אמיל ארלנמאייר
 | |
| לידה | והן (כיום טאונוסשטיין), דוכסות נסאו, גרמניה (הקונפדרציה הגרמנית) |
|---|---|
ריכארד אוגוסט קארל אמיל אֶרְלֶנְמַאייר (בגרמנית: Richard August Carl Emil Erlenmeyer; 28 ביוני 1825 – 22 בינואר 1909) היה כימאי גרמני אשר נודע בזכות תרומותיו לתחילת פיתוח התאוריה של מבנה, ניסוח "כלל ארלנמאייר" ועיצוב בקבוק ארלנמאייר, בקבוק זכוכית לשימוש מעבדתי הנושא את שמו.[1]
קורות חייו
ארלנמאייר נולד בשנת 1825 בטאונוסשטיין (אז העיר והן בדוכסות נסאו) סמוך לדרזדן ולייפציג. הוא בנו של כומר פרוטסטנטי.[2] הוא החל לימודי רפואה באוניברסיטת גיסן, אולם לאחר ששמע הרצאות של יוסטוס פון ליביג, ארלנמאייר שינה מסלול לימודיו לכימיה. החל מקיץ שנת 1846 הוא עבר למשך שנה לאוניברסיטת היידלברג, שם למד פיזיקה, בוטניקה ומינרלוגיה. הוא שב לאוניברסיטת גיסן ב-1847. לאחר ששימש עוזר מחקר לכימאי הגרמני הנודע קארל רמיגיוס פרזניוס, ארלנמאייר החליט להתמקד בתחום הכימיה הפרמצבטית. למטרה זו למד רוקחות בדוכסות נסאו ועמד בבחינות המקצוע. זמן קצר אחר כך רכש בית מרקחת תחילה בעיירה קצנלנבוגן (אנ') ואחר כך בויסבאדן. לאחר שהתאכזב מעיסוקו כרוקח, חזר ללימודי כימיה וסיים לימודי דוקטורט בגיסן ב-1850.
בשנת 1855 הוא עבר להיידלברג לחקור דשנים במעבדתו של רוברט בונזן. הוא רצה ללמד, אולם חוקרים במעבדתו של בונזן לא הורשו להנחות תלמידים. לכן, הפך בעזרת אשתו בקתה למעבדה פרטית. בשנת 1857 הוא קיבל תואר פריבט-דוצנט, עבודת התזה לקבלת התואר עסקה ב"ייצור דשן מלאכותי המכונה סופרפוספט", והכילה תיאור של מספר חומרים גבישים אשר היה בהם עניין רב לרוברט בונזן. בתקופת שהותו בהיידלברג החל ארלנמאייר להיות מושפע מפרידריך אוגוסט קקולה והיה אחד הראשונים לאמץ את גישתו התאורטית. הוא היה הראשון אשר שיער, בשנת 1862, כי ייתכנו קשרים כפולים ומשולשים בין אטומי פחמן, ואף תרם תרומות חשובות אחרות לפיתוח תאוריות של המבנה המולקולרי.
בשנת 1863 מונה ארלנמאייר לפרופסור חבר באוניברסיטת היידלברג. בשנת 1868 התמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה הטכנית של מינכן, שם מונה למנהל המעבדות, משרה בה החזיק עד פרישתו מהוראה מסיבות בריאות בשנת 1883 והיה לפרופסור אמריטוס. המשיך לעסוק במחקרים מדעיים בפרנקפורט אם מיין ואחרי 1893 עבר לגור אצל בתו באשאפנבורג בצפון בוואריה. בשנים 1897-1893 חתנו, הרמן דינגלר, איפשר לו לעסוק במחקרים מדעיים פרטיים.
ארלנמאייר הלך לעולמו ב-1909 באשאפנברוג.
פעילותו המדעית
עיקר מחקריו של ארלנמאייר עוסקים בכימיה תאורטית, בתחום זה שיער את הנוסחה הכימית של נפתלן ואף ניסח את "כלל ארלנמאייר": כוהליים שבהם הקבוצה ההידרוקסילית צמודה ישירות לאטום פחמן בעל קשר כפול הופכת לאלדהיד או קטון.
