איסכנדר מירזא
 | |||||||
| לידה |
13 בנובמבר 1899 מורשידבאד, הראג' הבריטי | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 בנובמבר 1969 (בגיל 70) לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||||
| שם מלא | איסכנדר עלי מירזא | ||||||
| מדינה |
 פקיסטן | ||||||
| מקום קבורה | טהרן, איראן | ||||||
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג |
ריפאת בגום נהיד אמירטימור | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
 | |
| לוטננט משנה איסכנדר מירזא במדי צבא הודו הבריטית, שנות העשרים | |
| השתייכות |
 צבא הודו הבריטית  צבא פקיסטן |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1920–1954 (כ־34 שנים) |
| דרגה |
 מייג'ור גנרל |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת וזיריסטן מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה | |
איסכנדר עלי מירזא (באורדו: اسکندر مرزا, בבנגלית: ইস্কান্দার মির্জা; 13 בנובמבר 1899 – 13 בנובמבר 1969) היה נשיא פקיסטן הראשון, שנבחר לתפקידו ב-1956 וכיהן עד שב-1958 הודח על ידי מפקד צבא פקיסטן, הגנרל איוב ח'אן, שמונה על ידו.[1]
מירזא למד באוניברסיטת מומבאי ולאחר מכן קיבל הכשרה צבאית באקדמיה הצבאית המלכותית סנדהרסט שבבריטניה. לאחר שירות צבאי קצר בצבא הודו הבריטית הוא הצטרף למחלקה הפוליטית של ממשלת הודו (Indian Political Department) ובילה את רוב הקריירה שלו כסוכן פוליטי (Political Agent) באזור המערבי של הראג' הבריטי עד שקודם להיות מזכיר במשרד ההגנה ב-1946. לאחר שפקיסטן קיבלה את עצמאותה כתוצאה מחלוקת הודו, מונה מירזא לתפקיד שר ההגנה הראשון על ידי ראש ממשלת פקיסטן הראשון, ליקאת עלי ח'אן. בתקופת כהונתו בתפקיד זה התנהלה מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה ב-1947, שבעקבותיה התחוללה ההתקוממות הכושלת בבלוצ'יסטן ב-1948. ב-1954 מונה מירזא לתפקיד מושל מחוז הבית שלו, מזרח בנגל, על ידי ראש הממשלה, מוחמד עלי בוגרה, כדי לשמור על החוק והסדר בעקבות פעילותה של התנועה להכרה בלשון הבנגלית ב-1952, אך מאוחר יותר, ב-1955, הוא קודם לתפקיד שר הפנים בממשלתו של בוגרה.
מירזא לקח חלק מרכזי בהדחתו של המושל הכללי של פקיסטן, סר מאליק ע'ולאם מוחמד וב-1955 החליפו וכיהן בתפקיד עד לכינון החוקה של 1956, אז נבחר להיות נשיא פקיסטן הראשון. תקופת נשיאותו של מירזא עמדה בסימן של אי-יציבות שהתאפיינה במחלוקות חוקתיות במנהל האזרחי שהובילו לפיטוריהם של ארבעה ראשי ממשלה בתוך פחות משנתיים. תוך שהוא מתמודד עם אתגרים של הכרה בסמכותו ובחירה מחדש, השעה מירזא באופן מפתיע את החוקה כאשר הוא הכריז ב-8 באוקטובר 1958 על משטר צבאי כנגד הממשלה של מפלגתו שלו בראשותו של ראש הממשלה פירוז ח'אן נון, שאותו הוא כפה בעזרת מפקד הצבא, הגנרל איוב ח'אן, שהדיח את מירזא עצמו מתפקיד הנשיא כאשר היחסים הגרועים בין שניהם הגיעו להסלמה בהמשך אותה שנה. את שארית חייו בילה מירזא בבריטניה וב-1969 הוא נפטר ונקבר באיראן.[1]
היחס למורשתו ולדמותו בעיני כמה מההיסטוריונים הפקיסטניים היא שלילית והם מאמינים שמירזא היה אחראי לחוסר היציבות הפוליטית בארצו.[1]
ראשית חייו
רקע משפחתי
איסכנדר עלי מירזא נולד בעיר מורשידבאד (כיום במדינת מערב בנגל שבהודו) למשפחה עשירה מהאליטה האריסטוקרטית שתוארה היה "הנוואב של בנגל" (תואר שלטוני מקומי). הוא היה הילד הבכור של פתה עלי מירזא ושל אשתו הראשונה, דילשד בגום לבית טיבג'י. אבי המשפחה מצד אביו של מירזא היה מיר ג'פאר, שהיה הנוואב הראשון של בנגל במחצית השנייה של המאה ה-18.[2]
שם המשפחה מירזא (מילולית: אדון) היה שם של כבוד שניתן לו כדי לייצג את שיוכו למלוכה הבנגלית. מוצא המשפחה היה ערבי.[3] משפחת מירזא הייתה משפחה פאודלית עשירה בעלת השפעה בבנגל, עם קשרים הדוקים עם המלוכה הבריטית.
