בית המדרש לרבנים בווילנה
 | |
| בית מדרש | |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1847–1873 (כ־26 שנים) |
| מיקום | |
| מיקום | וילנה, האימפריה הרוסית |
בית המדרש לרבנים בווילנה, שפעל בין 1847 ל-1873, שכן בעיר וילנה שבאימפריה הרוסית (בירת ליטא של ימינו). המוסד הוקם ביוזמת השלטון הרוסי כחלק מהרפורמות החינוכיות של 1844, שנועדו לשלב את היהודים באוכלוסייה הכללית ולהכשיר דור של רבנים מטעם הממשלה ומורים לבתי הספר הממלכתיים ליהודים.
בדומה לבית המדרש המקביל שהוקם בז'יטומיר, עורר גם מוסד וילנה מחלוקת חריפה: המשכילים ראו בו מוסד מודרני שיספק חינוך כללי ותורני כאחד, אך רוב הציבור היהודי המסורתי ורבני וילנה התנגדו לו בחריפות וראו בו ניסיון של השלטון לפגוע באוטונומיה הרבנית ובמסורת הלימוד הישיבתית.
מסלול הרבנות בבית המדרש נסגר בשנת 1873 בשל מיעוט תלמידים וחוסר קבלה מצד הקהילות, ואילו סמינר המורים שפעל בצידו המשיך לפעול עד 1914.
ייסוד
במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19 ביקשה ממשלת האימפריה הרוסית להטמיע את האוכלוסייה היהודית במסגרת החינוך הממלכתי. לשם כך יזם שר החינוך הרוסי, הרוזן סרגיי אוברוב, רפורמות מקיפות במערכת החינוך היהודית, שכללו פתיחת בתי ספר ממשלתיים ליהודים והקמת מוסדות להכשרת מורים ורבנים "מטעם".[1]
בשנת 1843 כונסה בפטרבורג ועידה רשמית של רבנים ונכבדים יהודים לדון בתוכניות הממשלה. בין המשתתפים היו האדמו"ר מנחם מנדל מליובאוויטש, האדמו"ר השלישי של חסידות חב"ד, והרב יצחק מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין ובנו של מייסד הישיבה. שני הרבנים התנגדו בחריפות למהלך, אך דעתם לא התקבלה, והממשלה החליטה להקים שני בתי מדרש לרבנים – בווילנה ובז'יטומיר.[2]
הקמת המוסד בווילנה נועדה לשרת את קהילות צפון-מערב תחום המושב, בעוד ז'יטומיר שימשה מרכז מקביל ליהודי דרום-מערב רוסיה. הבחירה בווילנה לא הייתה מקרית: העיר נחשבה ל"בירתה הרוחנית" של יהדות ליטא, מרכז חשוב ללימוד תורה ולפעילות ההשכלה גם יחד. שילוב זה הפך אותה בעיני השלטונות למוקד מתאים להקמת מוסד חינוכי מודרני בעל יוקרה.[3]
מטרת המוסד הייתה כפולה: הכשרת מורים עבור בתי הספר החדשים ליהודים והכשרת דור של רבנים משכילים, שידעו רוסית ושילבו בין לימודי קודש ללימודי חול. השלטון קיווה כי רבנים אלה, המכונים "רבנים מטעם", יחליפו בהדרגה את הרבנות המסורתית ויהוו גורם מתווך בין הקהילה היהודית לבין השלטון.
סגל ותלמידים
כמו בית המדרש המקביל בז'יטומיר, גם בית המדרש לרבנים בווילנה היה נתון לפיקוח ממשלתי הדוק. בראש המוסד עמדו מנהלים שמונו על ידי משרד החינוך הרוסי, רובם בעלי השכלה כללית ולא יהודית. לצד המנהל שימשו בתפקיד "משגיחים" יהודים, שתפקידם היה לפקח על חיי התלמידים ולשמש מתווכים בין ההנהלה לבין הקהילה היהודית.[2]
בין אנשי הסגל היהודי נמנו אחדים מבולטי המשכילים הליטאים של התקופה:
- שמואל יוסף פין – סופר, מחנך ומחוקרי ההשכלה הבולטים בווילנה.
- מרדכי אהרן גינצבורג – סופר עברי ומתרגם, מראשי תנועת ההשכלה בליטא.
