גוי ששבת חייב מיתה
גוי ששבת חייב מיתה הוא כלל הלכתי שלפיו גוי (אדם שאינו נמנה עם העם היהודי) ששבת באחד ימי השבוע שביתה חייב מיתה בידי שמים, אך אין בית הדין מענישים אותו.
המקורות
בתלמוד נפסק כי גוי ששבת חייב מיתה, כנלמד מהפסוק ”יום ולילה לא יִשְׁבֹּתוּ” (בראשית ח, כב):
הרמב"ם העניק לפסק זה של ריש לקיש פרשנות האומרת כי איסור זה על גוי לשבות ממלאכה בשבת או באמצע השבוע, הוא חלק מאיסור כללי על הגוי לחדש מצוות לעצמו:
גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג.
.
בקרב פוסקי ההלכה עלו תהיות בדינו של גר שמל ולא טבל, ונמצא במצב ביניים בין יהדות לגויות, אם ישבות יעבור בכך אולי על האיסור "גוי ששבת חייב מיתה", ואם לא ישבות יעבור על איסור על היהודי לחלל שבת. ה"אבני ציון" מסיק כי מכיוון ששבת ניתנה במרה - עוד לפני מתן התורה, נמצא שהיא ניתנה גם לעם ישראל לפני שטבלו - לאחר שמלו, ומכאן שגר כזה שמל ולא טבל נחשב ליהודי לעניין זה. למרות זאת הוא מסיק, כי מי שנפקו לבו יכול לחלל שבת במלאכה הנחשבת לגוי כ"מלאכה" - טרחה ועבודה יתירה, אך אינה נחשבת לכזו אצל יהודי. הוא מסביר כי שביתה גויית אינה נקבעת לפי כללי ל"ט מלאכות שבת, אלא לפי העמל והמנוחה מיום העבודה, וכפי השביתה הגויית המקובלת.[1]
בחודש ניסן תר"ח התעורר פולמוס בירושלים על אודות גר שמל ולא טבל, ורבי אשר לעמיל לעווי הורה לו שעליו לחלל שבת כיון שעדיין אינו יהודי, ולפסקו הצטרף בעל החלקת יואב, אבל רוב הפוסקים חלקו עליהם וסברו שהיה עליו לשמור שבת, וביניהם הראשון לציון רבי חיים אברהם גאגין, רבני ירושלים האשכנזים גם הם לא תמכו בדעתו של רבי אשר לעמיל, והוא שלח אגרת לרבי יצחק מאיר אלתר מגור, שהתגורר אז בורשה. בביתו של הרי"מ התארח בדיוק בעת הגעת המכתב, רבי שמואל סלנט רבה של ירושלים ושניהם יחד, חלקו על פסיקתו של רבי אשר לעמיל, גם רבי יעקב יוקב עטלינגר מאלטונה, הצטרף לדעתם מעל גבי כתב העת שומר ציון הנאמן ומאוחר יותר הדפיס גם בספרו בנין ציון תשובה בנושא. גם רבי יהוסף שוורץ היה בין מתנגדיו של רבי אשר לעמיל ויצא לאיסור בספרו.
פרשנות
בקרב פרשני התלמוד נשאלה שאלה כיצד ייתכן שגוי ששבת ביום מימי השבוע חייב מיתה, אם אין ליום זה כל קשר ליום השבת. ומכאן הרדב"ז מוכיח שיום השבת שייך בבחינה מסוימת בכל יום שביעי הנעשה אחרי ששת ימי עבודה. בזאת גם הוא מסביר את הנפסק בתלמוד, כי אדם שנמצא במדבר ואינו יודע מתי הוא יום השבת סופר ששה ימים ונח ביום השביעי, כברייתו של עולם.[2]
בספרי החסידות
בספרי החסידות מופיע כי מכיוון שגוי ששבת חייב מיתה, על האדם לבדוק מערב שבת ולפשפש בקרבו שלא תהיה בנפשו שום נימה גויית, שעליה נאמר "גוי ששבת חייב מיתה"[3].
ראו גם
הערות שוליים
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