לימודים ושירות צבאי בהודו
מירזא גדל בבומביי והשלים שם את חוק לימודיו. הוא למד בקולג' אלפינסטון של אוניברסיטת בומביי, אך עזב את לימודיו כדי להתקבל לאקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט כאשר הוא נבחר על ידי מושל הודו להיות קצין.[1][4][5] מירזא היה ההודי הראשון שסיים את ההכשרה בסנדהרסט וב-16 ביולי 1920 הוענקה לו דרגת לוטננט משנה בצבא הודו הבריטית.[6][7] כפי שהיה מקובל אז לגבי קצינים חדשים בצבא הודו הבריטית, הוא סופח בשנה הראשונה לגדוד השני של רגימנט הרובאים הסקוטי. ב-16 ביולי 1921 הוא קודם לדרגת לוטננט והוצב לפקד על מחלקה ב-30 בדצמבר אותה שנה.
את הקריירה הצבאית שלו בילה מירזא במשטרה הצבאית, רוב הזמן באזור המערבי של הודו שהיה ידוע במעשי האלימות הקשים שהתחוללו בו והוא השתתף במערכה בוזיריסטן ב-1920. לאחר תום המערכה הוא הועבר לרגימנט הפרשים של פונה, אך פרש מהצבא כדי להצטרף באוגוסט 1926 למחלקה הפוליטית של ממשלת הודו (Indian Political Department).[1] בתפקידו הראשון במחלקה הוא הוצב באליגר שבאוטר פרדש כעוזר מפקח ולאחר מכן כסוכן פוליטי בהזרה שבמחוז הגבול הצפון-מערבי (כיום בפקיסטן). ב-17 באוקטובר 1927 הוא קודם לדרגת קפטן.[8]
בין השנים 1928 – 1932 שימש מירזא כסוכן פוליטי באזור הקשה של רצועת השבטים שבצפון-מערב הודו (כיום בפקיסטן) ושירת כקצין בדרגת מפקח משנה במחוזות שונים באזור. ב-1931 הוא מונה כקצין מחוז ומאוחר יותר הוצב במחוז הזרה במאי 1933, שם הוא שימש בתפקידו במשך שלוש שנים עד אשר באוקטובר 1936 הוא הוצב במרדאן. ב-16 ביולי 1938 הוא קודם לדרגת מייג'ור.[9] באפריל 1938 הוא היה לסוכן הפוליטי של אזור רצועת השבטים והוצב בח'ייבר, שם הוא נשאר עד 1945.
בין השנים 1945 – 1946 שימש מירזא כסוכן פוליטי באודישה ובמחוז הגבול הצפון-מערבי. ב-16 ביולי 1946 הוא קודם לדרגת לוטננט קולונל.[10] כישוריו בניהול יחידות מנהל קולוניאליות משכו את תשומת לבה של ממשלת הודו הבריטית ובאותה שנה הוא מונה כמזכיר ההגנה של הודו. בתפקידו זה הוא היה אחראי על חלוקתו של צבא הודו הבריטית לכוחות המזוינים של הודו והכוחות המזוינים של פקיסטן. באותה תקופה הוא נעשה מקורב לליאקת עלי ח'אן ויצר קשרים פוליטיים עם אנשי הליגה המוסלמית.
קריירה פוליטית בפקיסטן
שר ההגנה
כשחלוקת הודו בוצעה על ידי בריטניה, לקח מירזא חלק חשוב בוועדה שהייתה אחראית על חלוקתם של הכוחות המזוינים של הודו הבריטית בין הודו לבין פקיסטן.