- שלמה זלמן זלקינד – משורר, מחנך ומחבר ספרי עזר בחינוך עברי מודרני.
- אהרן שמואל ליברמן – סופר ומשכיל, שעסק גם בפעילות חברתית מהפכנית. החל כתלמיד בבית המדרש ובהמשך הצטרף לסגל ההוראה.
חלק מהמורים היו נוצרים בעלי השכלה אקדמית רחבה, שלימדו מקצועות כלליים כגון מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה ושפות. עדויות תלמידים מעידות כי מורים אלה זכו להערכתם בשל ידיעותיהם הרחבות והגינותם האישית, למרות הסתייגותם מן המסגרת הכללית של המוסד.[3]
בין תלמידי המוסד הבולטים:
- שלמה מנדלקרן – חוקר מקרא, מילונאי ומחבר הקונקורדנציה לתנ"ך.
- ולדימיר יוכלסון – אתנוגרף יהודי-רוסי, שהתפרסם במחקריו על עמי סיביר.
- אהרן שמואל ליברמן – נזכר גם בין התלמידים, בטרם הצטרף לסגל המורים.
תלמידים נוספים השתלבו כמורים בבתי הספר הממשלתיים ליהודים ברחבי תחום המושב, אך רק מעטים הצליחו להשתלב במשרות רבנות, מאחר שהקהילות האורתודוקסיות סירבו להכיר בהכשרתם.[4]
הלימודים בבית המדרש
הלימודים בבית המדרש לרבנים בווילנה נמשכו שבע שנים, והם חולקו לשני שלבים עיקריים: שלוש שנות יסוד וארבע שנות לימודים מתקדמות.[2]
בשלב הראשון התמקדו הלימודים במקצועות יסוד, בדומה לדרישות של קדם-גימנסיה רוסית:
- רוסית וגרמנית
- מתמטיקה, אלגברה, גאומטריה
- גאוגרפיה והיסטוריה כללית
- לימודי קודש: מקרא עם פירושי רש"י, נביאים ראשונים, ספר משלי וקטעים נבחרים מתלמוד
בשלב המתקדם הורחבה התוכנית וכללה:
- לימודים מדעיים – פיזיקה, אסטרונומיה, כימיה
- לימודים הומניים – היסטוריה של עם ישראל, ספרות עברית, פילוסופיה יהודית
- לימודי שפה ולשון – עברית, רוסית, גרמנית וצרפתית
- לימודי קודש – סוגיות נבחרות בתלמוד, מבוא למשנה, מדרשים והלכה בסיסית[1]
בתום שבע שנות הלימוד עמדו בפני התלמידים שתי אפשרויות: להצטרף למסלול פדגוגי קצר להכשרה כמורים בבתי הספר הממשלתיים ליהודים, או להמשיך בלימודי קודש נוספים כהכנה למסלול סמיכה לרבנות. בפועל, רק מיעוט מן התלמידים בחר במסלול הרבני, ורבים העדיפו את הנתיב המורה, שנתפס כמעשי ובטוח יותר מבחינה תעסוקתית.[5]
הלימודים בבית המדרש כללו גם רכיבים טקסיים שנועדו לדמות את המסגרת לחינוך הממלכתי הכללי: התלמידים חויבו במדי תלמידים רשמיים, בדומה לאלו של בתי הספר הרוסיים, ובמקום כיפה חבשו כובע מצחייה. סדר היום נקבע בהתאם למערכת הגימנסיות הרוסיות, וכלל לימודים מדי יום מ־8 בבוקר עד 14:30, עם שיעורים בני שעה וחצי כל אחד. תפילות נערכו בבוקר, בצהריים ובערב.[2]
מעמדו של בית המדרש
המוסד בווילנה נחשב שנוי במחלוקת כבר מיום הקמתו. מצד אחד, המשכילים היהודים ראו בו כלי חשוב לקידום חינוך מודרני בקרב בני הנוער היהודים, שכן הוא סיפק שילוב של לימודי קודש עם השכלה כללית ברמה גבוהה יחסית לזמנה. מצד שני, מרבית הציבור האורתודוקסי והתלמידי חכמים בעיר דחו אותו על הסף וראו בו זרוע של השלטון הרוסי שנועדה לפגוע במסורת הישיבתית.[2]
