הסכסוך בפפואה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הסכסוך בפפואה
Konflik Papua
סוג העימות סכסוך מתמשך
תאריכים 1 באוקטובר 1962 – הווה (62 שנים)
מקום מערב גינאה החדשה
הצדדים הלוחמים

תנועת פפואה החופשית

אינדונזיה

סכסוך פפואה (באינדונזית: Konflik Papua) הוא סכסוך מתמשך במערב גינאה החדשה (פפואה) בין אינדונזיה לבין תנועת פפואה החופשית (OPM). לאחר נסיגת הממשל ההולנדי מגינאה החדשה ההולנדית ב-1962 ויישום הממשל האינדונזי ב-1963, ניהלה תנועת פפואה החופשית מלחמת גרילה בעצימות נמוכה נגד אינדונזיה על ידי פגיעה בצבא ובמשטרה שלה, וכמו גם באזרחים אינדונזים מן השורה.

בדלנים פפואים עורכים הפגנות וטקסים, מניפים את דגלם לעצמאות או קוראים לפדרציה עם פפואה גינאה החדשה ומאשימים את ממשלת אינדונזיה באלימות חסרת הבחנה ובדיכוי חופש הביטוי שלהם. אינדונזיה הואשמה גם ברצח עם נגד התושבים הילידים. לפי האשמות שונות, הרגו האינדונזים מעל מאה אלף פפואנים ונרשמו מקרים רבים של עינוי נשים. ב-2017 מצא מחקר כי 4 מכל 10 נשים בפפואה חוו אלימות אינדונזית.[1] מחקר נוסף מ-2019 מצביע על כ-25% מהנשים שנפגעו על ידי האינדונזים.[2]

האו"ם קרא בשנת 2022 ל"סיוע הומניטרי דחוף ובלתי מוגבל לאזור", דיבר על "הפרות מזעזעות" נגד אוכלוסיות מקומיות, ומנה היבטים כמו "הרג ילדים, היעלמויות, עינויים ועקירה המונית של אוכלוסייה".[3] הממשל האינדונזי באזור הושווה לזה של מדינת משטרה, הכרוך בדיכוי חופש ההתאגדות והחיים הפוליטיים,[4] אם כי נטען גם שסכסוכים בפפואה נגרמים מהיעדר מעורבות של המדינה באזורים מסוימים. הרשויות באינדונזיה מגבילות את הגישה הזרה לאזור בשל מה שהן טוענות רשמית כ"חששות בטיחותיים וביטחוניים".[5] כמה ארגונים קראו לערוך משימת שמירת שלום עולמית באזור.[6][7]

רקע היסטורי

סקירה כללית

בדצמבר 1949, בתום מלחמת העצמאות של אינדונזיה, במסגרת ועידת השולחן העגול האינדונזית-הולנדית (אנ') הסכימה הולנד להכיר בריבונות אינדונזית על שטחי איי הודו המזרחית ההולנדיים לשעבר, למעט גינאה החדשה המערבית, שההולנדים המשיכו להחזיק בה כגינאה החדשה ההולנדית. ממשלת אינדונזיה הלאומנית טענה שהיא המדינה היורשת של כל הטריטוריות האחרונות של איי הודו המזרחית ההולנדית ורצתה לסיים את הנוכחות הקולוניאלית ההולנדית בארכיפלג. הולנד טענה כי הפפואנים שונים מבחינה אתנית וכי הולנד תמשיך לנהל את הטריטוריה עד שהיא תהיה מסוגלת להגדרה עצמית. משנת 1950 ואילך הסכימו ההולנדים ומעצמות המערב כי יש להעניק לפפואה מדינה עצמאית, אך בשל שיקולים גלובליים, בעיקר רצונו של ממשל קנדי להשאיר את אינדונזיה בצד המערבי במהלך המלחמה הקרה, לחצה ארצות הברית על ההולנדים להקריב את עצמאותה של פפואה ולהעביר את השטח לידי אינדונזיה.