הוא מונה להיות שר ההגנה בממשלתו של ליאקת עלי ח'אן שהעדיף לנהל את הממשלה על בסיס הדגם הבריטי עם שיתוף פעולה הדוק בין הפקידות האזרחית, המשטרה והצבא.[11] כשר ההגנה הוא כיהן בעת מלחמת הודו-פקיסטן הראשונה ב-1947 ובתקופת ההתקוממות הכושלת בבלוצ'יסטן.[12][13]
ב-1950 קודם מירזא לדרגת בריגדיר בדרגת שני כוכבים ולדרגת מייג'ור גנרל בצבא פקיסטן על פי מינוי אישי של ראש הממשלה ליקאת עלי ח'אן. בעודו מכהן כשר ההגנה הוא מונה להיות הקולונל המפקד של המשטרה הצבאית. ב-1951 מינה אותו ראש הממשלה למנהל המחלקה לענייני קשמיר ואפגניסטן.
תקופת כהונתו כשר ההגנה עמדה גם בסימן פעילותה של המשטרה הצבאית במזרח פקיסטן (כיום בנגלדש) כתוצאה פעילותה של תנועת הלשון הבנגלית, שבמהלכה ירה צבא מזרח פקיסטן למוות בארבעה סטודנטים.[14] תוך זמן קצר תפסה המשטרה הצבאית את השליטה במדינה וב-1954 הגיש הקצין המפקד עליה למירזא את הדוח על מהלך פעולותיה.
ב-1951 תמך מירזא בהחלטת הממשלה למנות קצינים פקיסטניים לראשי המטות של הצבא, הצי, חיל האוויר והנחתים ולהדיח את הקצינים שפיקדו על הזרועות הללו כחלק מהמשלחת הצבאית של בריטניה.
מושל מזרח בנגל ושר בממשלה
בשל חוסר יציבות פוליטי במזרח בנגל סיים מירזא את כהונתו כשר ההגנה ומונה לתפקיד המושל של מזרח בנגל, המינוי אושר על ידי המושל הכללי, סר מאליק גולם ב-29 במאי 1954.[1] ב-1 ביוני באותה שנה החליף מירזא בתפקיד זה את צאודהרי חליקוזמן. מירזא הטיל משטר צבאי, נתן גיבוי לצבא פקיסטן המזרחית ופיזר את המועצה המחוקקת של מזרח בנגל.[1]
לאחר שנחת בנמל התעופה של דאקה הכריז מירזא בדברים שנשא בשפה הבנגלית בפני נציגי התקשורת הפקיסטנית, שהוא לא יהסס להשתמש בכוח כדי להשליט סדר במחוז ואיים באופן אישי על המנהיג המקומי, מאולנה בהשאני שהוא יירה בו למוות. מירזא משל במזרח בנגל ביד ברזל והוא עצר מאות פעילים פוליטיים בשבוע הראשון לכהונתו, כולל שייח מוג'יבור רחמאן ויוסוף עלי צאודהרי. באמצע יוני 1954 הגיע מספר העצורים ל-1,051, כולל 33 חברי המועצה המחוקקת ושני פרופסורים מאוניברסיטת דאקה. פעולותיו הסמכותיות זרעו את זרעי השנאה לממשלת פקיסטן בליבותיהם של תושבי מזרח בנגל על אף העובדה שמירזא עצמו היה בנגלי במוצאו. ביקורת ציבורית גרמה לסיום כהונתו של מירזא מתפקיד המושל ביוני 1955.
ב-24 באוקטובר 1954 מונה מירזא לתפקיד שר הפנים בממשלתו של מוחמד עלי בוגרה.[15] במהלך תקופה זו הוא שמר על קשרים פוליטיים הדוקים עם ארצות הברית. כשר הפנים הוא הוא העניק תמיכה פוליטית חזקה לתוכנית הגאופוליטית השנויה במחלוקת "יחידה אחת" (One Unit) שעל פיה הפכו כל שטחי מערב פקיסטן (פקיסטן של היום) ליחידה מנהלית אחת וכל שטחי מזרח פקיסטן (בנגלדש של היום) ליחידה מנהלית שנייה, תוכנית שספגה ביקורת קשה הן מצד הפוליטיקאים במערב פקיסטן והן מהציבור הפקיסטני בכללותו.[16]
המושל הכללי של פקיסטן
בממשלת בוגרה היה מירזא גם השר לענייני חבר העמים הבריטי וקשמיר, שכן הוא צבר כוח והשפעה פוליטיים בממשלה ב-1955. באותה תקופה, עבר המושל הכללי של פקיסטן סר מליק גולם התקף נוסף של שיתוק שבעקבותיו הוא לא היה מסוגל ללכת ולדבר והוא נסע לבריטניה לחודשיים לצורך קבלת טיפולים רפואיים.
