הדותהו
הדותהו היה פייטן ארץ-ישראלי שפעל במאה השישית. כתב מחזור קדושתאות על עשרים וארבע משמרות הכהונה, שהשתמר בחלקו.
זמנו
על פי מבנה פיוטיו של הדותהו שיער עזרא פליישר שזמנו של הדותהו היה בין זמנם של יניי ורבי אלעזר הקליר ושהוא בן דורו של שמעון בן מגס, כלומר במאה השישית כאשר הביזנטים עדיין שלטו בארץ ישראל. יעקב עציון הוסיף הוכחה להשערה זו מכך שכתב היד שבו נתגלו פיוטי הדותהו למשמרות הוא מהקדומים שבכתבי היד שבגניזה ומופיעים בו רק פיוטים פרי עטם של הפייטנים הקדומים יוסי בן יוסי וייני ואין בו פיוטים מאת הקליר (חוץ מכמה פיוטים שנוספו על ידי מעתיק אחר בתקופה מאוחרת יותר). עוד הוכיח עציון שהדותהו חי בתקופה הביזנטית מכך שהוא לא מזכיר את הערבים בפיוטיו ואם הוא היה חי תחת שלטון ערבי היה מתבקש שהוא ינצל את הקדושתא על משמרת פתחיה שמכונה 'אכלה ערב' לתפילה על גאולה מהערבים כמו שהקדיש את הקדושתא על משמרת אימר שכינויה 'יוונית' לתפילה על גאולה מהיוונים ואת הקדושתא על משמרת הפיצץ שכינוייה 'נצרת' לבקש על גאולה מהנוצרים.
הפולמוס על זהותו
לא ידועים פרטים על חייו של הדותהו וכל המידע עליו הוא השערות המבוססות על סגנון פיוטיו.
קטעים ראשונים מפיוטי הדותהו הודפסו לראשונה בשנת 1927 בידי פאול קאלה בספרו "מסורות בני המערב". הפיוטים לא נדפסו שם לצורך עצמם אלא בגלל שכתב היד שבו הם נמצאו היה מנוקד בניקוד ארץ ישראלי. קהאלה הדפיס את הפיוטים כפיוטים אנונימים מבלי ליחסם לפייטן זה או אחר וסבר בטעות שהפיוטים נועדו לצורך תשעה באב[1]. בשנת 1929 פרסם א' שפיינר מאמר תגובה לספרו של קאלה, ובו הראה שפיוטים אלו הם קדושתאות לשבתות השנה ושבכל הקדושתאות יש אקרוסטיכון בפיוט ד ובו חתם הפייטן את שמו 'הדותהו'.
באותה שנה הדפיס אלבוגן פיוט מהגניזה שבו חתום השם 'חדותא'. גילויים של שני הפייטנים בעלי השמות הנדירים והדומים יצר פולמוס בשאלה האם מדובר בפייטן אחד או בשני פייטנים. א"מ הברמן[2] וי"נ אפשטיין[3] סברו שמדובר בפייטן אחד שלעיתים חתם את שמו באות ה' ולעיתים באות ח'. התופעה קיימת אצל פייטנים ארץ ישראלים שהגו את אותיות אהח"ע באופן זהה. לעומתם, מנחם זולאי סבר שהחתימות השונות מעידות שהדותהו וחדותא הם שני פייטנים שונים. בשנת 1962 פרסם זולאי פיוטים נוספים החתומים 'חדותא' והוכיח מכוח סגנונם ותכניהם שלא יתן ש'חדותא' והדותהו הם אותו אדם, שכן מפיוטי חדותא עולים מנהגים וסגנונות מאוחרים שמקשים למקמו בארץ ישראל הבזנטית (שהם זמנו ומקומו של הדותהו), וניכרת השפעה רבה של פיוטי רבי אלעזר הקליר שככל הנראה פעל אחרי הדותהו בעל הפיוטים למשמרות[4].