רבי ישראל סלנטר, ממייסדי תנועת המוסר, נקרא לעמוד בראש המוסד, אך סירב בתקיפות ואף עזב את וילנה לקובנה כדי שלא להיקרא לתפקיד.[6] עמדתו שיקפה את חששם של רבנים מסורתיים כי המוסד יערער על עצמאות הרבנות ויחליש את מעמד התורה. גם בציבור הרחב נתפסו תלמידי בית המדרש כמי שהתרחקו מאורח החיים היהודי המקובל, ואילו מיעוט מהם שהוסמכו לרבנות לא התקבלו בקלות לקהילות היהודיות.[5]
הביקורת לא נגעה רק ללימודי הקודש, שנחשבו בעיני רבים לרדודים, אלא גם לאווירה במוסד. עדויות תלמידים וכתבי עת בני התקופה תיארו את בית המדרש כמסגרת שבה הושם דגש רב על לימודי חול ותרבות רוסית-גרמנית, ופחות על תלמוד והלכה.[3]
למרות התנגדות זו, המוסד סיפק לתלמידים עניים רבים קורת גג, מלגה והשכלה כללית מבלי שנדרשו להמיר את דתם כדי לזכות בכך. בעיני חלק מהמשכילים היהודים שצידדו בהשכלה ובמודרניזציה, נחשב בית המדרש בווילנה למפלט לגיטימי, גם אם לא אידיאלי, לעומת האלטרנטיבה של גיוס לצבא הצארי.[1]
מבנה ותלמידים
בית המדרש לרבנים בווילנה שכן ברחוב פילימו 22 בעיר. הבניין כלל כיתות לימוד, מעונות פנימייה לתלמידים, וחדרי מגורים לסגל. בהמשך נוספו אגפים נוספים כדי להכיל את מספר התלמידים הגדל. חלק מן התלמידים התגוררו בפנימייה וקיבלו מלגות מלאות, שכללו דמי מחיה, לבוש וספרי לימוד, בתמורה להתחייבות לשמש לאחר סיום לימודיהם כ"רב מטעם" או כמורים בבתי הספר הממלכתיים במשך מספר שנים. אחרים למדו כתלמידי חוץ ושילמו בעצמם את הוצאות המחיה והלימוד.[1]
התלמידים חיו תחת פיקוח צמוד של המשגיחים ונדרשו לעמוד בתקנון פנימי נוקשה, שכלל איסורי יציאה מהעיר, מגבלות על קשר עם הקהילה המקומית וחובת השתתפות מלאה בלימודים ובתפילות. תנאים אלו עוררו תחושת ניכור והעמיקו את החשדנות מצד הציבור כלפי המוסד.[2]
עדויות תלמידים חושפות פער בין הדימוי הרשמי של בית המדרש – מוסד ממלכתי שמכשיר רבנים נאורים – לבין המציאות: חלק מהתלמידים מצאו בו מסגרת לימודית וחברתית מתקדמת, עם חוגי קריאה ופעילות תרבותית בעברית וברוסית, בעוד אחרים זכרו אווירה של מרדנות והתנגדות למשמעת.[3]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Efim Melamed, "The Zhitomir and Vilna rabbinical schools: new materials and perspective", Polin 14 (2001), עמ' 105–106.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 Verena Dohrn, "The rabbinical schools as institutions of socialization in Tsarist Russia, 1847–1873", Polin 14 (2001), עמ' 83–84.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 מרדכי זלקין, "בית המדרש לרבנים בווילנה – בין דימוי למציאות", גלעד י"ד (1995), עמ' נ"ט–ע"ב.
- ↑ ChaeRan Y. Freeze, Jewish Marriage and Divorce in Imperial Russia, Brandeis University Press, 2002, עמ' 102.
- ^ 5.0 5.1 ChaeRan Y. Freeze, Jewish Marriage and Divorce in Imperial Russia, Brandeis University Press, 2002, עמ' 340.
- ↑ Alan T. Levenson & Roger C. Klein, An Introduction to Modern Jewish Thinkers: from Spinoza to Soloveitchik, Rowman & Littlefield, 2006, עמ' 168.
בית המדרש לרבנים בווילנה41938353Q7931168