ב-1962 הסכימו ההולנדים לוותר על השטח לטובת ממשל זמני של האומות המאוחדות, וחתמו על הסכם ניו יורק (אנ'), שכלל סעיף לפיו יתקיים משאל עם לפני 1969. הצבא האינדונזי ארגן ב-1969 את ההצבעה, שנקראה חוק הבחירה החופשית (אנ'), כדי לקבוע את עמדות האוכלוסייה על עתיד הטריטוריה. התוצאה הייתה לטובת השתלבות באינדונזיה. בניגוד להסכם בין אינדונזיה להולנד, ההצבעה הייתה באמצעות הרמת ידיים בנוכחות הצבא האינדונזי, והשתתפו בה רק 1,025 אנשים שנבחרו בקפידה, והם "אולצו באיומי נשק" להצביע בעד אינטגרציה, הרבה פחות מ-1% מאלה שהיו אמורים להיות זכאים להצביע. לפיכך, הלגיטימיות של ההצבעה שנויה במחלוקת.[8] אינדונזיה מואשמת באופן קבוע בהפרות זכויות אדם, כולל התקפות על אזרחים אוהדי OPM ומעצר של מי שהניפו את דגל כוכב הבוקר (אנ') באשמת בגידה.

כתוצאה מתוכנית ההגירה (אנ'), שכללה מאז 1969 הגירה לפפואה, כמחצית מתושבי פפואה האינדונזית הם מהגרים. נישואים בין-גזעיים נפוצים יותר ויותר וילדיהם של מהגרים החלו לראות את עצמם כ"פפואנים". נכון לשנת 2010, 13,500 פליטים חיים בגלות בפפואה גינאה החדשה השכנה והלחימה גולשת מדי פעם אל מעבר לגבול.[9] כתוצאה מכך, כוח ההגנה של פפואה גינאה החדשה (PNGDF) עורך סיורים לאורך הגבול המערבי של המדינה, כדי למנוע הסתננות של OPM.

שליטת הולנד

לפני הגעת ההולנדים, שתי נסיכויות מולוקניות הידועות כסולטנות טידור (אנ') וסולטנות טרנאטה (אנ') טענו לשליטה על מערב גינאה החדשה. ב-1660 הכירו ההולנדים בריבונותו של סולטן טידור על גינאה החדשה, בהתאם לאינטרס שלהם. מאה שנה לאחר מכן, ב-1793, ניסתה בריטניה להקים התיישבות כושלת ליד מנוקווארי (אנ'). לאחר כמעט 30 שנה, ב-1824, הסכימו בריטניה והולנד לחלק את הארץ כך שהחצי המזרחי של האי היה בשליטה בריטית והחצי המערבי יהפוך לחלק מהודו המזרחית ההולנדית.

ב-1828 הקימו ההולנדים התיישבות בלובו (ליד קאימנה (אנ')) שגם היא נכשלה. כמעט 30 שנה לאחר מכן, הגרמנים הקימו את ההתיישבות המיסיונרית הראשונה שלהם על אי ליד מנוקווארי (אנ'). הפעילות ההולנדית בגינאה החדשה הייתה מינימלית עד 1898, כאשר ההולנדים הקימו מרכז מנהלי, שבעקבותיו הגיעו מיסיונרים וסוחרים. תחת השלטון ההולנדי התפתחו קשרי מסחר בין גינאה החדשה המערבית למזרח אינדונזיה. ב-1883 חולקה גינאה החדשה בין הולנד, בריטניה וגרמניה, כאשר אוסטרליה כבשה את השטח הגרמני ב-1914. ב-1901 רכשה הולנד באופן רשמי את גינאה החדשה המערבית מסולטנות טידור, וסיפחה אותה לאיי הודו המזרחית ההולנדית.[10] במהלך מלחמת העולם השנייה, השטח נכבש על ידי יפן אך מאוחר יותר נכבש מחדש על ידי בעלות הברית, שהחזירו את השלטון ההולנדי.[11]

