ארנו גולדפינגר
 | |
| לידה | בודפשט, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית |
|---|---|
ארנו גולדפינגר (בהונגרית: Goldfinger Ernő, מבטאים בערך "אֶרנֶה"; באנגלית: Ernő Goldfinger; 11 בנובמבר 1902 - 15 בנובמבר 1987) היה אדריכל יהודי בריטי יליד הונגריה, ומעצב רהיטים. בנייניו ידועים בסגנון הברוטליסטי שלהם, והם שנויים במחלוקת עד ימינו.
קורות חיים
לימודיו
גולדפינגר נולד בבודפשט למשפחה אמידה שבבעלותה מספר עסקי כריתת עצים, מנסרות ונגריות. את לימודיו היסודיים עשה בעיר סאסרגן, בימינו רגין בטרנסילבניה, באלפים האוסטרים ובחצי האי איסטריה. את המשך לימודיו למד בשנים 1912–1919 בגימנסיה בבודפשט, בווינה ובגשטאט בגרמניה. בצעירותו התעניין גולדפינגר בתעשייה, אולם לאחר קריאת ספרו של הרמן מוטזיוס "הבית האנגלי" (Das englische Haus) החליט שיהיה אדריכל. בשנת 1921, לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית עבר גולדפינגר לפריז שבצרפת. הוא למד אדריכלות באקול נסיונל סופרייר דה בוזאר, אצל לאון ז'וסלי, והכיר את האדריכלים החשובים של התקופה שהתגוררו בפריז - אדולף לוס, אוגיסט פרה, מיס ואן דר רוהה ולה קורבוזיה. באותן השנים התיידד עם מקס ארנסט, לי מילר ומאן ריי וערך מסעות ביוון, טורקיה, ארץ ישראל, מצרים ובארצות אירופיות רבות. בשנת 1924 עבד בשותפות עם אנדראש סיוושי. בשנת 1929 עוד בטרם סיים את לימודיו, הקים גולדפינגר משרד לעיצוב פנים, ותכנן בית נופש ביישוב לה טוקט. גולדפינגר הושפע רבות מכתביו של לה קורבוזיה, בעיקר מ-Vers une Architecture, והעריץ את עבודותיו של אוגוסט פרה.
המעבר ללונדון
בשנות ה-30 פגש גולדפינגר את אורסולה בלקוול (Ursula Blackwell) העשירה, שהפכה לאשתו, והם עברו ללונדון בשנת 1934. בתקופה שלאחר מכן בנה גולדפינגר את ביתו, ואת שני הבתים הסמוכים ברחוב וילו שבהמפסטד בצפון לונדון, וכן תכנן בית נוסף בברוקסטד שבאסקס. ביתו, המצוי ברחוב וילו 2 מהווה אתר היסטורי לאומי בבריטניה, והוא מנוהל על ידי הקרן הלאומית הבריטית.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה נבחר גולדפינגר לתכנן את בניין המשרדים החדש של העיתון הקומוניסטי ה"דילי וורקר" (Daily Worker) ואת בניין הנהלת המפלגה הקומוניסטית של בריטניה. כמו כן תכנן גולדפינגר את בית אלכסנדר פלמינג באזור אלפנט אנד קאסל שבדרום מזרח לונדון עבור משרד הבריאות הבריטי.
בשנת 1960 הוא מתכנן את בניין משרד התיירות הצרפתי בפיקדילי בלונדון, בשיתוף עם האדריכלית שארלוט פאריו.
הסכסוך עם פלמינג
שמו ודימויו הציבורי השלילי של גולדפינגר שימשו השראה לדמותו של אויבו של ג'יימס בונד בספר משנת 1959 הקרוי על שמו - "גולדפינגר" (ולסרט משנת 1964 בשם זה). שכנו של גולדפינגר, שהתגורר בסמוך אליו ברחוב וילו היה הסופר איאן פלמינג. פלמינג שנא את ביתו של גולדפינגר, שלצורך בנייתו נהרסו מבנים ויקטוריאניים שהיו במקום, ועל כן קרא על שמו את דמות אויבו של ג'יימס בונד - "יוריק גולדפינגר". האדריכל התייעץ עם עורכי דינו לאחר פרסום הספר בשנת 1959 ולאחר שפלמינג איים שישנה את שם הדמות לשם פרובוקטיבי אחר, החליט גולדפינגר שלא לתבוע את פלמינג. במסגרת הצעת הפשרה, הסכימו מו"לים של פלמינג לשלם את ההוצאות המשפטיות של גולדפינגר ולתת לו שישה עותקים של הספר.
המגדלים הברוטליסטים
בניסיון לפתור את בעיות המחסור בדיור בבריטניה לאחר מלחמת העולם, מחסור שמקורו בכך שלמעלה מ-4 מיליון בתי מגורים נהרסו במהלך המלחמה, ממשלת בריטניה יזמה בניית גורדי שחקים למגורים. גולדפינגר נבחר לתכנן כמה ממגדלים אלה, ובהם עיקר פרסומו.
בין מבנים ידועים אלה שתכנן גולדפינגר נימנים מגדל בלפרון בן ה-27 קומות, שנבנה בשכונת פופלר ברובע טאוור המלטס שבלונדון, ובית קאראדייל הסמוך. מגדל בלפרון אף היווה בסיס למגדל טרליק בן ה-31 קומות, שנבנה בצפון קנזינגטון.
גולדפינגר אהב את מגדליו ואף התגורר בהם זמן מה, אולם הם היו בלתי פופולריים בשל סגנונים הברוטליסטי ואדריכלים פוסט מודרניים מחשיבים אותם כמבנים מכוערים ביותר.
רק לקראת סוף המאה ה-20 גברה ההערכה לבניינים והם הוכרזו מבנים הראויים לשימור. מגדל טרליק אף הפך לסמל תרבות המופיע על חולצות טי, ציורים, והוא מוזכר בשיר של להקת בלר.
גולדפינגר נפטר בביתו בשכונת המפסטד בלונדון ב-1987 בגיל 85. גופתו נשרפה ואפרו נשמר בקרמטוריום גולדרס גרין.
פרסים ואותות כבוד
- באוקטובר 1971 נבחר לחבר מן המניין של האקדמיה המלכותית לאמנויות
מבנים שנבנו על ידי גולדפינגר
לקריאה נוספת
- נייג'ל ורברטון, Ernő Goldfinger: The Life of an Architect, הוצאת רוטלדג' 2004, מסת"ב 0415258537.
קישורים חיצוניים
- ארנו גולדפינגר, באתר המוזיאון הבריטי לעיצוב(הקישור אינו פעיל)
- מיכאל יעקובסון: סיבוב במגדל בלפרון בלונדון בתכנון ארנו גולדפינגר, "חלון אחורי", 9 באפריל 2016
30837970ארנו גולדפינגר