בית הנבחרים של לוקסמבורג
| מדינה | לוקסמבורג |
|---|---|
| היסטוריה | |
| תקופת הפעילות | 1848–הווה (כ־178 שנים) |
| הרכב | |
| מספר מושבים | 60 |
| בחירות | |
| שיטת בחירות | ייצוג יחסי בהצבעה ברשימה פתוחה |
| בחירות קודמות | 24 באוקטובר 2023 |
| משכן | |
| לוקסמבורג | |
| אתר אינטרנט | |
| https://www.chd.lu/fr | |
לשכת הצירים (בלוקסמבורגית: Chamber vun den Deputéierten או פשוט D'Chamber) היא בית המחוקקים הלאומי החד-ביתי של לוקסמבורג. בית הנבחרים מורכב מ-60 מושבים. חברי הפרלמנט נבחרים לתקופה של חמש שנים באמצעות ייצוג יחסי בארבעה מחוזות בחירה מרובי מושבים.
היסטוריה
המאה ה-19
החוקה של 1841 יצרה את אספת האחוזות (אנ') שהורכבה מ-34 חברים. תחת וילם השני, מלך הולנד סמכויות הרשות המחוקקת היו מוגבלות מאוד: היא לא יכלה לקבל החלטות והיה לה תפקיד מייעץ בלבד ביחס למלך. הסכמתה הייתה נחוצה במספר מועט מאוד של נושאים ורק הריבון יכול היה להציע חוקים. האספה התכנסה רק 15 ימים בשנה, וישיבותיה היו חשאיות.[1]
בשנת 1848 הוקמה אספה מכוננת ונוסחה חוקה חדשה שהעבירה את המדינה למונרכיה חוקתית, במסגרתה, נשארו בידי המלך-דוכס הגדול רק הסמכויות המפורטות במפורש בחוקה. לפרלמנט, שנקרא כיום בית הנבחרים, הייתה סמכות חקיקה, הזכות להציע ולתקן חוקים, והוא קיבל את הסמכות להחליט על התקציב. הממשלה הפכה אחראית בפני בית הנבחרים. בנוסף, הדיונים הפכו כעת פומביים.[1]
בשנת 1853, וילם השלישי, מלך הולנד קרא לממשלה לכתוב חוקה חדשה שתגביל את סמכויות בית הנבחרים בתהליך שבסופו התפזר הבית והייתה חזרה קצרה למונרכיה אבסולוטית, במה שנודע לימים כמהפכת לוקסמבורג (1856) (אנ'). הפרלמנט, ששמו שונה כעת לאספת המדינות, שמר על סמכויות החקיקה שלו, אך הדוכס הגדול לא נדרש עוד לאשר ולפרסם את חוקיו בתוך פרק זמן מסוים. לא היה עוד צורך להצביע מדי שנה על מיסים, והתקציב הקבוע הונהג מחדש. מועצת המדינה הוקמה בשנת 1856 כדי לפקח על בית הנבחרים. תפקידה היה להביע חוות דעת על הצעות חוק ותקנות.[1]
לאחר שאושרו הנייטרליות והעצמאות של לוקסמבורג באמנת לונדון השנייה (אנ'), בשנת 1868, תוקנה החוקה כדי להשיג פשרה בין החירויות של 1848 לבין האמנה הסמכותנית של 1856. הפרלמנט שינה את שמו ללשכת הצירים וקיבל בחזרה את רוב הסמכויות שאיבד בשנת 1856, כגון ההצבעה השנתית על התקציב והמיסים. עם זאת, המלך הדוכס הגדול עדיין שמר על סמכויות נרחבות: הוא הפעיל את הרשות המבצעת, והחזיק בסמכות מחוקקת לצד בית הנבחרים.
המאה ה-20
השינויים החוקתיים של 1919 הביאו זכות בחירה אוניברסלית ואישרו את עקרון הריבונות הלאומית.[2] צעדים אלה בדרך לדמוקרטיזציה התרחשו בתקופה של משבר המלוכה, רעב וקשיים באספקת מזון. שארלוט, הדוכסית הגדולה של לוקסמבורג נותרה ראש המדינה, ושותפה לסמכות המחוקקת.
רוב מערכות הבחירות בין 1922 ל -1951 היו בחירות חלקיות. ארבעת מחוזות הבחירה חולקו לצמדים, צפון עם מרכז ודרום עם מזרח, והבחירות נערכו כך שרק צירים מצמד מחוזות בחירה עמדו לבחירה בכל זמן נתון.