איחוד מערב גינאה החדשה עם פפואה גינאה החדשה היה מדיניות רשמית של ממשלת אוסטרליה לתקופה קצרה בשנות ה-60 של המאה ה-20, לפני סיפוח האזור על ידי אינדונזיה.[12] באופן כללי, הצעות לגבי פדרציה עם פפואה גינאה החדשה הן דעת מיעוט בתנועת החירות. הטיעונים בעד פדרציה מתמקדים בדרך כלל סביב קיומה של זהות תרבותית משותפת בין שני חצאי האי.[13]

ארבע שנים לאחר הכרזת העצמאות של אינדונזיה ב-17 באוגוסט 1945, התקיימה וועידת השולחן העגול ההולנדית-אינדונזית בסוף 1949, שבה הסכימה הולנד להעביר את הריבונות לאינדונזיה, המדינה היורשת של איי הודו המזרחית ההולנדית. עם זאת, ההולנדים סירבו לכלול את מערב גינאה החדשה ברפובליקה האינדונזית והחליטו לסייע לה ולהכין אותה לעצמאות כמדינה נפרדת. הוסכם כי הסטטוס קוו הנוכחי של השטח יישמר ולאחר מכן ינוהל משא ומתן דו-צדדי שנה לאחר מועד העברת הריבונות. העברה זו התרחשה רשמית ב-27 בדצמבר 1949.

שנה לאחר מכן, אינדונזיה והולנד לא הצליחו לפתור את חילוקי הדעות, מה שהוביל את נשיא אינדונזיה סוקרנו להאשים את ההולנדים בהפרת הבטחותיהם לנהל משא ומתן על מסירת השטח. ההולנדים התעקשו על טענתם כי הטריטוריה אינה שייכת לאינדונזיה מכיוון שהפפואנים המלנזים היו שונים מבחינה אתנית וגאוגרפית מהאינדונזים, וגם מבחינה דתית רובם היו נוצרים ואילו אינדונזיה היא מדינה מוסלמית, ומשום שהטריטוריה תמיד נוהלה בנפרד.[14] נוסף על כך, חלק מהפפואנים לא השתתפו במהפכה האינדונזית, ואילו הפפואנים המשכילים באותה תקופה, היו מפוצלים בין אלה שתמכו באינטגרציה האינדונזית, אלה שתמכו בקולוניאליזם ההולנדי ואלה שתמכו בעצמאות פפואה.[15][16]

ארנד ליפהרט טען כי המניעים ההולנדיים למנוע ממערב גינאה החדשה להצטרף לאינדונזיה כוללים את המשאבים הכלכליים הרווחיים של הטריטוריה, את חשיבותה האסטרטגית כבסיס ימי הולנדי, ואת תפקידה הפוטנציאלי ביצירת מולדת אירו-אסייתית, שתאכלס את האירו-אסייתים שנעקרו מבתיהם בעקבות העצמאות האינדונזית. ההולנדים רצו גם לשמור על נוכחות אזורית ולהבטיח את האינטרסים הכלכליים שלהם באינדונזיה.

מצד שני, אינדונזיה ראתה במערב גינאה החדשה חלק מהותי מאינדונזיה עצמה, על בסיס שלושה נימוקים מרכזיים: הראשון, העובדה שאינדונזיה היא המדינה היורשת של איי הודו המזרחית ההולנדית. השני, הזדהות מקומית, למשל בכך שתושבי פפואה השתתפו בהתחייבות הנוער (אנ') של 1928, שהיא ההכרזה הראשונה על "זהות אינדונזית" שבה השתתפו באופן סמלי קבוצות נוער אתניות רבות מכל רחבי אינדונזיה.[17] האינדונזים זעמו גם בגלל שכמה אסירים פוליטיים אינדונזים נכלאו במחנה מעצר מרוחק מצפון למרוקה בשם מחנה הריכוז בובאן דיגואל (אנ') ב-1935 לפני מלחמת העולם השנייה. הם יצרו קשר עם עובדי ציבור פפואנים שהקימו קבוצות מהפכה אינדונזיות בפפואה.[18] הנימוק השלישי הוא תמיכה מסוימת מממלכות ילידיות בעיקר סביב חצי האי בומבראי (אנ'), שהיו להן יחסים ענפים עם סולטנות טידור. מאמצים אלה הובלו על ידי מחמוד סינגיריי רומגסאן (אנ'), מממלכת סקאר (אנ').[19]