מירזא מונה כממלא מקום המושל הכללי החל מה-7 באוגוסט 1955 וב-6 באוקטובר הוא הדיח את גולם ואילץ את ראש הממשלה בוגרה להתפטר ומינה אותו כשגריר פקיסטן בארצות הברית. ב-12 באוגוסט הוא הזמין את שר האוצר צאודהרי מוחמד עלי להרכיב ממשלה.
נשיא פקיסטן
עם כינון חוקת פקיסטן הראשונה ב-23 במרץ 1956, בחר הגוף הבוחר במירזא כנשיא פקיסטן הראשון. הבחירה אושרה על ידי הקואליציה של ליגת אוואמי, הליגה המוסלמית והמפלגה הרפובליקנית של פקיסטן. על פי חוקת פקיסטן מוגדרת שיטת הממשל כדמוקרטיה ייצוגית, כשהסמכויות הביצועיות מוקנות לראש הממשלה הנבחר בעוד שהנשיא משמש כראש המדינה הטקסי. [17]
ב-12 בספטמבר 1956 ייסד מירזא את המפלגה הרפובליקנית והיה לסגן הנשיא שלה. המפלגה הייתה בעימות ישיר מול הליגה המוסלמית, בעיקר על רקע חוסר ההסכמה על רעיון הרפובליקניזם והשמרנות. בסופו של דבר, על רקע סכסוך זה התפטר ב-8 בספטמבר ראש הממשלה צאודהרי מוחמד עלי.[18]
לאור התפתחות זו, הזמין מירזא את ליגת אוואמי להרכיב ממשלה ומינה לתפקיד ראש הממשלה את חוסיין שאהיד סוהרוורדי, שכרת ברית עם המפלגה הרפובליקנית.[19] על אף היות שני האישים בנגלים במוצאם, נתגלעו ביניהם מחלוקות בנוגע לניהול הממשל המרכזי שגרמו נזקים לאחדות האומה. ראש הממשלה סוהרוורדי התקשה מאד למשול באופן יעיל בשל סוגיית ה"היחידה האחת", קשיים כלכליים ומעורבות של הנשיא מירזא בממשל בניגוד לחוקה.
מירזא דרש את התפטרותו של סוהרוורדי ודחה את בקשתו לקבל את אמונה של האספה הלאומית. מתוך חשש שמירזא עצמו יגיש את התפטרותו, הגיש סוהרוורדי את התפטרותו בעצמו ב–17 באוקטובר 1957 והוחלף באיברהים איסמעיל צ'ונדריגר, שגם הוא אולץ להתפטר לאחר חודשיים.[20]
בשל כל האירועים הללו חסרה פקיסטן את הרוח הפרלמנטרית ואת אמון האזרחים ונגרמה פגיעה בריבונות העם. מעורבותו של מירזא בסדרי הממשל פגעו ביכולתם של ראשי הממשלה לתפקד כראוי, שכן הוא פיטר ארבעה ראשי ממשלה בתוך שנתיים. המינוי האחרון לתפקיד זה של מירזא היה כאשר הוא מינה את ראש ממשלת פקיסטן השביעי, פירוז ח'אן נון, שקיבל את תמיכתן של ליגת אוואמי ושל הליגה המוסלמית.
ממשל צבאי
לאחר שנערכו הבחירות בשנת 1954 ניהלה ליגת אוואמי משא ומתן מוצלח עם הליגה המוסלמית על הקמת ממשלה לאומית כמשקל נגד למפלגה הרפובליקנית.