רוב המחקרים היישומיים של ארלנמאייר התמקדו בתרכובות אליפטיות. בשנת 1859 הוא סינתז חומצה אמינוהקסואית והמשיך לחקור את השפעת אלבומין בהידרוליזה. הוא פיתח שיטות לקביעת הכמות היחסית של לאוצין וטירוזין הנוצרים בעת התפרקות מספר חומרים בקבוצה זו, והיה הראשון להבין, בשנת 1860, את התכונות של גליצרול .
מחקריו האחרים כללו הפרדת חומצה גליקולית מענבי בוסר (1864), סינתזה של נתרן אוקסלי על ידי חימום נתרן פורמי (1868), הידרוליזה של אתר לכוהל (1858), סינתזה של פניל -חומצה לקטית (1880), הכנה של חומצה פירובית על ידי זיקוק של חומצה טרטרית (1881), ויצירת קרבוסטיריל מתרכובת קינולין (1885).
בשנת 1860 פרסם ארלנמאייר תיאור של בקבוק חרוטי הנושא את שמו. [3]
חייו הפרטיים
ארלנמאייר היה נשוי לאוגוסטה לבית הנגסטנברג (מתה ב-1897). לזוג נולדו שלושה ילדים: שתי בנות - מריה, הנשואה לבוטנאי הרמן דינגלר, ופאולה נשואה האס, וכמו כן בן, פרידריך גוסטב קרל אמיל ארלנמאייר, פרופסור לכימיה וממציא "הסינתזה על שם ארלנמאייר" (סינתוז של חומצות אמינו על בסיס N-אציל-גליצין). הנכד, האנס אלרנמייר היה גם כן כימאי, פרופסור בבזל, וסייע בשווייץ לפליטים מהמשטר הנאצי. הבן של מריה, הפילוסוף ותאורטיקן המדע הוגו דינגלר, התבלט בימי המשטר הנאצי כחבר ב-אס.אס וכאנטישמי קנאי, דוגל ב"מדע הגרמני".
אמיל ארלנמאייר התקבל ב-1855 בלשכת הבונים החופשיים על שם סוקרטס. בהיידלברג הוא הצטרף ללשכת יוהאניס - "רופרכט בחמשת הוורדים".
פרסים ואותות הוקרה
- 1855 - חבר לשם כבוד של האיגוד למדעי הטבע של נסאו
- 1873 - חבר באקדמיה הבווארית למדעים
- 1874 - סגן יושב ראש - והחל מ-1884 - יושב ראש של איגוד הכימאים הגרמני
לקריאה נוספת
- Otto Krätz (1972). "Das Portrait: Emil Erlenmeyer 1825–1909". Chemie in unserer Zeit. 6 (2): 53–58. doi:10.1002/ciuz.19720060204.
- M. Conrad (1910). "Emil Erlenmeyer". Berichte der deutschen chemischen Gesellschaft. 43 (3): 3645–3664. doi:10.1002/cber.191004303163.
- B. Lepsius (1921). "Nekrolog: Friedr. Gustav Karl Emil Erlenmeyer 1864–1921". Berichte der deutschen chemischen Gesellschaft (A and B Series). 54 (5): A107–A113. doi:10.1002/cber.19210540539.
- Otto N. Witt (1911). "Emil Erlenmeyer, 1825–1909". Journal of the Chemical Society, Transactions. 99: 1646–1668. doi:10.1039/CT9119901646.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ Otto N. Witt (1911). "Obituary notices: Friedrich Konrad Beilstein, 1838–1906; Emil Erlenmeyer, 1825–1909; Rudolph Fittig, 1835–1910; Hans Heinrich Landolt, 1831–1910; Nikolai Alexandrovitsch Menschutkin, 1842–1907; Sir Walter Palmer, Bart., 1858–1910". J. Chem. Soc., Trans. 99: 1646–1668. doi:10.1039/CT9119901646.
- ↑ See biography by Conrad, in Further Reading.
- ↑ Emil Erlenmeyer, "Zur chemischen und pharmazeutischen Technik," Zeitschrift für Chemie und Pharmacie, vol. 3 (January 1860), 21-22.הוא ציין שב-1857 הציג את הבקבוק החדש בכנס לרוקחות בהיידלברגו בהמשך דאג לייצורו ולשיווקו בעזרת מפעלים מקומיים לזכוכית
אמיל ארלנמאייר41192274Q76597