הטענות האינדונזיות השתקפו גם בסיסמה המהפכנית האינדונזית הפופולרית "אינדונזיה חופשית - מסבאנג (אנ') למרוקה (אנ')". כלומר, מהחלק המערבי ביותר בסומטרה, סבאנג, ועד החלק המזרחי ביותר במרוקה, עיר קטנה במערב גינאה החדשה. סוקרנו גם טען כי הנוכחות ההולנדית המתמשכת במערב גינאה החדשה מהווה מכשול לתהליך בניית האומה באינדונזיה וכי היא תעודד תנועות בדלניות.

משא ומתן דו-צדדי (1950–1953)

הולנד ואינדונזיה ניסו לפתור את הסכסוך במערב גינאה החדשה באמצעות מספר סבבים של משא ומתן דו-צדדי בין 1950 ל-1953, אך הוא לא צלח והוביל את שתי הממשלות להקשיח את עמדתן. ב-15 בפברואר 1952 הצביע הפרלמנט ההולנדי בעד צירופה של גינאה החדשה להולנד וזמן קצר לאחר מכן סירבה הולנד לקיים דיון נוסף בשאלת הריבונות וראתה את הנושא כסגור מבחינתה. בתגובה, הנשיא סוקרנו אימץ עמדה תקיפה יותר כלפי ההולנדים. בתחילה, הוא ניסה ללא הצלחה לאלץ את ממשלת אינדונזיה לבטל את הסכמי השולחן העגול ולנקוט סנקציות כלכליות, אך נדחה על ידי הקבינט של נאצר (אנ'), הממשלה הראשונה של אינדונזיה. סוקרנו לא נרתע מהכישלון, הציב את החזרת הטריטוריה בראש סדר העדיפויות של נשיאותו וביקש לרתום את התמיכה העממית של הציבור האינדונזי למטרה זו ברבים מנאומיו בין 1951 ל-1952.

ב-1953 הפך הסכסוך לנושא המרכזי בפוליטיקה הפנימית של אינדונזיה. כל המפלגות הפוליטיות, במיוחד המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה (אנ') (PKI), תמכו במאמציו של סוקרנו לשלב את הטריטוריה באינדונזיה.

האומות המאוחדות (1954–1957)

לוחמים בצבא אינדונזיה

ב-1954 החליטה אינדונזיה להעביר את הסכסוך לאו"ם והצליחה להעלות אותו לסדר היום של המושב התשיעי של העצרת הכללית של האומות המאוחדות. בתגובה, הזהיר שגריר הולנד באו"ם, הרמן ואן רויחן (אנ'), כי הולנד תתעלם מכל המלצה של האו"ם בנוגע לסכסוך. במהלך ועידת בנדונג באפריל 1955, הצליחה אינדונזיה להשיג החלטה התומכת בתביעתה למערב גינאה החדשה ממדינות אפריקה ואסיה. בנוסף אינדונזיה נתמכה גם על ידי ברית המועצות ובעלות בריתה בברית ורשה.

מבחינת תמיכה בינלאומית, הולנד נתמכה על ידי ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד וכמה מדינות במערב אירופה ובאמריקה הלטינית. עם זאת, הן לא היו מוכנות להתחייב לספק תמיכה צבאית במקרה של סכסוך עם אינדונזיה. ממשל אייזנהאואר היה פתוח לשינויים טריטוריאליים לא אלימים, אך דחה את השימוש באמצעים צבאיים כלשהם כדי לפתור את הסכסוך. עד 1961 נקטה ארצות הברית במדיניות של נייטרליות ונמנעה בכל הצבעה על המחלוקת.