בשנת 1981 הוכיח פליישר מתוך פיוטיו של חדותא שהוא פעל באיטליה במאה התשיעית. בסוף מאמרו הוא ציין שמסקנה זו מקשה על ההנחה שהדותהו וחדותא הם אותו אדם שכן מפיוטיו של הדותהו עולה שהוא פעל בארץ ישראל בתקופה הביזנטית[5]. בשנת 1983 הדפיס פליישר שבעתא החתומה 'הדותהו חזק' והוכיח ממנה ששמו של בעל הקדושתאות למשמרות היה 'הדותהו' כפי שעולה גם מהאקרוסטיכון בקדושתאותיו ולכן אין מקום לזהות בין חדותא להדותהו שהרי ההבדל בין חתימותיהם הוא לא רק באותיות בעלות הגייה דומה כמו חילופי ח-ה וא-ה, אלא גם באות נוספת שקיימת בכל חתימותיו של הדותהו ואף לא פעם אחת בחתימותיו של חדותא. בנוסף, טען פליישר שגם אם חתימותיהם היו זהות לחלוטין היה צורך להניח שמדובר בשני פייטנים שונים בעלי שם זה, מכיוון שהפער בין סגנונום של פיוטי הדותהו לפיוטי חדותא משקף פערי זמן ומקום גדולים מכדי שיהיה ניתן לגשר עליהם ולהניח ששני הסגנונות יצאו מתחת ידו של אותו אדם.
פיוטיו
הדותהו כתב מחזור בן 24 קדושתאות, כשכל קדושתא עוסקת באחד מ24 משמרות הכהונה. קדושתאותיו של הדותהו משקפות את המנהג הארץ-ישראלי להמשיך ולציין כל שבת את המשמר שתורו לעבוד במקדש בשבת זו אם בית המקדש היה קיים, מנהג שמופיע גם בכתבי יד מהגניזה ובכתובות ארכאולוגיות שנמצאו בכמה בתי כנסת בארץ ישראל, ואף בכתובת אחת מהכפר בית אל חאצ'ר שבתימן[6].
ככל הנראה בקהילתו של הדותהו נהגו לומר כל שבת קדושתא (בדומה לקהילות אחרות, כמו קהילותיהם של יניי ושמעון), אך בניגוד לקהילות אחרות שאמרו כל שבת קדושתא העוסקת בסדר או בפרשת השבוע שנקראו בתורה בשבוע זה, בקהילתו של הדותהו אמרו קדושתא העוסקת במשמר ששימש במקדש בשבוע זה. גם בקהילתו של הפייטן רבי פינחס ברבי יעקב הכהן, נהגו לומר כל שבת פיוטים העוסקים במשמרות, אך הם לא הקדישו הקדושתאות שבתפילת השחרית לצורך העיסוק במשמרות, אלא הסתפקו באמירת שבעתות ופיוטי עושה השלום העוסקים במשמר של אותה שבת. כמו כן נמצאו בגניזה פיוטים נוספים המזכירים את המשמרות, חלקם הקטן מיועד גם הוא לתפילות השבת של משמר פלוני, ורובם מזכיר את כל המשמרות יחד תוך עיסוק בנושא פייטני אחר כגון קינה לתשעה באב או פיוט לשבת רגילה.
קדושתאותיו של הדותהו עוסקות כולן בתפילה להחזרת המשמרות לעבודתם ואגב כך לבניין המקדש, ולפורענות באומות. הדותהו בונה את תפילתו על משחקי מילים והטיות של שורשים הדומים לשם המשמר כפי שהוא מופיע ברשימה שבספר דברי הימים ולשם מקומו וכינויו של המשמר המופיעות בברייתא דכ"ד משמרות, כמו כן לעיתים עושה הדותהו שימוש גם במספרו של המשמר ברשימת המשמרות שבדברי הימים. משחקי המילים והשימוש הרב שעשה הדותהו בשמות וכינויי המשמר יצר תוכן ייחודי מעט לכל אחת מהקדושתאות, למשל הקדושתא למשמר מלכיה עסקה בתפילה למלכות ה' שבה יחזור המשמר לתפקידו.
