ארבה כשר
ארבה כשר הוא מונח הלכתי המתאר מינים מסוימים של חגבים המותרים לאכילה על פי דיני הכשרות היהודיים. בעוד רוב סוגי החרקים נאסרו באכילה, התורה (ויקרא, י"א, כ'-כ"ג) מתירה ארבעה מיני חגבים. עם זאת, זיהוי המינים המותרים מעורר מחלוקות פרשניות והלכתיות, ורק מיעוט מהקהילות היהודיות שמרו מסורת ברורה לזיהויים.
בתנ"ך
- ”אֶת-זֶה תֹּאכְלוּ, מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, אֲשֶׁר-לוֹ קְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ. אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ: אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ, וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינוֹ, וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ, וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.” (ויקרא י"א)
ההבחנה מבוססת על שם המין ועל מאפיינים אנטומיים בסיסיים, אך קשה לזהותם בבהירות. זהות המינים המדוברים נשארה בגדר מסורת עדתית. מובהר כי רק חרקים מהסוג החגבאים מותרים לאכילה, אלו בעלי ארבע רגליים וזוג כרעים לניתור (זכר המשנה בחולין, פרק ו', מתניתין)[1] המשנה מפרטת כי בין החגבאים מוצאים רק כאלה המקיימים ארבע רגליים, ארבע כנפים, וחלק “שכנפיו חופין את רובו” – סימניים המגדירים מינים מסוימים ככשרים.[1]
הגמרא ממשיכה בדיון על משמעות “רוב” – רוב האורך או של הכיסוי בכנפיים – כדי לברר מה נחשב “חגב” המותרים . רש"י מפרש כי “לנגושט'ה” – ארבה – נחשב לחגב לפי ההגדרה הזו.[1] כמו כן, בפירוש לפסוק ב’ ז’ י"ג בדברי הימים, מופיעה האזכורה של “חגב” בהקשר של מכת חגב, מה שמעצים את התייחסות המקרא לקבוצה זו של חרקים.[1]
מקורות חז"ל
המשנה
במשנה נמסרים סימני זיהוי:
- "בַּחֲגָבִים – כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקְרָעַיִם לוֹ, וְכְנָפָיו חוֹפוֹת אֶת רוֹב גוּפוֹ – טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: וְשְׁמוֹ חָגָב."
התלמוד
בתלמוד מובאים תרגומים ארמיים לארבעת המינים שנזכרו בתורה, תוך אזכור תתי-סוגים:
| שם מקראי | תרגום ארמי | תת-מינים |
|---|---|---|
| אַרְבֶּה | גּוֹבַי | צִפּוֹרֵי הַכֶּרֶם |
| סַלְעָם | רָשׁוֹן / נִיפּוֹל | יוֹנָה יְרוּשַלְמִית |
| חַרְגּוֹל | נִיפּוֹל / רָשׁוֹן | אַרְצוּבִיָּה |
| חָגָב | נַדְיָן | רָזְבָּנִית |
מסורת הפוסקים
חלק מהראשונים (כגון הרמב"ם) סוברים כי די בסימני הכשרות החיצוניים ואפילו אם אין מסורת שמית, ניתן להתיר אכילתו. אחרים, כדוגמת בעלי הטורים, מחייבים מסורת מסוימת של אכילה. בקרב יהודי תימן נשמרה מסורת מפורשת וברורה.
מסורת יהודי תימן
בקהילות יהודי תימן – כמו גם בצפון אפריקה – נשמרה במשך דורות מסורת ברורה בפיהם של חכמים ובני עדה, המאפשרת לזהות מין ספציפי של ארבה כמאפשר לאכילה על פי ההלכה. לפי המסורת, הארבה המדברי (Schistocerca gregaria) – המזוהה אצלם בשם הערבי "אל ג'ראד" – נכלל בשני קטגוריות של "ארבה" (ע"פ ההגדרה המקראית: ארבע רגליים, ארבע כנפיים, קפיצות ו"כנפיו חופין את רובו")[2][3]
בעת מכת ארבה, תופעה מחזורית שהתרחשה בתימן ובאזורים סמוכים, נהגו יהודי תימן, הן תושבי הערים והן אנשי הכפרים, לאסוף את הארבה בלילה כאשר החרקים נוחתים על גגות, עצים ואף כלי רכב. לאחר איסופם היו שוטפים את החרקים, מבשלים אותם בקדירות מים רותחים, מתבלים אותם ולאחר מכן מייבשים בשמש.[2] תהליך זה שימש הן להכשרתם לאכילה והן לשימורם כמזון עשיר בחלבון היכול להחזיק מעמד במשך חודשים ארוכים. מסורת זו נתמכת בעדויות רבות מפי חכמי תימן, במכתבים היסטוריים ובמחקרים עכשוויים, אשר מצביעים על כך שהכשרות התבססה על זיהוי מינים מסוימים מתוך מסורת חיה שהועברה מדור לדור, על היכרות מעשית עם סימני ההיתר שנקבעו בהלכה, וכן על הסביבה התרבותית והתורנית שתמכה בשימור ידע זה.
שיטות בישול
- הרתחה במים מלוחים וייבוש בשמש.
- קלייה בתנור אדמה ולאחר מכן ייבוש.
- לעיתים הסרת ראש, כנפיים ורגליים לפני האכילה.
איסורים מקומיים
בקהילת ג'רבה שבתוניסיה נאסרה אכילת הארבה בצו רבני (תקנה) במאה ה-18, בעקבות פרשנותו של ר' חיים בן עטר לדברי רש"י, לפיה אין בנמצא מין חגב שעונה לכל סימני הכשרות הכתובים בתורה.
דעת הרמב"ם
הרמב"ם סבר כי די בכך שהמין יקרא "חגב" ושיהיו לו שלושה סימנים חיצוניים ברורים. אף על פי כן, יהודי תימן החמירו ולא אכלו אלא מינים שמסורת ברורה אודותיהם.
בישראל כיום
בשנת 2020 אישרה הרבנות הראשית לישראל את מיני הארבה של חברת "Hargol FoodTech", המגדלת את הארבה בתנאים מבוקרים. המוצרים נמכרים גם תחת המותג "Holy Locust".
פוסקים בני זמננו כמו הרב יוסף קאפח, הרב הרשל שכטר ואחרים התירו את אכילת החגבים. עם זאת, קיימת הסתייגות מאכילת חגבים מהטבע בשל חשש לריסוסים כימיים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- זהר עמר, הארבה במסורת ישראל, אוניברסיטת בר-אילן, 2004.
- Zohar Amar, "The Eating of Locusts in Jewish Tradition After the Talmudic Period", *The Torah U-Madda Journa, vol. 11, 2002.
- Jack Abramowitz, "Knee-High to a Grasshopper", Orthodox Union, 2013. "158. Knee-High to a Grasshopper: The obligation to examine locusts for signs of being kosher - OU Torah". OU Torah (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2025-06-12.
- Natan Slifkin, Kosher Locust, באתר Biblical Natural History.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 פורטל הדף היומי: ארבה המדבר - "ובחגבים כל..." (חולין נט ע"א), באתר daf-yomi.com
- ^ 2.0 2.1 מסורת אכילת החגבים בתפוצות ישראל, באתר ישיבת הר ברכה
- ↑ maayan442, KOSHER LOCUST, Biblical Museum, 2021-04-12 (באנגלית)
ארבה כשר41234229Q6433095