הכלב (גויה)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר | פרנסיסקו דה גויה |
| תאריך יצירה | 1819, העשור של 1820 |
| טכניקה וחומרים | צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב | 79 סנטימטר |
| גובה | 131 סנטימטר |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה | P000767 |
הכלב (בספרדית: El Perro, באנגלית: The Dog) הוא ציור קיר מאת פרנסיסקו דה גויה, שנוצר בין השנים 1819–1823 כחלק מקבוצת "הציורים השחורים", אשר צוירו על קירות ביתו קינטה דל סורדו ליד מדריד. ציורים אלו, המאופיינים בשימוש נרחב בגוונים כהים ובנושאים קודרים ולעיתים סיוטיים, נוצרו בסביבה פרטית ואינטימית ולא נועדו להצגה ציבורית.[1][2][3]
הציורים התגלו לאחר מותו של גויה, בתקופה שבה היה חולה, חירש כמעט לחלוטין ומבודד, והם משקפים השקפה פסימית על החברה והקיום האנושי. הם צוירו ישירות על קירות הבית בטכניקה שכללה גם שימוש בצבעי שמן.[1][3]
תיאור היצירה
הציור מציג ראש של כלב קטן בלבד, המבצבץ מתוך מסה כהה ומשופעת, המסתירה את גופו. הכלב מביט כלפי מעלה אל מרחב עצום וריק כמעט לחלוטין, שבו מופיעים רק צללים עמומים ובלתי מוגדרים. הרקע מחולק לשני אזורים: אזור תחתון כהה החוצה את התמונה באלכסון, ואזור עליון בגוון אוכרה בהיר המתכהה בצדו האחד, דבר היוצר תחושת איום.
החלל הגדול והריק שולט בקומפוזיציה ומעצים את תחושת הבידוד של הדמות. פני הכלב מופיעים מעל מעין "בוץ" או חומר בלתי מזוהה, ולעיתים מתוארים כראש הצף מתוך חומר טובעני.[3][4]
פרשנות וסמליות
הציור נחשב לאחת היצירות האניגמטיות ביותר של גויה. פרשנויות שונות רואות בו סמל לבדידות, ייאוש, הזנחה או מאבק חסר תוחלת מול כוחות עוינים. המסה הכהה שבה שקוע הכלב פורשה כחול טובעני, אדמה או חומר אחר המאיים לבלוע אותו.
יש המציעים כי הכלב מבטא תקווה להתערבות שלא תגיע, כאשר הוא מביט כלפי מעלה אל חלל ריק. אחרים רואים בו ביטוי לפחד, נטישה או תגובה לדבר־מה המצוי מחוץ לשדה הראייה. תחושת אי־הנוחות והעמימות נחשבת למרכיב מרכזי בחוויית הצפייה.
הציור נקשר גם לרעיון הבלתי נמנע של המוות, וכן למצבו הנפשי של גויה ולבדידותו. השמים הצהובים והקודרים נתפסים כסימן להיעדר תקווה, והחלל הריק מדגיש חולשה ותחושת אובדן.[1][3][4]
היסטוריון האמנות הבלגי, פיליפ רוברט ג'ונס (אנ'), כתב אודות הציור: ""הציור יוצא הדופן ביותר בכל יצירת גויה אולי גם היוצא מן הכלל והדרמטי מכל ציוריו. כמי שצויר בידי איש במחצית שנות השבעים שלו, הוא מבטא בדידות אולטימטיבית. המיחבר הבוטה שלו מקנה לו מודרניות מדהימה. הרקע המופשט, שכנגדו בולט ראשה של החיה השוקעת, חיוני בזכות ניואנסים של צבע וחומר. […] כדימוי של בדידות, מזמין הציור השוואה לציורי טרנר, ואפילו גם לאלה של פרידריך ומונק.".[5]
לאה דובב שהיא פילוסופית של תרבות, מסאית ומתרגמת ישראלית, זיהתה את הציור כדיוקן עצמי של האמן החירש: "ה-De Profundis [א] הזה, המוצף אור, הוא דברו האחרון של השיגעון, על גבול השתיקה: דיוקנה העצמי של שפיות מרחיקת-לראות, תבונית וחילונית עד תום, ועל כן משוגעת: זו שסילקה מעליה את כל הנחמות הכוזבות,".[5]
תולדות הבעלות
בשנת 1873 רכש הברון אמיל ד'ארלנגר את קינטה דל סורדו והורה על העברת ציורי הקיר, ובהם יצירה זו, אל בד. בתהליך זה נגרם נזק משמעותי ליצירות, והן איבדו חלק ניכר משכבות הצבע המקוריות.
בהמשך תרם הברון את הציורים למדינה, והם הועברו למוזיאון הפראדו במדריד, שם הם מוצגים מאז סוף המאה ה־19. הבית המקורי שבו צוירו היצירות נהרס.[1][2]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 The Dog, 1820-23 by Francisco Goya, Francisco Goya (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 Isabella Meyer, "The Dog" by Francisco Goya - The Symbolism Behind the Artwork, Art in Context, 2024-02-20 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Christopher Volpe, Goya's Dog, Streamline Publishing, 2023-04-28 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 4.0 4.1 Alexandra Tuschka, Francisco de Goya - The Dog, the artinspector US, 2021-01-03 (בגרמנית)
- ^ 5.0 5.1 גדעון עפרת, לכלבים התהילה, בבלוג "המחסן של גדעון עפרת", 24 בינואר 2011
ביאורים
- ↑ מצב של יסורים וצער
הכלב (גויה)43129183Q500936