לדלג לתוכן

הבלתי מרוצים (צרפת)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

הבלתי מרוצים (בצרפתית: Les Mécontents) או "הפוליטיקאים"[1] הייתה בשנים 1574–1576 בצרפת, בימי מלחמת הדת החמישית סיעה של אצילים שהתנגדו למדיניותו של אנרי מוואלואה, דוכס אנז'ו, שעלה על כס צרפת בשם אנרי השלישי. רבים בסיעה זו הסתייגו מטבח ליל ברתולומאוס ה"קדוש". היא כללה אצילים בכירים קתוליים שכרתו ברית עם האצילים הבכירים ההוגנוטים נגד המגמה האבסולוטיסטית של המלכות והיו בלתי מרוצים מגישת המלכות כלפיהם. בראשות הסיעה עמד האח הצעיר של אנרי השלישי, פרנסואה, דוכס אלנסון.

פרנסואה, דוכס אלנסון, אחר כך אנז'ו, אחיו הצעיר של אנרי השלישי ויריבו. מזימותיו עמדו במרכז תנועת ה"בלתי מרוצים"
אנרי הראשון דה מונמורנסי, ממנהיגי הקתולים "הבלתי מרוצים"
אנרי דה בורבון-קונדה, ממנהיגיה ההוגנוטים של תנועת ה"בלתי מרוצים"
הנסיך מפפאלץ, יוהאן קזימיר, בן בריתם של ה"בלתי מרוצים"

התביעות הפוליטיות

ה"בלתי מרוצים" או "הפוליטיקאים" היו יוצאי משפחות מהאצולה הגבוהה ביותר – כמו בית מונמורנסי ובית בורבון שלא ראו בעין יפה את היווצרותה של אאצולת חצר חדשה המורכבת משועים והרתפתקנים איטלקים כגון רנה דה ביראג שיפיו סרדיני ובני גונדי, שנקבצו סביב המלכה קתרינה דה מדיצ'י. האם ביקשו למנוע השכנת מונרכיה אבסולטית שלא תכבד חרויותיהם המסורתיות, הפוליטיות והדתיות, ומשום כך התחברו אל הסיעה הפרוטסטנטית הידועה כ"הוגנוטית". האיאדל הפוליטי שלהם היה "מונרכיה מעורבת", שבה השלטון מתחלק בין המלך, מועצת המלוכה (שבה היו חברים האצילים הגדולים) ואספת המעמדות (שייצגה את העם) והמהווה מעין סינתזה אידיאלית בין מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה.

המנהיגים

קתולים

הוגנוטים

בן ברית זר

הנסיך יוהאן קזימיר מפפאלץ-זימרן, שאהד את מאבק ההוגנוטים.

השתלשלות האירועים

ב-1574 פרנסואה ד'אלנסון, בסיכום עם כמה מהנסיכים שהוחזקו תחת השגחת החצר אחרי הטבח בליל ברתולומאוס ה"קדוש" תכנן בחודשים פברואר-אפריל מספר מזימות כדי לעלות על כס צרפת כיורש לאחיו שארל התשיעי שהיה חולה. מזימות אלה ידועות כ"מזימת הבלתי מרוצים". בכך הם ביקשו למנוע את הכתרת האח האחר, הדוכס אנז'ו, אנרי, שבאותם הימים היה מלך פולין. אנרי דה קונדה ואחריו אנרי דה מונמורנסי-דמוויל, שחנם סר בעיני המלוכה, הצטרפו ל"בלתי מרוצים", נבחרו בראשות ההוגנוטים ויצרו חיבור בין המפלגה הפרוטסטנטית לקתולים ה"בלתי מרוצים". ברית זו מומשה בהסכם נים שנחתם בינואר 1575 והושלמה בהמשך.

ב- 15 בספטמבר 1575 פרנסואה נמלט מהחצר וב-18 בספטמבר נאם בדרה(אנ') נאום שבו נימק את מרדיתו בשם טובת הציבור. כעבור חודש נחלו הקושרים תבוסה בקרב דורמאן (Dormans) שבו ניצח הדוכס אנרי דה גיז, ראש מחנה הקתולים, את הפרשים שכירי החרב הגרמנים בפיקודו של גיום מונמורנסי-טורה. על אף שזו לא הייתה תבוסה מכרעת, היא הכריחה את פרנסואה להסכים לשביתת הנשק בשמפיני (21 בנובמבר). הקושרים זכו בסופו של דבר לתגבורות מצד הנסיך יוהאן קזימיר מפפאלץ שפלש לצרפת בדצמבר 1575 וזרע הרס בחבל לורנה ובבורגונדיה.

ב-2–5 בפברואר נמלט מהסגר גם אנרי מנווארה והוא חזר לדת הקלוויניסטית. תחת האיומים במצור על פריז מצד הכוחות מאוחדים של ה"בלתי מרוצים" ובני בריתם מפפאלץ, החליטו אנרי השלישי ואמו, קתרינה דה מדיצ'י להסכים לוויתורים חשובים: באמצעות צו בולייה ב-1576 הוענקה לפרנסואה נחלה שכללה את הדוכסויות אנז'ו, אלנסון, טורן וברי, מחווה ששכנעה את פרנסואה לחבור במאי 1576 למחנה המלך.

באפריל 1577 התפייס אנרי מנווארה עם מונמורנסי-דמוויל. ב-14 בפברואר 1578 פרנסואה דוכס אנז'ו, נמלט שוב, אולם הפעם לא איים יותר על מעמד אחיו המלך, אלא התמקד בהשגת כס המלכות של הולנד (הפרובינציות המאוחדות)

ההישגים והסיום

סיעת הבלתי מרוצים ומזימתה הייתה תנועת האופוזיציה הראשונה שערערה על האבסולטיזם, כשבעים שנה לפני הפרונד. הן השיגו את צו בולייה שהעניק יתרונות טריטוריאליים וכספיים למנהיגיה יחד עם חופש דת כמעט בלי הגבלות להוגנוטים. אולם ניצחון זה היה קצר ימים: הוויתורים הניכרים שבצו בולייה קוממו נגדם את הליגה הקתולית החזקה, שידה הייתה בקרוב על העליונה. בנוסף הפיוס בין ה"בלתי מרוצים" הקתולים למלך והיריבות בין קונדה לאנרי מנווארה שמו קץ לתנועה.

קישורים חיצוניים

John Davies -The Duc de Montmorency, Philip II and the House of Savoy: a neglected aspect of the sixteenth-century French Civil Wars Get access The English Historical Review, Volume CV, Issue CCCCXVII, October 1990 Pages 870–892]

הערות שוליים

  1. ↑ הלקסיקון ברוקהאוס-אפרון

הבלתי מרוצים (צרפת)41640227Q3281755

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הבלתי_מרוצים_(צרפת)&oldid=3594831"