החורף
תבנית יצירת אמנות ריקה
החורף (בצרפתית: L'Hiver, שם נוסף: Le Déluge – "המבול") הוא ציור שמן על בד מאת הצייר הצרפתי ניקולא פוסן, אשר צויר בין השנים 1660–1664 ונמצא כיום במוזיאון הלובר בפריז.[1]
ביצירה מקורית וייחודית זו מציג פוסן באיפוק את שלביו האחרונים של אסון המבול. הסצנה מתארת את הרגע שבו השיטפון כמעט ומציף לחלוטין את המישור, בעוד השרידים האחרונים של סלעים הולכים ונעלמים תחת המים. זהו לילה חיוור, צבוע בגוונים שונים של אפור-כחלחל, אותם חוצים ברקים. באופק ניתן להבחין בקווי המתאר הקודרים של תיבת נוח, צפה על פני המים השקטים יותר. בניגוד לצורותיהם האורגניות של הסלעים והעצים, המפל במרכז היצירה יוצר רקע אופקי עבור קבוצת הניצולים התקועים בחזית התמונה, החרדים לגורלם הקרב.[2]
פוסן הוסיף אלמנט מאיים נוסף: נחש המתגנב על פני הסלע בצדה השמאלי של היצירה, סמל המופיע לעיתים קרובות ביצירותיו כדי לעורר תחושת אימה. בנוסף, הופעתו של הנחש ממלאת תפקיד איקונוגרפי מיוחד בתוך מחזור ארבעת הציורים בני זמנו, משום שהיא משמשת גם כתזכורת להיעדרותו יוצאת הדופן של הנחש מגן העדן.[3]
רקע
"החורף", או בשמו הנוסף "המבול", הוא אחד מארבעה ציורי שמן הידועים כ"ארבע העונות" (בצרפתית: "Les Quatre Saisons"), אשר היו היצירות האחרונות שהשלים פוסן.[4] הציורים הוזמנו על ידי דוכס רישלייה, אחיינו של הקרדינל רישלייה, ונוצרו ברומא בין 1660 ל-1664. כל אחת מארבע היצירות היא נוף אלגי הכולל דמויות מהתנ"ך, המסמלות את עונות השנה ואת שלבי היממה.
הציורים נוצרו כאשר פוסן כבר סבל מרעד בידיו, ומהווים הגות פילוסופית על הסדר הקיים בעולם הטבע. האיקונוגרפיה ביצירות אלה מתייחסת לא רק לנושאים נוצריים של מוות ותחייה, אלא גם לדימויים פגאניים מהעת העתיקה: העולמות הפואטיים של גן העדן האבוד מאת ג'ון מילטון ושל הגאורגיקה מאת ורגיליוס. ארבעת הציורים מוצגים כיום באולם ייחודי במוזיאון הלובר בפריז.
תיאור היצירה
המגיסטרט הצרפתי, הכומר והמלומד לואי גוז'נו, שהיה גם פטרון האמנויות, זיהה ארבעה מאפיינים מרכזיים ביצירה זו של פוסן:
חסכנות באמצעים
אחת התכונות הבולטות של החורף, המבדילה אותו מהציורים בנושא זה של רפאל ומיכלאנג'לו, היא מיעוט הדמויות – רק אחת-עשרה, כולל סוס אחד. כמה כותבים, ובהם קויפל ודידרו, אף האמינו שמספר הדמויות קטן עוד יותר. נראה כי פוסן ביקש בכך להמחיש "את הרגע הנשגב שבו המין האנושי עומד להיעלם". מבקרים מוקדמים, כמו שאטובריאן, ראו בציור זה ביטוי לאימה וליגון, וסימן לתקופת השקיעה של פוסן כאמן. לימים אף שיחזר הצייר ההיסטורי פייר-נולאסק ברגרה את היצירה במסגרת תיאור סמלי של מותו של פוסן.