במהלך מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1940 ל-1944 תחת הכיבוש הגרמני של לוקסמבורג, פורקה הלשכה על ידי הנאצים והמדינה סופחה לגאו מוזלנד (אנ'). משפחת הדוכס הגדול וממשלת לוקסמבורג גלו, תחילה לבריטניה, ומאוחר יותר לקנדה וארצות הברית. ב-6 בדצמבר 1944 חזרה הלשכה לתפקד ובהמשך תיקנה שוב את החוקה, שביטלה את מצב הנייטרליות של המדינה.
בשנת 1965 הוקמו ועדות פרלמנטריות, והוכר מעמדן של מפלגות, כולל קבלת תקציבים על סמך הישגיהן. שינויים בתקנון בית הנבחרים בשנים 1990 ו-1991 הגדילו באופן משמעותי את האמצעים שעמדו לרשות הקבוצות הפוליטיות. בנוסף, כל חבר פרלמנט קיבל זכאות למשרד קרוב לבניין בית הנבחרים והחזרי הוצאות. מאז ינואר 2008, המפלגות הפוליטיות מומנו ישירות על ידי המדינה. חשבונותיהן היו אמורים להיות נפרדים לחלוטין מאלה של הסיעות הפוליטיות בפרלמנט. על מנת לקבל כספי ציבור, מפלגה חייבת לספק הוכחות לפעילות פוליטית סדירה, להציג רשימות מלאות של מועמדים בבחירות לפרלמנט ולבחירות האירופיות, ולקבל לפחות 2% מהקולות.[1]
פונקציות
_(01).jpg)
תפקידו של בית הנבחרים מכוסה בפרק ד של חוקת לוקסמבורג, הסעיף הראשון בה קובע כי מטרת בית הנבחרים היא לייצג את המדינה. לוקסמבורג היא דמוקרטיה פרלמנטרית, שבה בית הנבחרים נבחר במסגרת ייצוג יחסי והצבעה לרשימות של מפלגות.[3]
כל החוקים חייבים לעבור אישור בבית הנבחרים. כל הצעת חוק חייבת, תאורטית, לעבור שתי הצבעות בבית הנבחרים, עם מרווח של לפחות שלושה חודשים בין ההצבעות, כדי שתהפוך לחוק. אולם בית הנבחרים רשאי להחליט לוותר על ההצבעה השנייה, אם מועצת המדינה מסכימה. בפועל, זה קורה ברוב המקרים. חוקים מתקבלים רק ברוב מוחלט של הנוכחים, ובתנאי שנוכח מניין חוקי של לפחות מחצית מחברי בית הנבחרים.[3]
הרכב
הלשכה מורכבת משישים חברים, הנקראים צירים. כל אחד מהם מייצג אחד מארבעה מחוזות בחירה, שכל אחד מהם מהווה שילוב של לפחות שני קנטונים. כל מחוז בחירה בוחר מספר צירים ביחס לאוכלוסייתו, כאשר הגדול ביותר בוחר 23 והקטן ביותר בוחר 7. לכל מפלגה מוקצה מספר מושבים ביחס למספר הקולות הכולל שקיבלו מועמדיה באותו מחוז בחירה. המושבים ניתנים למועמדי אותה מפלגה בסדר יורד לפי הקולות שקיבל כל מועמד בהצבעה ברשימה פתוחה.
| מחוז בחירה | קנטון | חברי פרלמנט |
|---|---|---|
| מרכז | לוקסמבורג, מרש | 21 |
| מזרח | אשטרנך, גרבנמכר, רמיש | 7 |
| צפון | קלרוו, דיקירך, רידן, ויאנדן, וילץ | 9 |
| דָרוֹם | קפלן, אש-סור-אלזט | 23 |
מלון דה לה שאמבר
בית הנבחרים מקיים ישיבות במלון דה לה שאמבר הממוקם ברחוב המכונה קראוטמארט, בווילה הוט, החלק העתיק ביותר של העיר לוקסמבורג. הוא נבנה במקור בין השנים 1858 ו-1860 כנספח לארמון הדוכס הגדול, שעד אז שימש כאחד ממקומות רבים לכינוס בית הנבחרים.[4]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של בית הנבחרים של לוקסמבורג
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 L'histoire du Parlement | Chambre des Députés du Grand-Duché de Luxembourg, www.chd.lu (בצרפתית)
- ↑ Ruth Putnam, The Luxemburg Chamber of Deputies, The American Political Science Review 14, 1920, עמ' 607–634 doi: 10.2307/1943854
- ^ 3.0 3.1 חוקת לוקסמבורג (באנגלית)
- ↑ The Chamber of Deputies, www.gouvernement.lu (בצרפתית)
בית הנבחרים של לוקסמבורג42654673Q517449