קונגרס ברלין
קונגרס ברלין היה כינוס של מספר מעצמות שנערך בברלין בין 13 ביוני עד 13 ביולי 1878. בקונגרס השתתפו האימפריה הרוסית, הקיסרות הגרמנית, בריטניה, צרפת, האימפריה העות'מאנית, ממלכת איטליה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. אושררה בו מחדש, כתוצאה מלחץ רוסי, עצמאותן של סרביה, בולגריה, מונטנגרו ורומניה מהאימפריה העות'מאנית. הקונגרס כונס על ידי יריביה של רוסיה על מנת לפתוח מחדש את חוזה סאן סטפנו שסיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). הקונגרס טיפל בכמה מהנושאים הבוערים הקשורים במצב בחצי האי הבלקני.
הרקע לכינוס הקונגרס
פאן-סלאביות
במהלך המאה ה-19 התעוררו תנועות רבות ברוסיה ובבלקן שדגלו בפאן-סלאביות. בדומה לפאן-גרמניות ופאן-איטלקיות ששאפו לאיחוד אנשים תחת ישות מדינית אחת (אצל הגרמנים גרמניה ואצל האיטלקים איטליה), גם תנועות פאן-סלאביות שאפו לאחד את כל הסלאבים שנמצאים בבלקן ובמזרח אירופה תחת ישות מדינית אחת. התנועות הפאן-סלאביות השונות ניסו כל אחת בדרכה לאחד את כל הסלאבים. רוסיה, אחת מהמעצמות המובילות באותה עת, ראתה את עצמה כמגינת הסלאבים ולכן שאפה שכל הישויות הסלאביות שיקומו בעתיד יהיו נתונות למרותה של רוסיה. לשם ביצוע מטרה זו, רוסיה הייתה צריכה לשלוט בבלקן שהיה מאפשר לה גישה למצרי הדרדנלים והבוספורוס ולפיכך גם פיתוח נתיבי סחר בערי הנמל של הים השחור, דבר שיגדיל את כוחה הגאופוליטי בצורה משמעותית. מבחינת עמי הבלקן, פאן-סלאביות משמעותה איחוד כל הסלאבים בבלקן תחת ישות מדינת אחת שתקום בבלקן ותהיה עצמאית לחלוטין ולא קשורה לרוסיה.
האינטרסים של המעצמות
כאמור קודם לכן, רוסיה שאפה לשלוט על הבלקן מטעמים אידאולוגים של פאן-סלאביות (אם כי ניתן לומר גם ששאיפתה לשלוט בבלקן, מטעמים אימפריאליים או אסטרטגיים, תורצה במונחים פאן סלאביים). שליטה רוסית בבלקנים תאפשר לרוסיה אחיזה טובה יותר בים השחור ולאחר מכן גם בים התיכון. בריטניה, שרצתה לשמור על מאזן כוחות בין מעצמות אירופה ולשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון, ניסתה למנוע מרוסיה בכל דרך להשיג את מטרותיה שכן שליטה רוסית בים התיכון משמעותה הפרת מאזן הכוחות בין המעצמות ובהמשך אף התנגשות ישירה בין האינטרסים של המאחזים הבריטיות להתעצמות הרוסית. איחוד איטליה ואיחוד גרמניה ב-1871 סיכלו את שאיפותיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית להתפשטות טריטוריאלית בכיוון דרום-מערב שם קמה כעת איטליה. אוסטרו-הונגריה שינתה את מדיניותיה והתרכזה בעיקר בחיזוק השפעתה בדרום מזרח, בבלקן, ובפעולה כנגד תנועות פאן-סלאביות בתחומי האימפריה שניסו להפיל את שלטון בית הבסבורג כדי לקבל עצמאות. לאחר ניצחונה של פרוסיה במלחמת צרפת-פרוסיה ויצירת גרמניה, הייתה גרמניה למעצמה היבשתית היחידה ללא אינטרסים בבלקן, מה שהפך אותה למתווכת נייטרלית מתאימה בין המעצמות לפתירת השאלה בנוגע לעתידו של אזור הבלקן.