מבקרים נוספים ציינו את איפוקו של האמן: לדעת דידרו ושרל דה קלאראק, הרוגע היחסי של הציור רק מעצים את תחושת האימה. הצייר האנגלי ג'ון קונסטבל, אשר הגדיר את החורף כאחת מארבע היצירות החשובות בהיסטוריה של ציורי הנוף, טען כי השקט המתואר בציור משקף את נאמנותו של פוסן לטקסט המקראי, המאזכר רק את הגשם עצמו. לדעתו, פוסן נמנע במכוון מהצגת אלמנטים אלימים ודרמטיים, מה שהגביר את עוצמת הסצנה ואת עיסוקה בגורל האנושי.
עושר התוכן
למרות מיעוט הדמויות, החורף מעורר בצופה שפע של תחושות הקשורות לאסון – חורבן, אימה, פחד ועצב. המבקרים מצביעים על הזקן האוחז בקרש כדי להינצל, על משפחה המנסה נואשות להציל את ילדהּ, ועל האלמנט המאיים ביותר – הנחש הזוחל על הסלעים. ז'אן-ז'אק רוסו נמנה עם אלה שהנחש עורר בהם דמיונות אימה, והגדיר אותו כמבשר הרוע. דמות הנחש – רוח הפיתוי אשר השחיתה את האדם הראשון וכעת חוגגת את האסון החדש שהביאה לעולם – הפכה לאחד האלמנטים המועתקים ביותר מיצירתו של פוסן.
נשגבות הרעיון
פרסי ביש שלי תיאר את הציור כ"מעורר אימה באופן יוצא דופן", ואילו מבקרים אחרים ייחסו את עוצמתו הרגשית המוחצת של החורף לכישרונו הייחודי של פוסן בהמחשת הנשגב.
התאמת הצבעים
כבר במאה ה-17 זכה החורף לשבחים על צבעיו האחידים והמאופקים. בשנת 1750 ציין גוז'נו את היותו של הצבע האפור בחירה הולמת לנושא היצירה. בתחילת המאה ה-20 פירש ההיסטוריון הצרפתי פול דז'רדן את החורף לא כהמחשה של גשם או שיטפון, אלא כייצוג של קללה וייאוש. לשיטתו, הצבעים האפורים שביצירה מסמלים את נפש האדם האבודה, הצועקת אל הריק ללא מענה.[2]
השפעה וקבלה
מתוך ארבע היצירות במחזור ארבע העונות, החורף היה כנראה זה שעורר את מירב הדיונים לאורך השנים. היצירה העניקה לפוסן מקום ייחודי בתולדות הציור הרומנטי, והפכה לאבן יסוד עבור ציירי הנוף של המאה ה-19. בתחילת המאה ה-19 עוררה היצירה השראה אצל טרנר, שהגדיר אותה כ"מרתקת" אך מתח ביקורת על רוגע הקומפוזיציה. גרסאות מאוחרות יותר של נושא המבול הופיעו ביצירותיהם של ג'ון מרטין ופרנסיס דנבי, אשר נטו לדרמטיות רבה יותר מזו של פוסן. עד המאה ה-20 נותר החורף יצירה בעלת השפעה עצומה, והמשיך להיחשב כדוגמה מופתית לאמנות אוניברסלית ונשגבת.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ L'Hiver, 1660, נבדק ב-2025-03-07
- ^ 2.0 2.1 Vybarr Cregan-Reid, Discovering Gilgamesh: Geology, Narrative and the Historical Sublime in Victorian Culture, Manchester University Press, 2013-10-01, מסת"ב 978-0-7190-9051-6. (באנגלית)
- ↑ Emmanuel Désveaux, La femme et la race d'après Poussin ou la puissance du quadrant, Homme 38, 1998, עמ' 191–201 doi: 10.3406/hom.1998.370513
- ↑ Louvre site des collections, collections.louvre.fr
החורף41088181Q25445132