ממשלת מנזיס (אנ') האוסטרלית קיבלה בברכה את הנוכחות ההולנדית באזור כ"חוליה חיונית" בהגנה הלאומית שלה, שכן היא גם ניהלה טריטוריה בחצי המזרחי של גינאה החדשה. בניגוד למפלגת הלייבור שתמכה בלאומנים האינדונזים, ראש הממשלה רוברט מנזיס ראה באינדונזיה איום פוטנציאלי על ביטחונה הלאומי של אוסטרליה ולא סמך על ההנהגה האינדונזית בעקבות תמיכתה ביפן במהלך מלחמת העולם השנייה. ניו זילנד ודרום אפריקה התנגדו גם הן לתביעתה של אינדונזיה על הטריטוריה. ניו זילנד קיבלה את הטיעון ההולנדי לפיו הפפואים שונים מבחינה תרבותית מהאינדונזים ולכן תמכה בשמירה על הריבונות ההולנדית על הטריטוריה עד שהפפואים יהיו מוכנים לשלטון עצמי. לעומת זאת, הודו תמכה בעמדתה של אינדונזיה.

בין 1954 ל-1957, אינדונזיה ובעלות בריתה האפרו-אסיאתיות עשו שלושה ניסיונות לשכנע את האו"ם להתערב. עם זאת, כל שלוש ההחלטות הללו לא הצליחו להשיג רוב של שני שלישים בעצרת הכללית של האו"ם. ב-30 בנובמבר 1954 יזם הנציג ההודי החלטה הקוראת לאינדונזיה ולהולנד לחדש את המשא ומתן ולדווח למושב העשירי של העצרת הכללית של האו"ם. החלטה זו נתמכה על ידי שמונה מדינות (ארגנטינה, קוסטה ריקה, קובה, אקוודור, אל סלוודור, הודו, סוריה ויוגוסלביה) אך לא הצליחה להשיג רוב של שני שלישים. בתגובה למתיחות הגוברת בין ג'קרטה להאג, פירקה אינדונזיה באופן חד צדדי את האיחוד ההולנדי-אינדונזי (אנ') ב-13 בפברואר 1956, וגם ביטלה תביעות פיצויים של ההולנדים. במקביל, היא הגישה מחדש את המחלוקת לסדר היום של העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1956.

ב-23 בפברואר 1957 הוגשה לעצרת הכללית של האו"ם החלטה בחסות 13 מדינות (בוליביה, בורמה, ציילון, קוסטה ריקה, אקוודור, הודו, עיראק, פקיסטן, ערב הסעודית, סודאן, סוריה ויוגוסלביה) הקוראת לאומות המאוחדות למנות "ועדת מאמצים טובים" למערב גינאה החדשה. למרות שקיבלה רוב מוחלט, ההחלטה לא הצליחה להשיג רוב של שני שלישים. השדולה האפרו-אסיאתית באו"ם לא נרתעה ולחצה לכלול את הסכסוך בסדר היום של העצרת הכללית של האו"ם. ב-4 באוקטובר 1957 הזהיר שר החוץ של אינדונזיה, סובנדריו, כי אינדונזיה תכוון ל"מטרה אחרת" אם האו"ם לא יצליח להביא לפתרון הסכסוך לטובתה. באותו חודש, ה-PKI והאיגודים המקצועיים המסונפים אליה פעלו להפעיל צעדי תגמול כלכליים נגד ההולנדים. ב-26 בנובמבר 1957 הועלתה להצבעה החלטה שלישית של אינדונזיה על הסכסוך במערב גינאה החדשה, אך גם היא לא הצליחה להשיג רוב של שני שלישים.

הזהות הלאומית של פפואה המערבית

בעקבות התבוסה האחרונה באו"ם, אינדונזיה פתחה בקמפיין לאומי נגד האינטרסים ההולנדיים באינדונזיה, מה שהוביל לביטול זכויות הנחיתה של חברת KLM, הפגנות המוניות ותפיסת חברת הספנות ההולנדית Koninklijke Paketvaart-Maatschappij (אנ') (KPM), בנקים בבעלות הולנדית ואחוזות אחרות. עד ינואר 1958 עזבו 10,000 אזרחים הולנדים את אינדונזיה, רבים מהם חזרו להולנד. להלאמה ספונטנית זו היו השלכות שליליות על כלכלת אינדונזיה. הנשיא סוקרנו גם נטש את המאמצים להעלות את המחלוקת בעצרת הכללית של האו"ם ב-1958, בטענה שההיגיון והשכנוע נכשלו. לאחר תקופה מתמשכת של הטרדות נגד נציגים דיפלומטיים הולנדים בג'קרטה, ניתקה אינדונזיה רשמית את יחסיה עם הולנד באוגוסט 1960.[20]

