הכוחות המזוינים הלאומיים של אינדונזיה

הכוחות המזוינים הלאומיים של אינדונזיה
Tentara Nasional Indonesia (TNI)
מדינה	אינדונזיה
תקופת הפעילות	1945–הווה (כ־80 שנה)
מנהיגות
המפקד העליון	נשיא אינדונזיה
כוח אדם
סוג שירות	חובה
גיל הגיוס	17
כוחות פעילים	404,500
כוחות מילואים	401,000
תקציב
אחוזי תמ"ג	1.05%
תעשייה
ספקים זרים	אוסטרליה; אוסטריה; ברזיל; בולגריה; קנדה; הרפובליקה העממית של סין; צ'כיה; צרפת; גרמניה; הודו; איטליה; יפן; הולנד; פולין; סרביה; סינגפור; סלובקיה; ספרד; דרום אפריקה; דרום קוריאה; שוודיה; שווייץ; טורקיה; רוסיה; אוקראינה; בריטניה; ארצות הברית

הכוחות המזוינים הלאומיים של אינדונזיה (באינדונזית: Tentara Nasional Indonesia, בקיצור: TNI) הם הכוח הצבאי הלאומי של אינדונזיה. הכוחות כפופים ישירות לנשיא אינדונזיה, המשמש כמפקד העליון (Panglima Tertinggi), והם אחראים על שמירת הריבונות, שלמות הטריטוריה וביטחון המדינה.

היסטוריה

הכוחות המזוינים הוקמו באופן רשמי בשנת 1945, זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות מהאימפריה היפנית. במהלך מלחמת העצמאות האינדונזית (1945–1949) היו מרכיב מרכזי במאבק נגד שלטון הולנד. לאחר העצמאות הפכו לגורם פוליטי ודומיננטי במדינה, במיוחד בתקופת שלטונו של סוהארטו (1967–1998), כאשר ניהלו מערכת של "דואליות תפקידים" (dwifungsi) – שילוב בין אחריות ביטחונית לתפקידים אזרחיים ומנהליים. בשל מבנה הארכיפלג והצורך בביטחון פנים, נבנה הצבא במתכונת טריטוריאלית – שמטרתה להתמודד עם אויבים פנימיים ואיומים חיצוניים כאחד.

במשך מרבית ההיסטוריה המודרנית של אינדונזיה מילא הצבא תפקיד מרכזי בחיים האזרחיים. סקר שנערך ב־2015 מצא כי כ־90% מהאזרחים הביעו אמון ב־TNI – שיעור האמון הגבוה ביותר מכל מוסדות המדינה. מאז 2010 נוקטת הממשלה בתוכנית חיזוק הדרגתי הנקראת "כוח ההכרחי המינימלי" (Minimum Essential Force – MEF), המחולקת לשלושה שלבים בני חמש שנים (2010–2014, 2015–2019, 2020–2024). מטרתה להביא את הצבא לסטנדרט ציוד וכוח אדם בסיסי.

אף על פי שאינדונזיה אינה צד תובע בסכסוך הטריטוריאלי בים סין הדרומי, חלק ממימיה מצוי בתחום "קו תשעת הקווים" של סין. מאז 2016 תגברה אינדונזיה את נוכחותה הצבאית באי נאוטונה הגדול (Pulau Natuna Besar), והחלה לקיים באזור תמרונים ימיים קבועים.^[1]

הנהגה ופיקוד

הכוחות המזוינים מנוהלים על ידי המפקד הכללי של TNI (Panglima TNI), המתמנה בידי הנשיא. מאז 2024 עומד בראש המדינה הנשיא פרבואו סוביאנטו, קצין לשעבר שכיהן בעבר כשר ההגנה. עם כניסתו לתפקיד הנשיא בשנת 2024, הדגיש פראבובו את הצורך בשילוב בין "ביטחון לאומי ופיתוח אזרחי", וב־2025 הרחיב את מעורבות הצבא בפרויקטים אזרחיים בתחומי חקלאות, בריאות ותשתיות.^[2]

מדיניות זו עוררה ויכוח ציבורי סביב טשטוש הגבולות בין תחומי האחריות הצבאית והאזרחית, כאשר מבקריו טענו כי היא מחזירה את אינדונזיה לעידן ה"דואליות" של תקופת סוהרטו.

משימות ותפקוד

משימות ה־TNI כוללות:^[1]

הגנה על הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של אינדונזיה.
שמירת ביטחון פנים בשיתוף המשטרה הלאומית (Polri).
השתתפות במבצעי סיוע הומניטרי ואסונות טבע.
סיוע בפיתוח לאומי – במיוחד באזורים מרוחקים.

דוקטרינה צבאית

לאינדונזיה מדיניות ביטחון ייחודית הנקראת "הגנה עממית כוללת" (Total People’s Defence), המתבססת על שיתוף האוכלוסייה כולה במקרה של פלישה חיצונית. על פי תפיסה זו, מלחמה תתנהל בשלושה שלבים:^[1]

תבוסה ראשונית של הצבא הסדיר;
מלחמת גרילה ארוכה;
גירוש הפולשים באמצעות התקוממות עממית מלמטה.

הדוקטרינה נועדה להתמודד עם מגבלות המשאבים הצבאיים במדינה ששטחה העצום כולל מעל 50 אלף ק"מ של חופים. היא מבוססת על קשר הדוק בין הצבא לאזרחים, קשר שנשמר לאורך ההיסטוריה של המדינה.

מבנה וארגון

מאז 1998 מצויים הכוחות תחת סמכות משרד ההגנה בלבד, במסגרת רפורמות שהגבילו את מעורבותם בפוליטיקה ובמינהל האזרחי. במאי 2018 נערכה רפורמה ארגונית רחבה שבמסגרתה נוספו ארבע יחידות פיקוד חדשות: דיוויזיית החי"ר השלישית של Kostrad, פיקוד הצי השלישי, פיקוד האוויר השלישי, וכוח הנחתים השלישי – במטרה לקצר זמני תגובה ולשפר את הפריסה האסטרטגית באיים המרוחקים.

נכון ל־2016 מנתה TNI כ־395,000 אנשי קבע, לרבות חיל הנחתים הכפוף לחיל הים.

ציוד ורכש

הציוד הצבאי של אינדונזיה מגיע ממגוון מקורות – סין, רוסיה, דרום קוריאה, גרמניה, בריטניה, הולנד וארצות הברית. במסגרת תוכנית ה־MEF הוקצו כ־156 טריליון רופיה (כ־16 מיליארד דולר) לשדרוג מערכות הנשק. הצבא מתכנן לרכוש מטוסי קרב חדשים שיחליפו את דגם F-5E/F Tiger II, ולחדש את שיתוף הפעולה עם דרום קוריאה בפרויקט פיתוח מטוס קרב משותף. כמו כן נרכשו וצפויים להיבנות באופן מקומי צוללות תקיפה מדגם Chang Bogo, שנועדו להגדיל את צי הצוללות מ־5 ל־12. מאז 2019 הכריזה הממשלה כי פיתוח תעשיית הביטחון המקומית הוא יעד לאומי מרכזי לעשור הקרוב, תוך העמקת שיתופי פעולה והעברת טכנולוגיה ממדינות זרות.^[1]