אמנות מטאפיזית

אמנות מטאפיזית הייתה סגנון ציור שפרח בעיקר בין השנים 1911 ו-1920 בעבודותיהם של האמנים האיטלקיים ג'ורג'ו דה קיריקו וקארלו קארה. התנועה החלה עם דה קיריקו, שלעבודותיו החלומיות, עם ניגודי האור והצל החדים שבהן, הייתה תכונה מסתורית ומעט מאיימת. דה קיריקו, אחיו הצעיר אלברטו סאביניו וקארה יצרו באופן רשמי את האסכולה ואת עקרונותיה בשנת 1917.

התפתחות הז'אנר

בעוד שסגנון הפוטוריזם דחה בעיקשות את העבר, תנועות מודרניות אחרות הושפעו בעבודותיהן דווקא מנוסטלגיה כלפי ההדר הקלאסי של איטליה. ג'ורג'ו דה קיריקו פיתח לראשונה את הסגנון לו הוא קרא מאוחר יותר "ציור מטאפיזי" בעודו במילאנו. עם זאת, היה זה באזור הרגוע יותר של פירנצה שבו הוא פיתח לבסוף את הדגש שלו על חללים מוזרים ומצמררים, אותו הוא ביסס על הפיאצה האיטלקית. רבות מעבודותיו של דה קיריקו מתקופתו בפירנצה מעוררות תחושה של ניתוק בין העבר להווה, בין מושא הציור לחלל שהוא מאכלס. עבודות אלה משכו אליהן במהרה את תשומת לבם של אמנים אחרים כגון קארלו קארה וג'יורג'יו מורנדי. בציורו "מלנכוליית טורין" מ-1915, לדוגמה, הוא השתמש בניגודים חדים, באופן בלתי-טבעי כמעט, של אור וצל, שמעניקים לציור אווירה נוגעת ללב, אך גם מאיימת ומסתורית. החלל הפרספקטיבי העמוק והשמיים הכהים בציור הם כלים אופייניים בעבודותיו המוזרות והמעוררות של דה קיריקו. הוא העניק לציוריו כותרות אניגמטיות, כמו "הנוסטלגיה של האינסופי" (1913-1914), "כיבושו של הפילוסוף" (1914) ו-"גמולו של הידעוני" (1913), שתרמו לרושם הקריפטי שלהם. אמנים מטאפיזיים נוספים הם פיליפו דה פיסיס ומריו סירוני. האסכולה המטאפיזית לא החזיקה מעמד זמן רב. היא התפרקה בשנת 1951 לערך, בגלל ויכוח בין דה קיריקו לבין קארה לגבי מי מהם ייסד את הקבוצה.