המרד בצ'יאפס
המרד בצ'יאפס הוא מרד עממי שפרץ ב-1 בינואר 1994 במדינת צ'יאפס שבמקסיקו. המרד אורגן על ידי הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי ותחילתו אופיינה בהתנגשות צבאית עם הצבא המקסיקני. הצבא המקסיקני נחל ניצחון צבאי, ומאז 1995 כמעט שלא התרחשו התנגשויות אלימות בין הצבא לתושבי צ'יאפס.
אחד המאפיינים של המרד הוא השימוש של המורדים באמצעי התקשורת ובאינטרנט על מנת לפרסם את דבר המרד ואת מטרותיהם, ולבקש תמיכה בינלאומית.[1] המורדים, שנהנים מתמיכה רחבה של תושבי צ'יאפס ושל תושבי מדינות אחרות במקסיקו, הכריזו כבר בסוף 1994 על 32 אזורים מוניציפליים אוטונומיים.
מדינת צ'יאפס
ערך מורחב – צ'יאפס
מאז הכיבוש הספרדי נודעה צ'יאפס כמדינה המבודדת ביותר במקסיקו ובמרכז אמריקה, והקשה ביותר לחדירה מבחוץ. הדבר מסביר אולי את הריכוז הגבוה ביותר של אינדיאנים הקיים בה בהשוואה לכל מדינה אחרת במקסיקו. עם זאת, עושרה הטבעי (עצים יקרים, נפט וגז) משך יזמים חיצוניים מזה דורות. שתי מרידות גדולות, תוצאת תנאי החיים הקשים שנכפו על התושבים, זכורות בהיסטוריה: זו של הצלטאלס (tzeltales) ושל שבט הקנקוק (Cancuc) ב-1712, וזו של הצוצילס (Tzotziles) מהכפר סן חואן צ'אמולה (Chamula) ב-1868. שתיהן הוכנעו באכזריות.
אזור הקונפליקט
- ערך מורחב – אזור העמקים של צ'יאפס
אזור הסכסוך, הנקרא "אזור העמקים", משמש כמעבר הטבעי מאזור הרכסים הגבוהים של צ'יאפס, לקצה המזרחי הרחוק, הנמוך והטרופי של צ'יאפס, הקרוי אזור סלבה לקנדונה (Selva Lacandona). אזור העמקים מאוכלס עד היום בעיקר על ידי אינדיאנים משבטי הצלטאלס והטוחולבלס (tojolabales). אזור הכנדס, ובמיוחד עמק אוקוסינגו המצוי במרכזו, נוצל בתקופה הקולוניאלית לגידול בקר ולגידולים המותאמים לאקלים ממוזג. במחצית השנייה של המאה העשרים החלו מאכלסות את העמק קבוצות מגוונות של אנשים: הגיעו לשם איכרים אינדיאנים שחיפשו קרקעות פנויות עליהן יוכלו להשתלט; פליטים שנמלטו מתנאי המחיה הקשים והקסיקיזם (מלשון קסיקה - צ'יף בשבט אינדיאני) השולטים בקהילות ההר; וכן פליטים שנרדפו בקהילות ההר על בסיס דתי. גלי ההגירה יצרו מתחים בין המתיישבים החדשים לבין הרנצ'רוס הגדולים (חוואים פרטיים לבנים) של האזור.
הגורמים שהובילו למרד
התפתחות האקטיביזם הפוליטי
התפתחות האקטיביזם הפוליטי בצ'יאפס החלה באירועי 1968 שהולידו שלוש גישות להחלפת המשטר בתוך השמאל המקסיקני: האחת קראה למאבק חמוש; השנייה למאבק פוליטי; והשלישית דיברה אף היא על מאבק פוליטי אך הדגישה את הצורך לתת קדימות לפיתוח קשרים ישירים עם התנועות העממיות של החברה. מתוך העמדה השלישית יצאה בסיכומו של דבר קבוצת פעילים, רובם בוגרי מרד הסטודנטים וחניכי אוניברסיטת צ'פינגו (Chapingo) למקצועות החקלאות והסביבה, שעברה לעבוד באזור העמקים של צ'יאפס ובמקומות נוספים במקסיקו. הקבוצה התאגדה במסגרת תנועה חדשה שנקראה "אחדות העם" (Unión del Pueblo). בתוך תנועה זו התקיימו שני זרמים אידאולוגיים קומוניסטיים: מאואיסטי וגוואריסטי. הקבוצה שהגיעה לצ'יאפס השתייכה לזרם המאואיסטי. כוונתה ההתחלתית הייתה להכשיר את התודעה האיכרית-אינדיאנית למרד במדינה. עם בואם פנו הפעילים לבישוף של סן קריסטובל, סמואל רואיז, שהסכים להכניסם לקהילות. חשובה במיוחד הייתה המשלחת שהגיעה לאוקוסינגו, ונפגשה שם עם הקהילות שזה מקרוב נכנסו למסגרת הקיפטיק (Quiptic), ארגון מקומי של איכרים.
