DC-3 דקוטה
 | |||
| מאפיינים כלליים | |||
|---|---|---|---|
| סוג | מטוס תובלה, מטוס נוסעים | ||
| ארץ ייצור |
 ארצות הברית | ||
| יצרן | דאגלס איירקראפט קומפני | ||
| טיסת בכורה | 7 בדצמבר 1935 | ||
| תקופת שירות | 1936 – נמצא בשימוש מוגבל | ||
| צוות | 2 (טייס וטייס משנה) | ||
| נוסעים | 21–32 (תלוי בדגם) | ||
| יחידות שיוצרו | 607 | ||
| |||
| |||
| תרשים | |||
 | |||
דאגלס DC-3 הידוע בישראל בכינוי דקוטה, הוא מטוס תובלה דו־מנועי מתוצרת חברת דאגלס האמריקנית. טס לראשונה בשנת 1935, ונחשב לאחד המטוסים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של התעופה. בשירות חברות התעופה המסחריות, יעילותו הובילה להוזלת כרטיסי הטיסה לנוסעים, ותרמה לפופולריות של הטיסות בצורה משמעותית ביותר. בגרסתו הצבאית, שנקראה C-47 Skytrain ("רכבת־שמיים"), יוצרו יותר מ־10,000 מטוסים, שהפכו אותו למטוס התובלה הנמכר ביותר בהיסטוריה. בגרסה זו שימש בשירות צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, והיה מטוס תובלה מוצלח ואמין ביותר. כ־6,000 מטוסים נוספים נבנו ברישיון בברית המועצות וביפן.
תולדות המטוס
חברת דאגלס החלה בפיתוח המטוס בעקבות פנייה של מנכ"ל חברת התעופה אמריקן איירליינס, שביקש בשנת 1932 תחליף מתקדם למטוס הנוסעים DC-2. המטוס החדש נדרש להיות מתכתי, חד־כנפי, ומסוגל להטיס 12 נוסעים למרחק של 1,750 ק"מ, במהירות של 240 קמ"ש. בנוסף, המטוס נדרש לטוס גם בלי אחד המנועים (למקרי חירום). ב־17 בדצמבר 1935 (יום השנה ה־32 לטיסתם הראשונה של האחים רייט) המטוס החדש המריא לראשונה. ביצועיו איפשרו טיסה מהירה מחוף אל חוף בארצות הברית (עם עצירה אחת לתדלוק), והוא הוביל למהפכה אמיתית בטיסות המסחריות, שהפכו לפופולריות מאוד. חברות התעופה האמריקניות רכשו מאות מטוסי דקוטה. חברת KLM קיבלה את מטוס הדקוטה הראשון שלה בשנת 1936, והשתמשה בו לטיסות מאמסטרדם שבהולנד לסידני שבאוסטרליה - קו התעופה הארוך בעולם באותה עת.
הדגם הצבאי לתובלה C-47 Skytrain תוכנן בתחילת שנות הארבעים, לדרישת הצבא האמריקני. עם כניסת ארצות הברית למלחמה, בדצמבר 1941, גויסו מטוסי דקוטה אזרחיים לצבא. מטוסי הדקוטה בשירות בעלות הברית טסו בכל החזיתות, ומילאו משימות תובלה והצנחה של כוחות ואספקה, פינוי, מודיעין ומשימות שונות.
מטוס ה־C-47 Skytrain נקרא במדינות חבר העמים הבריטי בשם דקוטה ובעברית נקראים כך כל הדגמים הדומים לו כגון ה־DC-3. טייסת 44 של חיל האוויר הדרום אפריקאי שהשתמשה במטוסי דקוטה הוקמה לראשונה בשנת 1944 בבסיס קהיר מערב במצרים.
מבנה הדקוטה, שהוכיח עצמו במשימות מגוונות, שימש בסיס לתכנון מטוסים אחרים כגון: B-23 דרגון אף הוא מתוצרת דאגלס איירקראפט קומפני.
מבחינות רבות, יורשו של הדקוטה בתחום התובלה הצבאית היה הלוקהיד C-130 הרקולס, שהיה גדול ממנו, וזכה אף הוא להצלחה דומה.
בחיל האוויר הישראלי
מטוסי הדקוטה הראשונים של חיל האוויר הישראלי נרכשו בדרום אפריקה, והגיעו לישראל בשנת 1948. במלחמת העצמאות שימשו המטוסים כמטוסי תובלה והפצצה. הטלת הפצצות מהמטוס בוצעה בתחילה בצורה ידנית, משום שהמטוס לא הותאם לנשיאת חימוש, אך לאחר זמן מה הותקנו במטוסים מתלי חימוש על הכנפיים. המטוסים השתתפו בקרבות בכל החזיתות, ותקפו בסוריה ובמצרים. הם השתתפו במבצע אבק (העברת אספקה לנגב) ובמבצע עובדה (כיבוש אילת). חיל האוויר המצרי השתמש בדקוטות להפצצת תל אביב במלחמת העצמאות עד שמודי אלון הפיל שניים מהם מעל העיר.
