגנת בשנית. בהמות! חמורים!".

מרבית המבקרים במאה ה-19 ביטלו את היצירה. דניאל גרגורי מייסון כינה אותה "דוחה", ולואי שפור כינה אותה, יחד עם יצירות נוספות של בטהובן מתקופתו המאוחרת, "סתומה, זוועה חסרת תקנה". הדעות השתנו לטובה עם תחילת המאה ה-20. היצירה מוכרת כיום כאחד מהישגיו הכבירים של בטהובן. איגור סטרווינסקי אמר על היצירה כי היא "יצירה מוזיקלית עכשווית, שתישאר עכשווית לעד".