התאמתו של חוזה סאן סטפנו
ערך מורחב – חוזה סאן סטפנו
לאחר מרד אפריל הבולגרי (1876) וניצחונה המכריע של רוסיה במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) הכריחו הרוסים את העות'מאנים לחתום על הסכם כניעה שנודע כחוזה סאן סטפנו. לפי החוזה, האימפריה העות'מאנית נאלצה להכיר בעצמאותן של מונטנגרו, רומניה וסרביה. בנוסף הוקמה נסיכות בולגריה והייתה לגרורה של האימפריה הרוסית. למעשה, קבלת ההסכם היווה שחרור כמעט מלא של הבלקן מאחזיתה של האימפריה העות'מאנית שנמשכה מאות שנים והפיכת רוסיה לפטרון של מדינות הבלקן. מעצמות אירופה האחרות התנגדו בתוקף לחוזה סאן סטפנו וקבלת ההגמוניה הרוסית בבלקן כעובדה, כל אחת מסיבותיה. בריטניה לא רצתה ברוסיה חזקה שתאיים על הקולוניות הבריטיות במזרח התיכון ואף איימה במלחמה על רוסיה אם תכבוש את קונסטנטינופול בירת האימפריה העות'מאנית בזמן המלחמה[דרוש מקור]. צרפת פחדה גם היא ממעצמה נוספת באזור הים התיכון שתפגע באינטרסים הצרפתים במזרח התיכון. באותה תקופה התרחש גם מה שנודע כמרוץ לאפריקה במסגרתו ניסתה כל אחת מהמעצמות לשלוט על כמה שיותר שטח באפריקה. גם בריטניה וגם צרפת לא רצו שכוחה הגאופוליטי של רוסיה יגדל כך שגם היא בתורה תנסה להקים קולוניות באפריקה.
מעצמה נוספת שלא הייתה מרוצה מחוזה סאן סטפנו הייתה האימפריה האוסטרו-הונגרית. בתוך שטחי אוסטרו-הונגריה ישבו סלאבים רבים ולכן הייתה מתיחות מתמדת בין שלטון בית הבסבורג לעמים הסלאבים. שאיפותיה של אוסטרו-הונגריה היו לשלוט על עוד עמים בבלקן ולחזק את בית הבסבורג, ואלה עמדו בסתירה לשאיפותיה של רוסיה לשחרר את העמים הסלאבים ולכן נוצרה מעין יריבות טבעית בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה אף על פי שברית שלושת הקיסרים הייתה אמורה ליישב את המחלוקות. לאחר חתימת חוזה סאן סטפנו והחיזוק הצפוי לרוסיה בצורת האחיזה בבלקן, אוסטרו-הונגריה הרגישה מאוימת צבאית ותרבותית. קאנצלר גרמניה באותה עת, אוטו פון ביסמרק, רצה לשמור על ברית שלושת הקיסרים וליישב את הסכסוך בבלקן בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה ושאר המעצמות ולכן כינס את קונגרס ברלין ב-13 ביוני 1878.
משתתפי הקונגרס ומטרותיהם
לכל מדינה שהשתתפה בקונגרס היו אינטרסים שונים אותם ניסתה לממש במהלך קבלת ההחלטות בקונגרס. להלן מוצגים האינטרסים העיקריים של כל משתתפת בקונגרס:
הקיסרות הגרמנית - יוצגה על ידי קאנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק וכלודוויג, נסיך הוהנלוהה-שילינגספירסט. ביסמרק רצה לפתור את הסכסוך בבלקן בדרכי שלום. הוא לא היה מעוניין במלחמה העלולה לפגום בהתעצמות גרמניה. החלטות הסכם סאן סטפנו פגעו בבת בריתה של גרמניה, אוסטרו-הונגריה, עד כדי אפשרות של פריצת מלחמה בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה ואף מעצמות נוספות. ביסמרק רצה לשמור על ברית שלושת הקיסרים על מנת שתהיה ברית חזקה כנגד צרפת ובריטניה[1]. מלחמה בין רוסיה לאוסטרו-הונגריה תפרק את הברית הגרמנית-רוסית-אוסטרו-הונגרית ותשאיר את גרמניה במצב פגיע. מטרתה העיקרית של גרמניה אם כן הייתה לפתור את הסכסוך בבלקן בין אוסטרו-הונגריה לרוסיה בדרכי שלום.