בתגובה לתוקפנות האינדונזית, הגבירה הולנד את מאמציה להכין את הפפואים להגדרה עצמית ב-1959. מאמצים אלה הגיעו לשיאם בהקמת בית חולים בהולנדיה (ג'איאפורה של ימינו), מספנה במנוקווארי, אתרי מחקר חקלאי, מטעים וגיבוש כוח צבאי שנודע בשם חיל המתנדבים של פפואה (אנ'). עד 1960 הוקם מעין פרלמנט שכונה מועצת גינאה החדשה (אנ') וכלל שילוב של תפקידי חקיקה, ייעוץ ומדיניות. מחצית מחבריו היו אמורים להיבחר והבחירות למועצה נערכו בשנה שלאחר מכן. חשוב מכל, ההולנדים ביקשו גם ליצור תחושה של זהות לאומית בפפואה המערבית ומאמצים אלה הובילו ליצירת דגל לאומי (דגל כוכב הבוקר), המנון לאומי וסמל. ההולנדים תכננו להכריז על עצמאותה של מערב גינאה החדשה ב-1970.[21][22]

הכנה לעצמאות

ב-1960, מדינות אחרות באסיה-פסיפיק החלו להציע יוזמות לסיום הסכסוך. במהלך ביקור בהולנד, הציע ראש ממשלת ניו זילנד וולטר נאש את הרעיון של מדינת גינאה החדשה המאוחדת, המורכבת מטריטוריות הולנדיות ואוסטרליות כאחד. רעיון זה זכה לתמיכה מועטה הן מאינדונזיה והן מממשלות מערביות אחרות. מאוחר יותר באותה שנה, ראש ממשלת מלאיה טונקו עבדול רחמן (אנ') הציע יוזמה בת שלושה שלבים, שכללה נאמנות של האו"ם על מערב גינאה החדשה, כשהמנהלים המשותפים יהיו שלוש מדינות בלתי מזדהות: ציילון, הודו ומלאיה, שתמכו בעמדתה של אינדונזיה. פתרון זה כלל את שתי המדינות הלוחמות, אינדונזיה והולנד, והציע כינון מחדש של היחסים הבילטרליים והחזרת הנכסים וההשקעות ההולנדיות לבעליהם. עם זאת, יוזמה זו בוטלה באפריל 1961 עקב התנגדותו של שר החוץ של אינדונזיה, סובנדריו, שתקף בפומבי את הצעתו של טונקו.

ב-1961 התקשתה הולנד להשיג תמיכה בינלאומית מספקת למדיניותה להכין את גינאה החדשה המערבית לשלטון עצמאי. בעוד שבעלות בריתה המערביות המסורתיות - ארצות הברית, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד - גילו אהדה למדיניות ההולנדית, הן לא היו מוכנות לספק תמיכה צבאית במקרה של עימות עם אינדונזיה. ב-26 בספטמבר 1961 הציע שר החוץ ההולנדי יוזף לונס (אנ') למסור את השטח לנאמנות של האו"ם. הצעה זו נדחתה בתוקף על ידי עמיתו האינדונזי סובנדריו, שהשווה את הסכסוך לניסיון ההיפרדות של קטנגה מהרפובליקה של קונגו במהלך משבר קונגו. באוקטובר 1961 הייתה בריטניה פתוחה לרעיון של העברת מערב גינאה החדשה לאינדונזיה, בעוד ארצות הברית העלתה את הרעיון של נאמנות בניהול משותף על הטריטוריה.