פיוטי הדותהו מבוססים בעיקר על תכנים הלקוחים מהתנ"ך, וכמעט ואין בפיוטים רמזים מדרשיים, שהם מרכיב עיקרי בקרובותיהם של שאר הפייטנים הקלאסים, רק בפיוט ז יש לעיתים רמזים מעטים למדרשים. כמו כן, כאשר ישנו אזכור ספצפי של משמר מסוים בספרות חז"ל שעמדה לפני הדותהו הוא לוקח התייחסות זו ומשלבה בתכני פיוטו.
בפיוטי הדותהו נפוצים מאוד חילופים בין אותיות דומות (בעיקר אותיות אהח"ע אבל גם האותיות ז,ס וצ, וכן האות ו ועם ב ופ רפות). החריג אצל הדותהו הוא שלעיתים החילופים מתרחשים לא רק בחריזה אלא אף באקרוסטיכון.
בנוסף למחזור קדושתאותיו למשמרות, שרדה באופן חלקי גם שבעתא שכתב הדותהו לשבת. השבעתא עוסקת בחזון הגאולה העתידית וייתכן שהיא נכתבה לצורך אחת משבתות הנחמה. השבעתא היא שבעתא מקהלתית בעלת מחרוזת ראשית ומחרוזת משנה, אך בניגוד למקובל בשבעתות מקהלתיות שני המחרוזות חורזות בחרוז אחיד.
בגניזה שרדו חלקים מתוך 24 הקדושתאות וכן חלק משבעתא לשבת, פיוטי הדותהו ששרדו נדפסו צרוף מבוא ופרוש בעבודת הדוקטור של יעקב עציון.
מבנה קדושתאותיו
לכל קדושתאותיו של הדותהו שבידינו מבנה זהה שיש בו כמה דברים חריגים ששונים מהמקובל בקדושתאותיהם של שאר הפייטנים, אך יש דברים שבהם המבנה של הדותהו והמבנה המקובל זהים. בקדושתאותיו של הדותהו יש שמונה פיוטים שמחולקים לשלוש חוליות.
החוליה הראשונה כוללת את פיוטי ה'מגן', ה'מחיה' וה'משלש'. המבנה של שלושת פיוטים אלו זהה ובכל אחד מהם יש שלוש בתים שכל אחד מהם בן ארבע שורות ולאחר שלושת הבתים ישנה שרשרת פסוקים שתכניהם נוגעים לתוכן הקדושתא, בדרך כלל פסוקים שבהם מילים מאותו שורש של המשמר שבו עוסקת הקדושתא. בסוף שרשרות הפסוקים של המגן והמחיה יש מחרוזת סיום המתחילה במילה שבה הסתיימה שרשרת הפסוקים ומעבירה לחתימת הברכה. בניגוד למקובל בפייטנות, כל ארבעת השורות במחרוזת הסיום מתחילות בשתי האותיות שבהם התחילה המילה הראשונה במחרוזת הסיום (שהיא המילה האחרונה במחרוזת הפסוקים).האקרוסטיכון של המגן הוא אותיות א-ו, ושל המחיה ז-ל ושל המשלש מ-צ, כאשר כל אותו חוזרת פעמיים ברצף. גם העובדה שהאקרוסטיכון לא מסתיים בחוליה הראשונה היא תופעה ייחודית לפיוטיו של הדותהו, שכמעט ואין לה אח וריע אצל פייטנים אחרים. בסוף שרשרת הפסוקים של המשלש מופיעים פסוקי הקבע 'ימלוך ה לעולם' ו'ואתה קדוש'.
החולייה השנייה מתחילה בפיוט המכונה במחקר 'פיוט ד'. בדרך כלל פיוט זה הוא בעל חרוז אחיד וכך גם אצל הדותהו. אך בניגוד למקובל שבפיוט זה אין אקרוסטיכון, הדותהו נוהג לחתום את שמו דווקא במקום זה[7]. פיוטי ד של הדותהו הם בני שמונה שורות, כך ש2 השורות שנותרו לאחר שסיים לחתום את שמו משוחררות מהאקרוסטיכון. כמקובל בפייטנות, פיוט זה מסתיים במילים 'חי וקים נורא מרום וקדוש. לאחר מילים אלו בא פיוט שמכונה 'פיוט ה'. אצל הדותהו פיוט מזה הוא בן ארבע בתים שכל אחד מהם בן שלוש שורות. האקרוסטיכון של פיוט ה' הוא האותיות ק-ת שנותרו מהא-ב שהחל בחוליה הראשונה. בדרך כלל מסתיים פיוט זה במילות הקבע 'אל נא לעולם תוערץ ולעולם תוקדש וכו, ואצל הדותהו באה תפילה זו בנוסח מקוצר בתוספת שם המשמר, למשל 'אל נא לעולם תוערץ... במשמר יקים'.