ב-1958 הבינו צ'ונדריגר ועבדול קיום ח'אן שהליגה המוסלמית שמה מכשול לבחירתו של מירזא לתקופת כהונה שנייה לנשיאות. יותר מכך, המפלגה הרפובליקנית, בראשותו של ראש הממשלה, פירוז ח'אן נון, הייתה נתונה ללחץ בנוגע לרפורמות אלקטורליות באספה הלאומית. בראותו את ההתפתחויות הללו, הורה הנשיא מירזא על גיוס כללי של הצבא ובחצות הלילה שבין ה-7 וה-8 באוקטובר 1958 הכריז על מצב חירום במדינה לאחר שהטיל משטר צבאי כנגד הממשלה של מפלגתו שלו בראשותו של פירוז ח'אן נון, ביטל את החוקה ופיזר את האספה הלאומית ואת האספות המחוזיות.[21]
בבוקרו של ה-8 באוקטובר הכריז מירזא בשידור בתחנת הרדיו הלאומית שהוא יכונן חוקה חדשה, "שיותר מתאימה לרוח האומה הפקיסטנית", שכן הוא האמין שהדמוקרטיה אינה מתאימה לפקיסטן "עם שיעור האוריינות שלה שעמד על 15%". כשלושה שבועות לאחר מכן, ב-27 באוקטובר, התפטר מירזא מתפקידו כנשיא ואמר:
לפני שלושה שבועות, הכרזתי על משטר צבאי בפקיסטן ומיניתי את הגנרל איוב ח'אן כמפקד העליון של הכוחות המזוינים של פקיסטן וכן כאחראי על המשטר הצבאי... בחסדי האל... צעד זה, שאותו ביצעתי לטובתה של ארצנו האהובה, התקבל בברכה באופן יוצא מן הכלל על ידי עמנו ועל ידי ידידינו ודורשי טובתנו מחוץ למדינה... עשיתי כמיטב יכולתי כדי לעמוד במשימה הקשה של בלימת ההתדרדרות והשבת הסדר על כנו... במסגרת מאמצנו לבנות מבנה יעיל לטובת עתידה של הארץ...[22]
המשטר הצבאי שהוטל על ידי נשיא הראשון של פקיסטן ממוצא בנגלי היה הראשון שהוטל על פקיסטן והתמשך עד למלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971.
פיטוריו
אופי הממשל שהתפתח אז בפקיסטן תחת שלטונם של מירזא ושל איוב ח'אן, ראש מטה הכוחות המזוינים שמונה על ידו, היה מעין-דיארכי. עם זאת, לשני האישים היו נקודות מבט שונות בנוגע לניהול הממשלה במצב החדש, אף על פי שהם היו אחראים להיווצרותו.
הנשיא מירזא לא חולל שום שינוי בסמכויותיו שמלפני הטלת המשטר הצבאי. הוא שאף לשמור על יכולותיו לתמרן את הדברים על פי רצונו. עם זאת, אם לשפוט על פי המצב, מצב הדברים השתנה כאשר הזמן ומהלך העניינים דרשו פתרון מוחלט. גנרל איוב ח'אן הגיע להבנה שהכוח הפוליטי האמיתי מצוי בידי הצבא ותוך שבוע מיום הטלת המשטר הצבאי, התחרט הנשיא מירזא על החלטתו באומרו: "לא היה בכוונתי לעשות זאת" וניסה להשיג בטוחות שהמשטר הצבאי יחול למשך הזמן הקצר ביותר האפשרי.[23]
בניסיון של הרגע האחרון להחזיק בידיו את השלטון, מינה מירזא שורה של פקידים לתפקידי שרי הממשלה ואת איוב ח'אן כראש הממשלה, אך זה האחרון לא היה שבע רצון משלטונו של מירזא ובחצות הלילה שבין ה-26 וה-27 באוקטובר 1958 הוא שיגר יחידה צבאית שנכנסה לארמון הנשיאות והובילה את מירזא למטוס שבו הוא יצא לגלות באנגליה.
החיים בגלות
את שנותיו האחרונות בילה מירזא בגלות בלונדון, שם הוא ניהל, בקשיים פיננסיים לא מעטים, מלון קטן שמטבחו הגיש מאכלים מהמטבח הפקיסטני. בעיתונות הפקיסטנית דווח שעל אף השתייכותו של מירזא למשפחת אצולה עשירה, הוא חי בעוני בלונדון ושהכנסתו התבססה על גמלה בסך 3,000 ליש"ט של קצין לשעבר ושל נשיא. ההקלה במצבו התאפשרה בזכות תמיכה מצדם של אישים כמו ארדשיר זהאדי (דיפלומט איראני שכיהן כשגריר ארצו בלונדון ובהמשך כשר החוץ של איראן), מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה של איראן, הלורד אינצ'קייפ, הלורד יום ועשירים פקיסטניים מלונדון. כשמצבו הבריאותי התדרדר והוא אושפז בבית החולים שבו סיים את חייו הוא אמר לאשתו נהיד: "אנו לא יכולים להרשות לעצמנו את עלות הטיפול הרפואי, פשוט תני לי למות".
