ההסכם האנגלו-עיראקי (1922)
ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1922 נחתם בין ממשלת בריטניה ששלטה בעיראק מכוח מנדט של חבר הלאומים, ובין ממשלתה של עיראק.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חולקו שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון בין צרפת ובריטניה. המחוזות העות'מאניים לשעבר, בגדאד, מוסול ובצרה הושמו תחת שלטון מנדט בריטי שנקרא "המנדט הבריטי על מסופוטמיה". ב-23 באוגוסט 1921 הומלך פייסל איבן חוסיין מן השושלת ההאשמית על שטחים אלו, שנקראו עתה ממלכת עיראק. פייסל הומלך לאחר מרידה לאומנית בשנת 1920 שדוכאה על ידי הבריטים בכוח רב וגבתה אלפי קרבנות. בוועידת קהיר הוחלט לסיים את "המנדט על מסופוטמיה" ולהשליט על עיראק את השושלת ההאשמית. צעד זה אמור היה להיות מאושר במשאל עם ולהסתיים בחתימת הסכם עם בריטניה. גם לאחר המלכתו של פייסל, הממלכה החדשה המשיכה להיות מדינה הנשלטת על ידי בריטניה במסגרת מנדט של חבר הלאומים.
הסדר זה, מנדט של חבר הלאומים, לא היה לרוחם של הלאומנים העיראקים, וגם לא של הבריטים. הלאומנים העיראקים חפצו במידה רבה יותר של עצמאות, ואילו הבריטים רצו לשמור על האינטרסים הצבאיים והאסטרטגיים של בריטניה, ועל שליטה בתעשיית הנפט, אך להמעיט את מעורבותם בענייניו הפנימיים של האזור. הדרך שנבחרה להשגת מטרות אלו הייתה כריתת הסכם שיעגן את מעמדה של עיראק כמדינה עצמאית, אך ישמור על תלותה בבריטניה, ועל היכולת הבריטית לשלוט במשאביה ובנכסיה האסטרטגיים והטריטוריאליים.[1]
ההסכם נחתם על ידי הנציב הבריטי סיר פרסי קוקס ב-10 באוקטובר 1922. הלאומנים העיראקים שהרכיבו את ממשלת עיראק ואת הפרלמנט העיראקי שהיה צריך לאשרר את ההסכם לא ראו את ההסכם בעין יפה. ההסכם אושר על ידי הפרלמנט העיראקי רק בשנת 1924 לאחר שתקופתו נקבעה לארבע שנים.[2]
עיקרי ההסכם היוו הכרה ב"ריבונותה הלאומית" של עיראק, תוך חיובה להיעזר ב"סיועה ועצתה" של בריטניה בכל הנוגע למדיניות החוץ, ומחויבויותיה הכלכליות. בריטניה, מצידה, תסייע לעיראק להקים מוסדות עצמאיים ותמליץ על קבלתה לחבר הלאומים.[3]
ההסכם נשאר בתוקפו עד לשנת 1930. ב-1926 הוארך תוקפו ל-25 שנה, אך במקביל החל משא ומתן לניסוחו מחדש. ב-1930 הוחלף ההסכם בהסכם חדש.[4]
הערות שוליים
- ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 188
- ^ יעקב שמעוני, "אסיה ואפריקה בין שתי המלחמות", תולדות המאה ה-20, בעריכת ד"ר ש.י. בלוך, הוצאת יזרעאל, תל אביב, 1963, עמ' 410
- ^ שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, עמ' 189
- ^ שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, עמ' 189