בשנות החמישים שירתו בטייסת מספר מטוסים, ששימשו לאימוני צניחה ולתובלה. מטוסים נוספים הושאלו מחיל האוויר הצרפתי.
בתחילת מבצע קדש, ב־29 באוקטובר 1956, המריאו מטוסי דקוטה מבסיס תל נוף, וכל אחד מהם נשא 25 צנחנים. כדי לא להתגלות במכ"ם המצרי, הם טסו בגובה נמוך (כ־150 מטר), ולפני ההצנחה התרוממו לגובה של כ־450 מטר. במבצע ההצנחה ("מבצע מכבש") צנח גדוד של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, ליד מעבר המיתלה בסיני. מספר ימים מאוחר יותר, ב־2 בנובמבר, הצניחו הדקוטות את גדוד הנח"ל המוצנח 88 בפיקוד מוטה גור בא־טור, שבדרום־מערב סיני. אלה היו שתי הצניחות המבצעיות היחידות בתולדות צה"ל. במהלך המלחמה המטוסים מילאו משימות הצנחה, פינוי, תובלה, סיור ומשימות נוספות.
משנות ה־60 של המאה ה־20, שימשו מטוסי הדקוטה כמטוסי תובלה, במשימות שונות. בזמן השליטה הישראלית בסיני שימשו המטוסים לחילופי כוחות ולהובלת חלקי חילוף לבסיסים וליחידות חיל האוויר בסיני. בדקוטות אחדות של החיל היה שלט בו נכתב: "התחליף היחיד לדקוטה היא דקוטה אחרת".
במלחמת ששת הימים (1967) שימשו המטוסים לתובלת כוחות וללוחמה אלקטרונית[1], במלחמת יום הכיפורים (1973) שימשו לפינוי פצועים, ובמלחמת לבנון הראשונה (1982) ביצעו משימות לוחמה אלקטרונית.
חיל האוויר איבד שני מטוסים על צוותם בתאונות במהלך השנים, האחד (S-82) במהלך מלחמת העצמאות והשני (036) בקיץ 1980[2].
המטוסים יצאו משירות בשנת 2001, בתום 53 שנות שירות. מטוסי הדקוטה האחרונים של החיל נמכרו לאספני מטוסים מארצות הברית.
מטוס מס' 004 (סימון אזרחי 4X-FNL) שהיה בין האחרונים שיצאו משירות הוצב בשנת 2010 כאנדרטה[3] בבסיס נבטים של חיל האוויר במסגרת ציון 30 שנים להתרסקות דקוטה 036.
שירות אזרחי בישראל
בשנת 1955 רכשה חברת התעופה "ארקיע" שני מטוסי "DC-3 דקוטה" בעלי 32 מושבים מעודפי חיל האוויר.
בשנת 1958 כלל צי המטוסים של החברה ארבעה מטוסי "DC-3 דקוטה" ובשנת 1961 החברה רכשה "דקוטה" נוספת. בשנה זו החלה החברה לעסוק גם בזריעת עננים ביודיד הכסף, למטרה זו הוכשר אחד ממטוסי ה"דקוטה" של החברה.
תמונות
-
הדגם הצבאי לתובלה
C-47 Skytrain - דקוטה -
-
מטוס דקוטה של חברת ארקיע בשדה התעופה באילת.
(הועבר לשדה התעופה רמון) -
דקוטה של חיל האוויר הישראלי במוזיאון חיל האוויר -
דקוטות של חיל האוויר הישראלי בליין, בבח"א 27
_airliner_in_Eilat_airport.JPG)
,_Israel_-_Air_Force_AN1247053.jpg)
קישורים חיצוניים
- דאגלס C-47 דקוטה, באתר חיל האוויר הישראלי
- דקוטה, בטאון חיל האוויר 63, נובמבר-דצמבר 1963, עמ' 45-44, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
- רוית נאור, "דקוטה זה בית", באתר nrg, 2 בפברואר 2001
- ניצן סדן, סיפורו של המטוס החשוב ביותר בהיסטוריה, באתר כלכליסט, 14 ביוני 2019
- היסטוריה של ה־DC-3 דקוטה (באנגלית)
- חברה אוסטרלית המציעה חבילות תיור במטוס DC-3 (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אריה הלל, וידי אדם מתחת כנפיהם - תולדות המערך הטכנולוגי בחיל האוויר 1948–1973, עמ' 78 - באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר.
- ^ אבינעם מיסניקוב, תאונת דקוטה 036, באתר "מרקיע שחקים".
- ^ תמונת המטוס לפני שיפוץ, בפארק הכניסה לבסיס נבטים.
| מטוסי נוסעים תוצרת דאגלס ומקדונל דאגלס | ||
|---|---|---|
| מטוסי מדחף | דאגלס דולפין • DC-1 • DC-2 • DC-3 • DC-4 • DC-5 • DC-6 • DC-7 |  |
| מטוסי סילון | DC-8 • DC-9 • DC-10 • MD-11 • MD-12 • MD-80 • MD-90 • MD-95 | |
28532211DC-3 דקוטה