הגייה אשכנזית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הברה אשכנזית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים דתיים, וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

מאפייני ההגייה האשכנזית

המאפיין המובהק ביותר של ההגייה האשכנזית הוא מבנה שבע התנועות שלה, הקרוב יותר למבנה התנועות במסורה הטברנית (חיריק, צירי, סגול, פתח, קמץ, חולם, שורוק). זאת לעומת ההגייה הספרדית, ששימרה רק חמש תנועות (הזדהו בה הפתח עם "הקמץ הגדול" והצירי עם הסגול) וההגייה התימנית, ששימרה שש תנועות (הפתח והסגול הזדהו, כמו בניקוד הבבלי). אף על פי שמבנה מערכת התנועות נשמר, הביצוע שלהן לא נשמר, וחלקן מבוצעות כדו-תנועות (דיפתונגים): הצירי מבוצע כדיפתונג ei, והחולם מבוצע כדיפתונג oi (או au). הקמץ מבוצע כ-o, נראה כשינוי קטן מן העברית הטברנית. הפתח, הסגול, החיריק והשורוק שמרו את הביצועים a,‏ e,‏ i ו-u בהתאמה (יש מקומות שבהם בוצע השורוק כ-i בהשפעת ניבים של גרמנית ויידיש). השווא הנע כבר אינו מבוצע כתנועה חטופה אלא כאפס תנועה, ולמעשה בטל ההבדל הפונמי בין שווא נח ושווא נע.

בשטח העיצורים אבדה הגייתם של העיצורים הלועיים ח וע; העיצור ח נהגה כמו כ רפה והעיצור ע נהגה כמו העיצור הסדקי א, או שאינו נהגה כלל. בנוסף אבדה הגיית העיצורים הנחציים ט, צ וק: העיצור ט בוצע כמו ת דגושה, ק בוצע כמו כ דגושה, וצ בוצע כמו רצף העיצורים תס. בתחום עיצורי בג"ד כפ"ת נשמרה ההגייה הכפולה של ב, כ, פ ות (שההגייה הרפה שלו בוצעה כס ולא כ-th), ולעומת זאת אבדה ההגייה הכפולה של ג וד שנֶהגו רק בביצוע הסותם שלהם (ישנם אשכנזים שמבחינים בין שתי צורות הגייה של ג). מלבד זאת בטלה לגמרי הגיית הדגש החזק.

בשטח ההטעמה חלו תמורות מפליגות: ההטעמה הדקדוקית המלרעית ברובה שהייתה נהוגה בעברית הקלאסית הפכה להטעמה מלעילית כללית. למעט בקריאה ליטורגית כמו קריאת התורה, רוב המילים בוטאו בהדגשת ההברה שלפני האחרונה. כתוצאה מכך הפכה במקרים רבים התנועה האחרונה במילה לתנועה נייטרלית שאיכותה איננה מוגדרת, שבוצעה בדרך כלל כתנועת ə; למשל, המילה מִנְחָה בוצעה מִנְחֶה [minxə'], והמילה תַּכְלִית בוצעה תַכְלֶס [taxləs'] (ראו להלן).

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
הגייה אשכנזית הגייה ספרדית הגייה תימנית
תנועות שבע חמש שש
עיצורים לועיים התקיימו חלקית התקיימו התקיימו
עיצורים נחציים לא התקיימו התקיימו התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת בכפ"ת(ג) בכ"פ(ג) בג"ד כפ"ת
שווא נע לא התקיים תנועת e משתנה, נקבע על־פי העיצור שאחריו
דגש חזק לא התקיים התקיים התקיים
הטעמה מלעילית דקדוקית דקדוקית

משלבים

למעשה התפתחו בתוך ההגייה האשכנזית שתי דרכי הגייה. הגייה אחת הייתה רשמית יותר, דייקנית יחסית ומוקפדת, שבה לא הייתה נייטרליזציה של התנועה האחרונה, וההגייה השנייה הייתה עממית, מהירה וחטופה יותר, ששימשה בשפת הדיבור (בעיקר במילים עבריות שחדרו ליידיש). בהגייה העממית היטשטשה התנועה האחרונה ולעיתים קרובות התמזגו מילים צמודות למלה אחת. לדוגמה, הצירוף בעל־בית בוצע בהגייה הרשמית בצורה בַּל־בַּיִס [bal-'bayis], ובהגייה העממית בצורה בַּלֶבּוּס [bale'bus]; הצירוף קריאת-שמע בוצע בהגייה הרשמית בצורה קְרִיאַס-שְמַע [krias-ʃ'ma] ובהגייה העממית בצורה קְרִישְׁמֶע [k'riʃmə].

וריאציות מקומיות

ההגייה האשכנזית עצמה לא הייתה אחידה בכל הקהילות באירופה, והיו שינויים בהגייה, בעיקר בהגיית התנועות, בקהילות שונות באירופה. ההבדלים האלה היו מקבילים להבדלים בהגיית היידיש והושפעו מן השפה המקומית בכל אזור. כך למשל בליטא ביצעו קמץ בתנועת o ושורוק בתנועת u (ברוך אתה = בּוֹרוּךְ אַתּוֹ) ואילו בגליציה ביצעו קמץ בתנועת u ושורוק בתנועת i (ברוך אתה = בּוּרִיךְ אַתּוּ).