החוליה השלישית פותחת בפיוט המכונה 'פיוט ו', פיוט ו של הדותהו הוא בן 11 בתים בני ארבע שורות שהאקרוסטיכון שלו הוא כל אותיות הא"ב כשכל אות מופיעה פעמיים, מבנה זה דומה למבנה פיוטי ו בקדושתאותיו של יניי. לאחר פיוט ו מופיע פיוט מסוג 'רהיט' שמתחיל במילה 'ובכן'. פיוט זה בן 22 שורות המקיימות אקרוסטיכון של כל אותיות הא-ב. הרהיט כולו מחורז חרוז אחיד, ותמיד הברת החרז היא ההברה שבה מסתיים שמו של המשמר.
קדושתאותיו של הדותהו מסתימות בסילוק. הסילוקים של הדותהו הם קצרים יחסית כמו שהיה נהוג בתקופת יניי לפני שהוארכו בידי הקליר והפכו לסוג פיוטי מורכב ומסובך. סימן קדמות נוסף בסילוקי הדותהו, ניתן לראות בכך שהם לא מתחילים במשפט הקישור 'ובכן לך נעלה קדושה' (או מקבילו 'ובכן נעריצך אלוהינו'), משפט שלהשערת פליישר נוסף בזמנו של הקלירי. סילוקיו של הדותהו מתחילים תמיד במילה האחרונה של הרהיט, ומסתיימות ברמיזה לפסוק הראשון של הקדושה ('קדוש קדוש קדוש'). כנהוג בסלוקים הם כתובים כפרוזה מחורזת, בלי ארגון אקרוסטיכוני או חלוקה לבתים, אך המחודש אצל הדותהו הוא שלעיתים חלקים נכבדים מהסילוק כלל אינם מחורזים, תופעה ייחודית וחריגה בפייטניות הקלאסית.
ראו גם
קישורים חיצונים
- עזרא פליישר, הדותה-הדותהו-חדותא- פולמוס ושברו, תרביץ, באתר JSTOR
- מנחם זולאי, לתולדות הפיוט בארץ ישראל-הדותה וחדותא, ידיעות המכון לחקר השירה העברית ה, תרצ"ט, באתר היברובוקס
- הדותהו, קרובות למשמרות, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני
- הדותהו, שבעתא לשבת, באתר מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית של האקדמיה ללשון העברית, כולל ניתוח מילוני
- יעקב עציון, קדושתאות הדותהו לכ"ד משמרות הכהונה ולשונן, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון, תשע"ז
הערות שוליים
- ^ סיבת טעותו הייתה שעד אז לא מצאו פיוטים שעוסקים במשמרות הכהונה ואינם מיועדים לתשעה באב
- ^ א"מ הברמן, ברכות מעין שלוש ומעין ארבע, ידיעות המכון לחקר השירה העברית, באתר היברובוקס
- ^ י"נ אפשטיין, "חדותא", תרביץ, באתר JSTOR
- ^ מנחם זולאי, "שירים חדשים של רבי חדותא", תרביץ, באתר JSTOR
- ^ עזרא פליישר, חדותא בירבי אברהם - ראשון לפייטני איטליה?, באתר Academia.edu
- ^ ריינר דיגן, "כתובת מתימן על כ"ד משמרות הכהנים", תרביץ, באתר JSTOR
- ^ בקיומו של אקרוסטיכון בפיט ד הדותהו לא חריג לחלוטין, שכן אצל שמעון בן מגס פיוט ד חתום באקרוסטיכון של אותיות א-ל