קריאה לחידוש השיחות

ב-23 בנובמבר 1961 הציגה המשלחת ההודית באומות המאוחדות טיוטת החלטה הקוראת לחידוש השיחות בין הולנד לאינדונזיה בתנאים עדיפים עבור אינדונזיה. יומיים לאחר מכן, כמה מדינות פרנקופוניות באפריקה הגישו הצעת החלטה מתחרה שהעדיפה עצמאות של גינאה החדשה המערבית. אינדונזיה תמכה בהחלטה של הודו ואילו הולנד, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד תמכו בהחלטה האפריקאית. ב-27 בנובמבר 1961 הועלו להצבעה שתי ההחלטות, אך אף אחת מהן לא הצליחה להשיג רוב של שני שלישים בעצרת הכללית של האו"ם. כישלון הסבב הדיפלומטי האחרון באו"ם שכנע את אינדונזיה להתכונן לפלישה צבאית.

הסכם, מסירה באמצעות האו"ם ומשאל עם

ב-1961 החלה ארצות הברית לחשוש מרכישת נשק וציוד סובייטי על ידי הצבא האינדונזי לקראת הפלישה המתוכננת למערב גינאה החדשה. ממשל קנדי חשש מסחף אינדונזי לעבר הקומוניזם ורצה לחזר אחר סוקרנו ולשמור אותו הרחק מהגוש הסובייטי ומסין הקומוניסטית. ארצות הברית רצתה גם לשקם את היחסים עם ג'קרטה, שהתדרדרו עקב תמיכתו החשאית של ממשל אייזנהאואר בהתקוממויות אזוריות בסומטרה ובסולאווסי. אלה היו מכלול הגורמים ששכנעו את ממשל קנדי להתערב באופן דיפלומטי כדי להביא לפתרון של שלום לסכסוך, לטובת אינדונזיה.[23]

במהלך 1962, הדיפלומט האמריקני אלסוורת' בונקר (אנ') סייע במשא ומתן סודי בדרג גבוה בין אינדונזיה להולנד, מה שהניב הסדר שלום המוכר בשם הסכם ניו יורק ב-15 באוגוסט 1962. כצעד להצלת כבודם, ההולנדים העבירו את גינאה החדשה המערבית לידי הרשות המבצעת הזמנית של האו"ם (אנ') (UNTEA) ב-1 באוקטובר 1962, והיא העבירה את השטח לאינדונזיה ב-1 במאי 1963 והביאה לסיום רשמי של הסכסוך. כחלק מההסכם, נקבע כי ייערך משאל עם עממי ב-1969 כדי לקבוע אם הפפואנים יבחרו להישאר באינדונזיה או יעדיפו הגדרה עצמית. יישום הממשל האינדונזי לווה בלחימה ספורדית בין כוחות אינדונזים לכוחות פרו-פפואים עד 1969.[14][24][22]

בעקבות משאל העם של חוק הבחירה החופשית ב-1969, גינאה החדשה המערבית סופחה רשמית לרפובליקה של אינדונזיה. במקום משאל עם של 816,000 פפואנים, רק 1,022 נציגי שבטים פפואים הורשו להצביע, ונטען כי הם אולצו להצביע בעד אינטגרציה.[14] בעוד שכמה משקיפים בינלאומיים, כולל עיתונאים ודיפלומטים, מתחו ביקורת על משאל העם בטענה שהוא מזויף, ארצות הברית ואוסטרליה תמכו במאמציה של אינדונזיה להבטיח את קבלתה באו"ם של האינטגרציה. באותה שנה, 84 מדינות הצביעו בעד קבלת התוצאה ו-30 אחרות נמנעו.[8] מספר פפואנים סירבו לקבל את שילובה של הטריטוריה באינדונזיה, הקימו את התנועה הבדלנית Organisasi Papua Merdeka (תנועת פפואה החופשית) ופתחו בהתקוממות נגד הרשויות האינדונזיות, שנמשכת עד היום.[25][11][26]