איסכנדר עלי מירזא מת מהתקף לב ב-13 בנובמבר 1969, יום הולדתו ה-70. נשיא פקיסטן באותה עת, יחיא ח'אן, סירב לאפשר את קבורתו בפקיסטן והשאה האיראני שיגר את מטוסו האישי ללונדון כדי להביא את גופתו של מירזא לטהרן, שם נערכה לו הלוויה ממלכתית. מאות איראנים, כולל ראש ממשלת איראן, עמיר עבאס הוביידה וגולים פקיסטניים באיראן, השתתפו בטקס ההלוויה. בלטו בהיעדרם בטקס ההלוויה קרובי משפחתו של מירזא שהתגוררו בפקיסטן. המשטר הצבאי אסר עליהם לעזוב את המדינה כדי לקחת חלק בטקס, על אף השתדלויותיו של שר החוץ של איראן, ארדשיר זהאדי ושל ידידיו של מירזא בפקיסטן ובאיראן. על פי שמועות בלתי מבוססות, לאחר המהפכה האיראנית ב-1979 חולל קברו של מירזא.
משפחתו
מירזא היה נשוי פעמיים: לראשונה הוא נשא לאישה ב-24 בנובמבר 1922 אישה איראנית בשם ריפאת בגום (1907 – 1967). לזוג נולדו שני בנים וארבע בנות.
הומיון מירזא הוא בנו היחיד של איסכנדר מירזא שחי כיום. הוא נולד והתחנך בהודו והמשיך את לימודיו בבריטניה. הוא עבר להתגורר בארצות הברית, שם הוא סיים לימודי תואר שני באוניברסיטת הרווארד. הוא נשא לאישה את בתו של הוראס הילדרת', שכיהן כשגריר ארצות הברית בפקיסטן. ב-1988 הוא פרש מעבודתו בבנק העולמי וכיום הוא חי בבת'סדה שבמרילנד. הוא הוציא ספר אודות תולדות משפחתו. אחיו הצעיר, אנבר, נהרג בתאונת מטוס ב-1953.
באוקטובר 1954, כשכיהן עוד כמושל מערב בנגל, נשא מירזא לאישה בת אצולה איראנית, נהיד אמירטימור, בתו של אמירטימור קייללי, שכיהן כשר בממשלת איראן בשנות החמישים. נהיד הייתה ידידה קרובה של בגום נוסראט איספהאני, רעייתו של זולפיקר עלי בהוטו, לימים גם הוא נשיא פקיסטן, ידידות שהובילה את בהוטו אל הזירה הפוליטית הפקיסטנית.
מורשתו
לעיתים נמתחת ביקורת על איסכנדר עלי מירזא על ידי ההיסטוריונים הפקיסטניים על כך שהטיל משטר צבאי. ההיסטוריונים ציינו שלדעתו של מירזא הפקיסטנים "חסרו את הרוח הפרלמנטרית ובשל חוסר המוכנות לדמוקרטיה ושיעור האוריינות הנמוך בקרב ההמונים, המוסדות הדמוקרטיים לא יכולים לשגשג בפקיסטן". הוא האמין שעל הרשות השופטת לקבל את אותן סמכויות שהיו לה בתקפות השלטון הבריטי.[1]
משנתו הפוליטית של מירזא שיקפה את החילוניות ואת האינטרנציונליזם. הוא היה תומך נלהב בהפרדת הדת מהמדינה. הוא מעולם לא החזיק בדעה חיובית על פוליטיקאים והוא היה ידוע בשל דעתו שהפוליטיקאים מחריבים את המדינה. הוא חש שכדי לפעול לכינונה של דמוקרטיה אחראית, על המדינה למשול באמצעות מה שהוא כינה "דמוקרטיה נשלטת".
