בית אופרה
בית אופרה, הוא בניין תיאטרון, המיועד להצגות אופרה ומתוכנן, על פי רוב, למטרה זו מראשיתו, אם כי הוא עשוי לשמש גם למופעים אחרים. דוגמה לכך הוא בית האופרה של סידני, השוכן בנמל של סידני, אוסטרליה. בבתי אופרה רבים, לאחר עונת האופרה באה עונת בלט. בית האופרה הראשון לקהל הרחב היה ה"תיאטרו סן קאסיאנו" בוונציה, איטליה, נפתח בשנת 1637. באיטליה, שם האופרה פופולרית זה מאות בשנים בקרב בני העם כמו בקרב משפחות האצולה והממון, יש גם היום מספר רב של בתי אופרה.[1] באנגליה של הנרי פרסל לא היה אף בית אופרה בלונדון. בית האופרה הראשון בגרמניה נבנה בהמבורג בשנת 1678. בשנותיה הראשונות של ארצות הברית היו לבתי האופרה שימושים רבים ומגוונים. בתי אופרה בערים קטנות וגדולות אירחו נשפי מחולות קהילתיים, ירידים, מחזות והצגות וודוויל בד בבד עם אופרות ושאר אירועי מוזיקה. [2]
פרטים אופייניים לבתי אופרה
הואיל ואופרות רבות דורשות הפקות בקנה מידה גדול, רוב בתי האופרה גדולים במידותיהם - מכילים בדרך כלל למעלה מאלף ובמקרים רבים כמה אלפי מקומות ישיבה. עם זאת, יש אופרות קאמריות, שמספר משתתפיהן ואופי עלילתן אינם מחייבים הפקות גדולות ואותן אפשר להעלות במקומות קטנים יותר, המתאימים יותר לאופיין. כך הדבר גם לגבי חלק מן האורטוריות, המסתמכות יותר על סיפור העלילה בפי סולנים ומקהלה ופחות על הצגתה.
בבית אופרה מסורתי, האולם בנוי כרגיל בצורת פרסה, שאורך צלעותיה קובע את גודל הקהל שהוא יכול להכיל. מסביב לאולם בנויים יציעים במפלסים אחדים ובחלקו הסמוך לבמה עשויים להיות תאים מופרדים במחיצות, שנועדו לספק, בימים עברו, מקום ישיבה נוח לגבירות החברה הגבוהה בשמלות נשף מפוארות ועתירות היקף. בתאים אלה התנהלו גם חיי חברה ערים במהלך הצגות האופרה, שכללו כניסות ויציאות, שיחות, אכילה ושתייה ואף משחקי קלפים בחלקים הפחות מעניינים של האופרה (כאשר הפרימדונה או הטנור הראשי אינם נמצאים על הבמה). מן התאים האלה יכלו גם בני האצולה ועשירי הארץ לצפות במשקפות אופרה אל הנעשה בתאים אחרים, מעניינים יותר, כגון תאי משפחת המלוכה, למשל.
בתי אופרה כוללים דות (pit), חלל מרווח מתחת למפלס הבמה, שם יושבים נגני התזמורת, כדי שלא יסתירו את ההתרחשויות על הבימה ולא יכסו בנגינתם על שירת הזמרים. דוכן המנצח מוגבה די הצורך לאפשר לו לשלוט במתרחש הן בתזמורת והן על הבימה. גודל התזמורת שונה מאופרה לאופרה, אבל בחלקן, כמו באורטוריות ובאופרות מן התקופה הרומנטית, התזמורת מונה מעל 100 נגנים. גם מספר המשתתפים בהצגה - שחקנים, מקהלה, ניצבים, רקדנים וכו', עשוי להיות ניכר, כך שבית אופרה חייב להקצות שטח גדול לחדרי הלבשה. בדרך כלל כוללים בתי אופרה גם בתי מלאכה לבניית תפאורות ולתפירת תלבושות, חדרי אחסון לתלבושות, עזרי במה ותפאורות ואולמות לחזרות.
הבמות בבתי אופרה גדולים ברחבי העולם מצוידות במקרים רבים במיכון משוכלל, הכולל מעליות במה גדולות, לאפשר החלפה מהירה של תפאורות כבדות. במטרופוליטן אופרה, למשל, מחליפים לא אחת את התפאורות תוך כדי הצגה, לעיני הקהל, והשחקנים עולים או יורדים אגב שירה. כך, לדוגמה, בהפקות של "אאידה" (ורדי) ושל "סיפורי הופמן" (אופנבאך). אף כי בימה, תאורה ושאר היבטי הפקה של בתי אופרה עושים שימוש רב בטכנולוגיה החדשנית ביותר, בתי אופרה מסורתיים אינם נוהגים להכניס לשימוש מערכות קול משוכללות, משום שקולותיהם של זמרים מיומנים אמורים להגיע אל השורות האחרונות ללא הגברה. עם זאת, בבתי אופרה רבים מתקינים כיום מערכות קול חדשניות, לשימוש באופרות מסוימות ובהפקות שאינן אופראיות, המתירות הגברה.
במקרים רבים נהוג להציג אופרות בשפתן המקורית, השונה אולי משפת האם של קהל המאזינים. מסיבה זו החלו בתי אופרה מודרניים לסייע לקהל בהבנת טקסט האופרה בהקרנת כתוביות מעל הבימה או בקרבתה וכן, בתקופה האחרונה, באמצעות מערכת לברית אלקטרונית, משוכללת יותר, מעל גבי מסכים אישיים, המותקנים לכל צופה על גב המושב שלפניו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוז, ספייק, ,בתי אופרה גדולים; מדריך תיירים לתולדותיהם ולמסורותיהם", לונדון, ויידנפלד וניקולסון, 1956.
- קלדור, אנדראש, "בתי אופרה גדולים (יצירות מופת אדריכליות)", מועדון אספני עתיקות, 2002