לתנועת החולם היו ארבע הגיות שונות: בפולין, הונגריה ומקומות נוספים הגו את החולם כדיפתונג oy; בליטא התפתח חולם הדומה לצירי - דיפתונג ey; ובקרב יהודי גרמניה היו שתי הגיות שונות - בצפון גרמניה ובערים הגדולות ביצעו את החולם כדיפתונג au, בהשפעת הגרמנית, ובדרום גרמניה הגו חולם כדיפתונג ou או פשוט כ-o. היום רוב משתמשי ההגייה האשכנזית אימצו את החולם הפולני, אך בקרב יהודי ארצות הברית ומדינות דוברות אנגלית אחרות, נפוץ החולם ou בהשפעת האנגלית, ובקרב חסידי חב"ד נפוץ החולם שהתפתח בליטא שנע בין דיפתונג oy לדיפתונג ey.

היסטוריה

מחקרים שנעשו הגיעו על פי עדויות שונות למסקנה שההגייה האשכנזית לא הייתה נהוגה באופן זה מאז תחילת התיישבות היהודים במרכז אירופה.

לדעתו של שד"ל בספרו אוהב גר שרשיה של ההגייה האשכנזית נעוצים עוד בהגייה הארצישראלית בתקופת בית שני.[1]

מסתבר שעד המאה ה-13 הייתה נהוגה באשכנז מערכת הגייה "קדם-אשכנזית", שבה חמש תנועות בלבד, בדומה להגייה הספרדית, ורק במאה ה-13 התפתחה השיטה הנוכחית שבה שבע תנועות. מצב עניינים זה מעלה מיד את השאלה מה גרם לשינוי שבו הפכה מערכת של חמש תנועות למערכת מורכבת יותר של שבע תנועות, בניגוד לנטייה הטבעית של פישוט המערכת הלשונית. בין ההסברים שהוצעו הועלתה האפשרות שבמאה ה-13 התפתחה באשכנז מוּדעות גבוהה לדקדוק העברי ונטייה לחזרה למסורת הטברנית, שהביאה לאימוץ קריאה מדויקת יותר של התנ"ך. ואולם לא נמצאו עדויות חיצוניות לתהליך מעין זה. ב-2003 העלה אשר לאופר את ההשערה שההגייה בת שבע התנועות הייתה זו המקורית והיא נשמרה כשריד וכהתפתחות של הגיית העברית הטברנית, ואילו ההגייה בת חמש התנועות התקיימה רק באזור מצומצם.[2] את השערתו דחה לחלוטין אילן אלדר.[3]

בעת תחיית העברית הספרותית לקראת סוף המאה ה-19 באירופה, נשמרה ההגייה האשכנזית. השירה שנכתבה על ידי משוררי התקופה, ובראשם חיים נחמן ביאליק, נכתבה בהגייה אשכנזית ובהטעמה מלעילית.

לעומת זאת כשהחלה החייאת הדיבור העברי בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, הוחלט לאחר דיונים בוועד הלשון לאמץ דווקא את ההגייה הספרדית. מה שאירע למעשה הוא יצירתה של הגייה עברית חדשה המשלבת בין ההגייה האשכנזית להגייה הספרדית: בשטח התנועות - נשתמרה מערכת חמש התנועות של ההגייה הספרדית, ואולם לא התקיים ביצוע השווא הנע והדגש החזק, שהיו בהגייה הספרדית. בשטח העיצורים - נשתמר אי ביצועם של העיצורים הנחציים, כפי שהיה נהוג בהגייה האשכנזית ואצל מרבית דוברי ההגייה הספרדית. את העיצורים הלועיים (ח וע, ובמידה פחותה יותר ר) יש שהוגים (חלק מהמזרחים) ויש שאינם (אשכנזים וחלק מהמזרחים). בניגוד להגייה הספרדית, ובהתאם לזו האשכנזית, הגיית דגש חזק לא נשמרה. בניגוד להגייה האשכנזית, ובהתאם לזו הספרדית, לא השתמר ההבדל בין ת רפה לת דגושה. בשטח ההטעמה - נשתמרה ההטעמה הספרדית, הדקדוקית.

שינוי ההגייה גרר דיון הלכתי בשאלה האם מותר לשנות את ההגייה האשכנזית המקובלת בתפילה. בציבור החרדי-אשכנזי מקובלת ההברה האשכנזית בתפילה (המשתנה מעט לפי מקומות מוצא של קהילות שונות), אך בדיבור עברי רגיל נעשה שימוש בעיקר בהברה הישראלית. בציונות הדתית מקובלת כיום ההגייה הישראלית כמעט לגמרי בנוסח התפילה וקריאת התורה, אך בעבר היו שהקפידו על הגייה אשכנזית בתפילה (מלאה או רק בעת אמירת שם ה'), או אף בדיבור.

הספרות והשירה העברית המשיכו להתקיים בהגייה אשכנזית עד שנות השלושים, ואז החלה להיכתב שירה עברית בהגייה הישראלית החדשה. (שירים מסוימים מושרים עד היום בהטעמה מלעילית, לרבות ההמנון הלאומי של מדינת ישראל).

לקריאה נוספת

  • שמעון שרביט, מבטאיה של העברית לאור הספרות הרבנית לדורותיה, בתוך: ספר שבטיאל: מחקרים בלשון העברית ובמסורות העדות, רמת גן, תשנ"ב. עמ' 316–337

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אוהב גר, קרקא 1895, עמ' 97–100
  2. ^ אשר לאופר, "הרהורים על ההגייה הקדם-אשכנזית", בתוך: קול ליעקב, אסופת מאמרים לכבוד פרופ' יעקב בן-טולילה, באר שבע 2003, בייחוד עמ' 269-70.
  3. ^ אילן אלדר, "לשאלת מקורותיה של מסורת ההגייה האשכנזית", מסורות טז–יז (תשע"ד), עמ' 53–68 ‬