ב-1976 הכיר סמואל רואיז בעיר טורואן (Torróen) שבצפון המדינה, את אדולופו אוריבה (Orive), אחד המנהיגים המרכזיים של תנועה אחרת שנקראה "פוליטיקה עממית" (Política Popular). רואיז חזה בעבודה הטובה שעשו אוריבה עם תנועתו בשכונות הפועלים, והזמינו לבקר בצ'יאפס. אנשי "פוליטיקה עממית", תנועה שהורכבה מוותיקי דור הסטודנטים של 1968, האמינו שלציבור העממי יש כוח ארגון משלו, ושעל מנת לשפר את מצבו הוא עצמו חייב להתארגן ולהצמיח מנהיגות. בתוך כך נוצר גם קשר הדוק בין פעילי "אחדות העם", שכבר פעלו בחשאיות באזור העמקים של צ'יאפס, לבין אנשי "פוליטיקה עממית", שהגיעו אמנם מאוחר יותר לחבל ארץ זה, אך נהנו מן היתרונות של פעולה גלויה. להתקרבות בין שתי התנועות תרמה האידאולוגיה המאואיסטית המשותפת שלהן.
בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה העשרים החלו ארגוני איכרים בלתי-תלויים נוספים לזכות בתמיכת התושבים בצ'יאפס. לכל התנועות שפעלו במזרח צ'יאפס הייתה נטייה קומוניסטית והן נהגו לשתף פעולה ביניהן.
התפתחות האופציה הצבאית
עדיין בראשית שנות השמונים, בעוד שבצ'יאפס קורמת עור וגידים תנועת איכרים עצמאית וחזקה, הופיעו במזרח המדינה מיליטנטים של תנועות חשאיות, שראו במאבק החמוש את האופציה היחידה לשינוי השיטה הפוליטית המקסיקנית. בין הבאים היה איש טמאוליפס שבצפון מזרח המדינה, רפאל סבסטיאן גיין ויסנטה, שנודע לימים בשם תת-המפקד מרקוס, מנהיג הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי.
בינואר 1986 דיכא הצבא באלימות רבה הפגנה של אינדיאנים-איכרים, שמחו על אפליה במדיניות ההגנה על מחירי התירס בין מספר אזורים בצפון, שקיבלו אבטחת מחירים, לבין צ'יאפס, שלא זכתה לשום הגנה בתחום זה. לכל אלה הצטרפו החשדות לזיופים במערכת הבחירות של 1988. ברי היה איפוא שהדרך האלקטורלית לא תצלח להביא לשינוי במקסיקו, ובוודאי לא בצ'יאפס. החל מ-1988 התרחשה סדרת אירועים חמורים נוספת שהסעירה את המדינה. המושל החדש חוסה פטרוסיניו (Jose Patrocinio) החליט לנקוט יד קשה כלפי האינדיאנים והאיכרים העצמאיים, ולהעמידם כיריבים פוליטיים מובהקים וחסרי לגיטימיות. בין צעדיו הייתה חקיקת חוק עונשין חדש שנתן לממשלו היתר לדכא כל מי שמחה נגד השלטון, מפלגת השלטון, זכויות הרכוש ועוד.
הגורם המיידי לפרוץ המרד היה הסתלקות המדינה מן הרפורמה האגררית בפברואר 1992 והליכתה לפרויקט נאו ליברלי של סחר בינלאומי חופשי עם ארצות הברית וקנדה בינואר 1994. במובנים אלה ניתן לראות בתנועה הזפטיסטית תנועת איכרים, שתביעותיה יכלו למצוא אוזן קשבת בקרב קבוצות איכרים רבות במקסיקו ולזכות בתמיכתן. בעקבות שני אירועים אלה החלו איכרי צ'יאפס להרגיש כאילו שהם קרבנות של קונספירציה בה הם עתידים לאבד את היכולת למכור את הגידולים החקלאיים שלהם, ולאבד בקרוב גם את האדמה שעליה הם מגדלים אותם.