ההיסטוריונים גרסו גם שתפקידו של מירזא כראש המדינה הוביל אותו לקחת חלק פעיל בפוליטיקה והוא בנה לעצמו תדמית של "ממליך מלכים" בפקיסטן. מירזא ניצל היטב את חולשתם של הפוליטיקאים ושיסה אותם אלו באלו, ובראש ובראשונה הוא איזן את כוחה של הליגה המוסלמית באמצעות הקמתה של המפלגה הרפובליקנית.
במהלך התקופה הקצרה בת ארבע השנים בהם הוא כיהן כראש המדינה, התחלפו ארבעה ראשי ממשלה, שלושה מתוכם היו מינויים שלו, בעוד שהיחיד מתוכם שהיה ראש הממשלה הבנגלי שנישא על כפי הערצת הציבור, פוטר. לפיכך נתפש מירזא כאחראי על חוסר היציבות שהובילה את הכוחות המזוינים לקחת חלק פעיל בפוליטיקה הפקיסטנית.
בשנות החמישים העביר מירזא את הונו האישי לפקיסטן, וזה הוחרם על ידי הממשלה כאשר הוא נשלח לגלות. ב-2016 דווח בעיתון "הינדוסטן טיימס" שבית המשפחה במורשידבאד חרב ושרוי בעזובה.[25]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Story of Pakistan Press. "Teething Years: Iskander Mirza". Story of Pakistan (Part-I).
- ^ Memoirs of Huseyn Shaheed Suhrawardy with a Brief Account of His Life and Work. Karachi University Press. p. 90.
- ^ Streissguth, Thomas. Bangladesh in Pictures. Twenty-First Century Books.
- ^ Salīm, Aḥmad (1997). Iskander Mirza: Rise and Fall of a President. Lahore, Pakistan: Gora Publishers. Retrieved 31 March 2017.
- ^ Khan, Feisal. Islamic Banking in Pakistan: Shariah-Compliant Finance and the Quest to make Pakistan more Islamic. Routledge.
- ^ Mirza, Humayun (2002). From Plassey to Pakistan: The Family History of Iskander Mirza, the First President of Pakistan. University Press of America.
- ^ "No. 32005". The London Gazette (Supplement). 3 August 1920. p. 8141.
- ^ "No. 33367". The London Gazette. 16 March 1928. p. 1935.
- ^ "No. 34539". The London Gazette. 5 August 1938. p. 5055.
- ^ "No. 37747". The London Gazette. 4 October 1946. p. 4946.
- ^ Hossain, Mokerrom. From Protest to Freedom: A Book for the New Generation: the Birth of Bangladesh. Mokerrom.
- ^ Hasnat, Syed Farooq. Global Security Watch—Pakistan. ABC-CLIO.
- ^ Bajwa, Kuldip Singh. Jammu and Kashmir War, 1947–1948: Political and Military Perspective. Har-Anand Publications.
- ^ Cochrane, Iain. The Causes of the Bangladesh War. Lulu.com.
- ^ Kapur, Ashok; Kapur, Professor Department of Political Science Ashok. Pakistan in Crisis. Routledge.
- ^ Story of Pakistan."Iskander Mirza Becomes Governor General (1955)". Story of Pakistan (Mirza became Governor-General). Retrieved 2 February 2012.
- ^ Story of Pakistan. "Iskander Mirza Becomes President [(1956)". Story of Pakistan. Story of Pakistan (Mirza Becomes President).
- ^ "Chaudhry Muhammad Ali Becomes Prime Minister". Story Of Pakistan. 1 June 2003.
- ^ "Chaudhry Muhammad Ali Becomes Prime Minister". Story Of Pakistan. 1 June 2003.
- ^ "I. I. Chundrigar Becomes Prime Minister". Story Of Pakistan. 1 June 2003.
- ^ Story of Pakistan. "Martial Law". Story of Pakistan (Martial Law).
- ^ Iqbal Academy Pakistan. "Lengthy Text of President Iskander Ali Mirza's speech". Archived from the original on 2 June 2013.
- ^ "Ouster of President Iskander Mirza". Story of Pakistan.
- ^ Mokerrom Hossain, From Protest to Freedom: A Book for the New Generation: the Birth of Bangladesh, Mokerrom, 2010, page 204
- ^ HT Correspondents, Behrampore (27 June 2016). "House of Pakistan's first president in Murshidabad in ruins". www.hindustantimes.com/. Hindustan Times, 2016. Hindustan Times.
25529480איסכנדר מירזא