ראו גם

הערות שוליים

  1. ↑ freewestpapua, 4 out of 10 West Papuan women found to have been subjected to Indonesian state violence, Free West Papua Campaign, ‏2017-10-19
  2. ↑ I am Here: Voices of Papuan Women, ‏10.2019
  3. ↑ Indonesia: Shocking abuses against indigenous Papuans, rights experts report | UN News, news.un.org, ‏2022-03-01 (באנגלית)
  4. ↑ Protest and Punishment: Political Prisoners in Papua, ‏2007
  5. ↑ Telly Nathalia, Indonesia Limits Access for Foreigners to Papua and West Papua, jakartaglobe, ‏3.9.2019
  6. ↑ Pacific: Church group proposes regional peacekeeping mission to West Papua, ABC Pacific, ‏2019-09-03 (ב־Australian English)
  7. ↑ Paul Gregoire, Uprising in West Papua, as Calls for Independence Grow, SYDNEY CRIMINAL, ‏18.3.2020
  8. ^ 8.0 8.1 R. G. Crocombe, Asia in the Pacific Islands: Replacing the West, [email protected], 2007, מסת"ב 978-982-02-0388-4. (באנגלית)
  9. ↑ Philippe Pataud Célérier, Autonomy isn’t independence, Le Monde diplomatique, ‏2010-06-01 (באנגלית)
  10. ↑ R. G. Crocombe, Asia in the Pacific Islands: Replacing the West, [email protected], 2007, מסת"ב 978-982-02-0388-4. (באנגלית)
  11. ^ 11.0 11.1 מערב פפואה: חניתות וקשתות נגד מעצמה מוסלמית, באתר www.israelhayom.co.il, ‏2025-03-03
  12. ↑ "Ending our pragmatic complicity in West Papua". ABC News (בAustralian English). 2013-10-28. נבדק ב-2025-05-19.
  13. ↑ How a unified whole-island nation of Papua might be achieved, Keith Jackson & Friends: PNG ATTITUDE
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 ד"ר גיורא אלירז, המאבק של מערב פפואה לעצמאות עובר בפלשתינה, באתר הארץ, ‏6.12.2021
  15. ↑ R. G. Crocombe, Asia in the Pacific Islands: Replacing the West, [email protected], 2007, מסת"ב 978-982-02-0388-4. (באנגלית)
  16. ↑ Martin Sitompul, Soegoro Atmoprasodjo, Orang Pertama yang Memperkenalkan Nasionalisme Indonesia di Papua, ‏12.8.2015
  17. ↑ Peran Sie Kong Lian dan Pemuda Papua dalam Sumpah Pemuda, Tutur Visual - Kompas.id, ‏2020-10-28 (באינדונזית)
  18. ↑ Marthen Indey, Nasionalis Dari Tanah Papua, kumparan (ב־)
  19. ↑ Danu Damarjati, Machmud Singgirei Rumagesan, Pahlawan Nasional Pertama dari Papua Barat, detiknews (ב־)
  20. ↑ גילי חסקין, תולדות אינדונזיה העצמאית, באתר גילי חסקין - מדריך טיולים, ‏2023-05-07
  21. ↑ R. G. Crocombe, Asia in the Pacific Islands: Replacing the West, [email protected], 2007, מסת"ב 978-982-02-0388-4. (באנגלית)
  22. ^ 22.0 22.1 אחרי שנים תחת שלטון אינדונזי: התעוררות מהפכנית בפפואה המערבית | המפלגה הקומוניסטית הישראלית
  23. ↑ מתן דרורי, דגלי ישראל ברחובות: כך חותרת פפואה לעצמאות, באתר מקור ראשון, ‏2.10.2015
  24. ↑ Tomer Fish, סיפורם המורכב של ילידי פפואה במדינה האינדונזית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, ‏2020-09-06
  25. ↑ West Irian and the Suharto Presidency: a Perspective Bilveer Singh, Docslib (באנגלית)
  26. ↑ קרני, יואב (2002-04-01). "אי-צדק, אי-צדק תרדוף". Globes. נבדק ב-2025-05-19.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הסכסוך בפפואה41066037Q1893456

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הסכסוך_בפפואה&oldid=2965448"