דוברי התנועה עצמה הבהירו שהם יצאו למרד משום העוני והאי-צדק השוררים באזור העמקים של צ'יאפס, ולא משום דוקטרינה פוליטית מהפכנית כלשהי, אותה הם מבקשים ליישם במדינה. בנוסף, הם הבהירו שהם מדברים בשם קהילות אחרות ברחבי מקסיקו ולא רק בשם איכרי מזרח צ'יאפס. כמו כן הסבירו הדוברים שהם יצאו נגד השיטה הבלתי דמוקרטית שמפלגת השלטון, "המפלגה המהפכנית הממוסדת", הִפעילה במדינה, ובגידתה בהבטחות ההיסטוריות של המהפכה המקסיקנית להביא לצדק חברתי. לטענתם, פעולותיה של מפלגת השלטון הביאו להתרוששות השכבות העממיות הנמוכות של החברה המקסיקנית. בהיבט של מספר עשורים שקדמו למרד, ניתן לומר שתהליכי הפיתוח הקפיטליסטי של האזור, החל משנות השבעים, שגרמו להחרפת הפערים בין שכבות האוכלוסייה, היו הגורם הראשי לפרוץ המרד.
הזפטיסטים אינם מייצגים אל כל האינדיאנים של צ'יאפס, אלא את העניים ביותר שבהם, המתגוררים במזרח הרחוק של המדינה. מכאן מובן מדוע קבוצות אחרות, ביניהן הקבוצות הבולטות ביותר של האזור הגבוה של צ'יאפס - כמו הצ'מולס, הסינאקאנטאקוס ו"הקהילה הלקנדונית" - שמנהיגיהם מקיימים קשרים הדוקים עם הממסד הפוליטי וזוכים להעדפות על פני קבוצות אינדיאניות אחרות, לא הצטרפו למרד.
המרד לא היה ספונטני. הוא הוכן לאורך שנים על ידי תנועה שפעלה להגנת האינטרסים האינדיאניים. לא הייתה זו תוצאה של השתלשלות אירועים מקרית שפקדה את האזור, אלא פרי של תסיסה באוכלוסייה הנמצאת במצוקה כלכלית, פוליטית וחברתית לאורך שנים. קיומן של בעיות קשות באזור וקיומה של תנועה אינדיאנית היה ידוע לממשל. מה שנעלם מעיניו היה עומק הבעיות. כך ניתן להסביר את ההפתעה שנגרמה לממשל משפרצה המחאה החוצה בצורת התנגשות אלימה בינואר 1994.
פרוץ המרד
ב-1 בינואר 1994 פרץ המרד. המורדים הפיצו מנשר שפירט את הסיבות לפרוץ המרד:
היום אנו אומרים די! אנחנו יצירי 500 שנות מאבק... אנשים עניים שכמותנו שמהם נמנעה ההכנה האלמנטרית ביותר (לחיים), וזאת על מנת שניתן יהיה לנצל אותנו כבשר תותחים ולשדוד את עושרה של מולדתנו מבלי להתייחס לכך שאנו מתים מרעב וממחלות הניתנות לריפוי, מבלי להתייחס לכך שאין לנו כלום, לא בריאות, לא אוכל, לא חינוך, לא זכות לבחור באופן חופשי ודמוקרטי את מושלינו, שאין לנו עצמאות מזרים, אין לנו שלום ואין לנו צדק - לא לנו ולא לבנינו. לכן היום אנחנו אומרים די!
השלטון המקסיקני הופתע מפרוץ המרד בשנת 1994. ביום הראשון של המרד, תפסו המורדים החמושים, רובם אינדיאנים, את היישובים הויסטן, צ'אנל, אלטמירנו אוכוסינגו, אוקסצ'וק, לאס מרגריטס והעיר סן קריסטובל דה לאס קאסאס. בהודעה שפרסמו המורדים, שכינו עצמם "הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי", לאמצעי התקשורת, הם הודיעו על פתיחת מרד כנגד הנשיא, קרלוס סלינס דה גורטרי, ובקשו מן הציבור להצטרף אליהם במאבקם כנגד "הדיקטטורה הבלתי-לגיטימית" של מפלגת השלטון, היא המפלגה המהפכנית הממוסדת השולטת במקסיקו מזה יותר מ-60 שנה[2]. כמו כן פנו המורדים למספר ארגונים בינלאומיים, וביקשו מהם להגיע לצ'יאפס כמשקיפים בהתאם לאמנת ז'נבה.
