אכילה תחרותית

אכילה תחרותית או אכילה מהירה הוא ספורט שבו המשתתפים מתחרים אחד נגד השני בצריכת כמויות גדולות של מזון בפרק זמן קצר. משך זמני התחרויות הם בדרך כלל פחות מ-15 דקות שבסיומן האדם שצרך את כמות המזון הגדולה ביותר מוכרז כמנצח. אכילה תחרותית פופולרית ביותר בארצות הברית ויפן. תחרויות אכילה מקצועיות מסוימות מציעות פרסים כספיים בסך $10,000 ולמעלה מכך למנצחים.

תחרויות אכילה בחסות מסעדות יכולים לערב אתגר לאכול פריטי מזון גדולים או מתובלים במיוחד כמו סטייקים או המבורגרים ענקיים או קארי מתובל במיוחד בזמן קצוב. אלו שמצליחים במשימה מתוגמלים פעמים רבות בכך שלא יצטרכו לשלם עבור הפריט, חולצה והוספת השם שלהם עליה, תמונה על הקיר של המנצחים באתגר ושורה של פרסים קטנים דומים.

קיים ארגון עולמי בשם IFOCE שמנטר ומבקר תחרויות אכילה.

סוגי מזון

סוגי המזון המשמשים בתחרויות אכילה מגוונים מאוד. ישנן תחרויות בהם משתמשים בדרך כלל רק סוג אחד של מזון (למשל, תחרות אכילת נקניקיות). לעומת זאת, ישנם תחרויות שבהם כלל המתחרים אוכלים סוגי מזונות רבים זהים. מזונות המשמשים בתחרויות אכילה מקצועיות כוללים המבורגרים, נקניקיות, פשטידות, לביבות, כנפי עוף, אספרגוס, פיצה, צלעות, תרנגולי הודו וסוגים רבים אחרים של מזון.

הכשרה והכנה

רבים מספורטאי תחרויות אכילה המקצועיים עוברים אימון אישי קפדני על מנת להגדיל את קיבולת הקיבה שלהם, המהירות והיעילות עם מזונות שונים. גמישות הקיבה נחשבת בדרך כלל המפתח לאכילה מוצלחת. מתחרים בדרך כלל עושים זאת על ידי שתיית כמויות גדולות של מים על פני פרק זמן קצר כדי למתוח את הבטן. אחרים משלבים את צריכת המים עם כמויות גדולות של מזונות דלי קלוריות כמו ירקות או סלטים. חלק מהאכלנים לועסים כמויות גדולות של מסטיק כדי לבנות כוח בלסת. לפני תחרויות משמעותיות, אכלנים מסוימיים, מתחילים להתאמן חודשים מספר לפני התחרות עם בדיקת כמות הזמן שלוקח להם לאכול את המזון בתחרות. אכלן תחרותי בדימוס בשם אד "קוקי" ג'ארוויס היה אוכל באימונים לפני תחרויות מספר ראשים של כרוב מבושל ולאחריהם שתיית עד שני ליטרים של מים כל יום במשך שבועיים לפני תחרות. בשל הסיכונים הכרוכים עם אימון לבד או ללא השגחת חירום רפואית IFOCE מרתיעה מכל אימון מכל סוג שהוא.

ביקורת

הביקורת העיקרית על אכילה תחרותית היא המסר הזללני שספורט זה שולח בעידן של עלייה בהשמנה בקרב אמריקנים ועל הדוגמה שהיא מציבה לנוער של היום. אחרים, כמו השחקן ראיין ריינולדס (שטען זאת במאמר נוקב בהפינגטון פוסט), טוענים כי אכילה תחרותית היא דוגמה נוספת לגרגרנות המערבית בשעה שכל כך הרבה אנשים אחרים ברחבי העולם גוועים ברעב. באותו מאמר, הציג ספורטאי אוכל תחרותי בשם דון "מוזס" לרמן את הסכנות של אכילה תחרותית והודה "אני מוכן למתוח את הבטן עד שיגרם דימום פנימי".

סכנות

הטענה כי אכילה תחרותית יכולה לגרום לעלייה במשקל, אשר עלולה להוביל להשמנה והעלאת רמת הכולסטרול ולחץ הדם היא ברורה והגיונית. התאוריה שגורסת כי אכילה תחרותית יכולה לגרום לנזק בקיבה ובמערכת העיכול הייתה הנושא של מחקר של בית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 2007. המחקר בחן ספורטאי אכילה מקצועי בשם טים יאנוס אשר אכל 36 נקניקיות ב-10 דקות לפני שהרופאים בדקו אותו. המסקנה הייתה כי בעקבות האימונים של יאנוס לתחרויות אכילה התכווצויות השרירים הנורמליות בקיבה של יאנוס (תנועה פריסטלטית) נהרסו. התנועה הפריסטלטית מעבירה מזון מהקיבה לאורך מערכת העיכול.

טענות רפואיות אחרות הן שאכילה מוגזמת יכולה לגרום נקבים לקיבה בחולים עם כיבים וששתיית כמויות גדולות של מים במהלך אימון לתחרויות אכילה יכולה להוביל להרעלת מים - מצב בו כתוצאה משתיית מים מרובה נוצר דילול של האלקטרוליטים בדם.

שיתוק קיבה, או בשמה הלועזי "Gastroparesis", היא סכנה נוספת לאלו שנוהגים למתוח את קיבתם בצורה קיצונית. מצב זה עלול להוביל לחוסר יכולת של הקיבה להתכווץ ולאבד את היכולת של הקיבה לעבוד "על ריק". תופעות לוואי של שיתוק קיבה כוללים בעיות עיכול כרוניות, בחילות והקאות.