בריטניה - הנציגים המשתתפים מטעם בריטניה היו ראש ממשלתה ושר החוץ שלה - בנימין ד'יזראלי ורוברט ססיל (בהתאמה). ראש הממשלה דיזראלי זעם על הישגי רוסיה במלחמה ודרש לבטל את חוזה סאן סטפנו אחרת יכריז מלחמה על רוסיה. בריטניה רצתה לשמור על מאזן הכוחות הקיים באירופה, וזאת על ידי ביטול חוזה סאן סטפנו והחזרת המצב לקדמותו.
האימפריה הרוסית - יוצגה על ידי נסיך רוסיה, אלכסנדר גורצ'קוב. רוסיה השתתפה בקונגרס בעל כורחה שכן הייתה מרוצה מתוצאות המלחמה של מול האימפריה העות'מאנית ולא רצתה לשנות את חוזה סאן סטפנו. עם זאת נענתה לבקשתה של גרמניה להשתתף בקונגרס על מנת לפתור את המחלוקות עם אוסטרו-הונגריה.
האימפריה האוסטרו-הונגרית - נציגה לקונגרס היה שר החוץ שלה, דיולה אנדראשי. בוסניה והרצגובינה הובטחו לה על ידי רוסיה תמורת נייטרליות במלחמה מול האימפריה העות'מאנית, אך על פי החלטות חוזה סאן סטפנו היא קיבלה אותן רק כבנות חסות ולכן רצתה לערוך שינויים בחוזה. בנוסף רצתה למתן את ההשפעה הרוסית באזור הבלקן.
הרפובליקה הצרפתית השלישית - לצרפת לא היה אינטרס ישיר בבלקן. בדומה לבריטניה, גם צרפת רצתה שמאזן הכוחות באירופה יישאר ככל שניתן על כנו על מנת שתוכל להמשיך לדאוג לאינטרסים שלה בקולוניות ברחבי העולם.
ממלכת איטליה - יוצגה על ידי הרוזן לודוו'יצ'ו. כמעצמה עולה ביבשת השתתפה איטליה בדיונים אך עם זאת לא היו לה אינטרסים כלשהם בנושאים בהם דנו בקונגרס.
האימפריה העות'מאנית - נציגה בקונגרס היה מהמט עלי פאשה. בתור אימפריה חלשה ומובסת שעומדת להתמוטט[2] לא הייתה לאימפריה העות'מאנית השפעה ממשית על מהלך הדיונים אף על פי שהדיונים עסקו בשטחים שנמצאו בחלקם עדיין באימפריה העות'מאנית.
בנוסף נשלחו נציגים גם מסרביה, יוון, מונטנגרו ורומניה. למרות שהדיונים עסקו בעתיד האזור ועתיד מדינות אלה, לנציגיהם של מדינות אלה לא הייתה יכולת להשפיע על מהלך הדיונים וההחלטות המתקבלות בקונגרס.
הנסיכויות הרומניות המאוחדות - שלחה את יון ברטיאנו ומיכאיל קוגלניצ'אנו מטעמה.
ממלכת יוון
נסיכות סרביה
נסיכות מונטנגרו
החלטות קונגרס ברלין
תוצאות הקונגרס והחלטותיו נוסחו במסמך שלימים נודע כ-"חוזה ברלין". להלן מובאים עיקרי החלטות הקונגרס:[3]
- ביטול חוזה סאן סטפנו.
- שטחה של נסיכות בולגריה שקמה אחרי חוזה סאן סטפנו כישות עצמאית צומצם - החלק הדרום מזרחי (רומליה המזרחית) הוחזר לאימפריה העות'מאנית והחלק הדרום מערבי קיבל אוטונומיה בחסות עות'מאנית.
- סרביה, רומניה ומונטנגרו קיבלו עצמאות דה פקטו אך שטחיהם צומצמו.
- דרום בסרביה נשאר כשטח בשליטת רוסיה.
- האימפריה האוסטרו-הונגרית קיבלה חסות על בוסניה והרצגובינה.
- בריטניה קיבלה את האי קפריסין מהאימפריה העות'מאנית[4].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ פירוט נוסף בערך הגורמים למלחמת העולם הראשונה
- ^ ראו פירוט בערך השאלה המזרחית
- ^ Peter Simkins, Geoffrey Jukes, Michael Hickey, The First World War: The War to End All Wars, 2003, Osprey Publishing, עמוד 271
- ^ אינו חלק מחוזה ברלין אלא הסכם נפרד שנחתם בין המדינות בזמן הקונגרס
22897889קונגרס ברלין