הצבא מיהר להגיב. למקום נשלח כוח בן 12,000 חיילים שתגברו את 2,000 החיילים שכבר שהו במדינה. בשני עימותים שקיים הצבא עם המורדים הוא הצליח לסלקם בתוך ימים אחדים מן הערים שתפסו ולהסיגם למזרח המדינה ולדרומה, כלומר, לאזורי יער הגשם הטרופי הבלתי חדיר של השפלה.
עדויות ראשונות של תיירים ועיתונאים שהזדמנו למקום אכן אישרו שהמורדים היו בעיקרם אינדיאנים. תת-המפקד מרקוס, מפקד המורדים, אישר את המידע בראיון ראשון מאז פתיחת המרד שניתן ליומון לה חורנדה (La Jornada) ב-6 בפברואר 1994. באותו ראיון הוא חשף עובדה בלתי ידועה עד אז, שלפיה הצבא הזפטיסטי נשמע למרותה של "ועדה חשאית מהפכנית-אינדיאנית" המורכבת מ-18 נציגים של ארבע הקבוצות האתניות הנמנות עם צאצאי המאיה. הוא הוסיף שהנציגים כפופים בעצמם להכרעות קהילות המוצא שלהם, ושההחלטות בקהילות אלו מתקבלות באופן דמוקרטי.
תגובות דעת הקהל המקסיקנית והעולמית הייתה מפתיעה לא פחות מאשר ההתקוממות עצמה. עיתונים מקומיים ובינלאומיים וארגונים בינלאומיים לזכויות אדם החלו מוחים נגד הפגיעות של הצבא המקסיקני והמשטרה בשבויים שנפלו לידיהם, ועל מעשיהם כנגד האוכלוסייה המשתפת הפעולה עם הזפטיסטים. דעת הקהל הפנימית החלה ללחוץ על המשטר להציב בלמים על התנהגות הצבא שנשלח לאזור. הממשל עצמו לא הסתייג מן הטענות בדבר האופי האינדיאני של המורדים, אך טען שהם הוסתו על ידי מנהיגים לא אינדיאנים שהוצגו כחתרנים מקצועיים. האשמות אלה לא נקלטו בדעת הקהל, לא המקומית ולא הבינלאומית. הדבר אילץ את הממשל להכריז על הפסקת אש חד-צדדית ב-12 בינואר בתקווה שיצליח לשכך את המהומה על ידי דיאלוג עם המורדים. בכך הייתה משום הכרה משתמעת שלהתקוממות היו סיבות אמיתיות וצודקות. ואכן, ב-21 בפברואר 1994 נפתחו שיחות בין המורדים לממשלה. מאז התמעטו באופן ניכר ההתנגשויות הצבאיות בין המורדים לצבא.
לאחר המרד
לאחר סיום הקרבות הפך המרד למאבק על דעת הקהל במקסיקו ובעולם בד בבד עם הניסיונות ליצור אוטונומיה באזור העמקים של צ'יאפס. בפועל נהנים התושבים מאוטונומיה חלקית מאז 1994, אף על פי שלא הושג הסכם רשמי עם השלטון המרכזי במקסיקו. החל משנת 2006 מנסים המורדים לפעול בדרכים פוליטיות ותקשורתיות, וגם בדרכים חשאיות, על מנת ליצור תנאים שיובילו להקמת ארגון כלל ארצי שמטרתו תהיה שיפור מעמדן של השכבות החלשות במקסיקו כולה. פעולה זו קרויה "המערכה האחרת" (La otra campaña).
לקריאה נוספת
María Concepción Obregón R., "La rebelión zapatista en Chiapas: Antecedentes, causas y desarrollo de su primera fase", Mexican Studies/Estudios Mexicanos, Vol. 13(1), (Winter 1997): 149-200.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בוויקיפדיה באנגלית המידע על המרד מרוכז בערך Zapatista Army of National Liberation
- ^ ההגמוניה של המפלגה הסתיימה בבחירות של שנת 2000.
