האמנה האזרחית של הצילום
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אריאלה אזולאי |
| שפת המקור | עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה | רסלינג |
| תאריך הוצאה | 2006 |
| מספר עמודים | 515 |
האמנה האזרחית של הצילום הוא ספר שכתבה ד"ר אריאלה אזולאי ויצא לאור בהוצאת רסלינג בשנת 2006. הספר עוסק בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בצילום, בשימוש בצילום כדי להציג את הפגיעה בזכויות וברתימת הצילום למאבק לשמירת זכויות האדם והאזרח, אלה המכונים בספר בעלי מעמד אזרחי פגום.
אריאלה אזולאי מציגה תפיסה של אזרחות כמסגרת של שותפות וסולידריות בין נשלטים, שאינה מכוננת ריבונות ואינה מוגבלת על ידה. היא מציגה תורת צילום המבוססת על ניתוח הצילום כצירוף בין שני מפגשים משלימים: האחד מתקיים בין המצלמה, הצלם והדמות המצולמת והאחר מתקיים בין התצלום לצופה. בצירופם יחד שני המפגשים הללו הופכים את הצילום לאירוע מיוחד רב-ממדי. הדיון התאורטי של אזולאי מלווה בקריאה קרובה בתצלומים ובשחזור קפדני של מצבים קונקרטיים שונים בהם מעורבים התצלומים. הפרקים הפותחים של הספר חוזרים לרגע מכריע בעיצוב האזרחות המודרנית, עת המהפכה הצרפתית, ולרגע מכריע בהופעת הצילום – ההכרה בחוסר האפשרות להשיג מונופול על השימוש בצילום.
אריאלה אזולאי מתבוננת על הצילום ונושאיו בפרספקטיבה עיונית רחבה ושואבת את שראה מאולאמפ דה גוּז', מחנה ארנדט, מוולטר בנימין, ממישל פוקו ומקרול פייטמאן. פרספקטיבה זו מאפשרת לה להציב ולראות על מישור אחד את המצלמה עצמה, את האסון הפלסטיני ואת הגוף הנשי המופקר. אריאלה אזולאי כותבת על הפונקציה הפוליטית של הצילום ועל האזרחות בחברה. הפוליטיקה והאזרחות אינם רק כפי שהממסד, בין אם זאת המדינה ובין אם אלה מוסדות התקשורת או האמנות הרגילו אותנו לקבלם, אלא בעיקר כפי שהממסד לא היה רוצה שנשתמש בהם. הצילום נתפס ומוצג ככלי לשיקום והעצמה של אזרחות המערערת על כללי המשחק הדמוקרטי כפי שהמדינה, התקשורת והאמנות מרגילות אותנו לראות אותם.
אזולאי מובילה את הקוראים למסע בשני מסלולים מקבילים: ההיסטוריה של זכויות האדם והאזרח וההיסטוריה של המצלמה ושל הצילום. עיונה בשני מסלולים אלה מאפשר לה לשוב ולהוכיח כי "הצילום הוא הכיסוי האזרחי היחיד העומד לפעמים לרשותו של מי שנושל מאזרחותו". לאחר שהמצלמה הולאמה לצורכי המדינה נוצר מצב חדש של הרחבת המבט, ייצור המוני של דימויים ושל נגישות למבט שלא נשלט על ידי כוח ריבוני. הצילום, כך טוענת אריאלה אזולאי, הגיע לעולם עם הוראות שימוש שגויות. הוראות אלה מצמצמות את הצילום לתצלום ואת המבט בו לזיהוי המצולם. מעשה הצילום הוא הרבה יותר מורכב ממה שמודפס על נייר הצילום. התצלום נושא את חותם האירוע וכדי לשחזר אותו יש לצפות בתצלום.
הצפייה בצילומים בהם ניתן לקרא פגיעה באחרים ולרוב אלה בעלי מעמד אזרחי פגום, היא מיומנות אזרחית. האזרחות היא אמצעי לדעת אזולאי, למאבק המופקד לפרעון במפגש עם תצלומים של פגיעה באחרים. האמנה האזרחית של הצילום מנתחת את הפרקטיקה של השימוש בצילום במונחים של אזרחות וממשיגה את האזרחות בתוך הצילום. אזולאי מרבה לכתוב על מעמדם האזרחי הפגום של הפלסטינים תוך הבאת דוגמאות רבות. היא מביאה צילומי עיתונות רבים המאששים את טענותיה ומדריכה את הקורא להתבונן בהם כדי להבין את המצוקות שהם מתארים ואת המצב על סף אסון שהאנשים המוצגים בצילומים נמצאים. גם שרותי הביטחון של המדינה משתמשים בצילום לצרכיהם. הם משיגים צילומים שהמצולמים נראים בהם באופן המחשיד אותם כמשתפי פעולה או במצבים מביכים וכך מופעל לחץ לשתף פעולה מחשש שהצילומים יופצו ברבים.
אזולאי כותבת על עבודותיה של מיכל היימן המציגה צילומי עיתונות מעובדים בתוספת כותרות, בהשוואה לציורים ידועים ובשתילת דמותה שלה בצילומים. היימן מנסחת יחסים חדשים בין אובייקט האמנות, הסובייקט והדיבור ומפגישה בין הפרקטיקה של הצילום וזאת של הפסיכואנליזה, בכתיבה ובעבודות מיצב בחללים מוזיאליים. היימן עוסקת בנושאים אלה עסקה בסדרת העבודות: "צלם לא ידוע", "על מה את חושבת?", "Holding", "אני הייתי שם", ובסדרת עבודות הווידאו: "התקפות על חיבור" ו"סוג בת".
קישורים חיצוניים
- אריאלה אזולאי, האמנה האזרחית של הצילום, רסלינג, קטלוג ההוצאה.
שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים גדעון עפרת, אזרחי "אומת הצילום" מתבקשים להתבונן, על האמנה החברתית של הצילום, באתר הארץ- יוסי נחמיאס, גילוי וכיסוי במעשה הצילום, באתר ynet
31037947האמנה האזרחית של הצילום