אין לקולונל מי שיכתוב אליו

אין לקולונל מי שיכתוב אליו
El coronel no tiene quien le escriba

מהדורה ראשונה
מידע כללי
מאת	גבריאל גארסיה מארקס
שפת המקור	ספרדית
הוצאה
תאריך הוצאה	1961
תאריך הופעה ראשונה	1958
הוצאה בעברית
הוצאה	ספריית פועלים
תאריך	1974
תרגום	יוסף דיין
מספר עמודים	72

אין לקולונל מי שיכתוב אליו (בספרדית: El coronel no tiene quien le escriba) היא נובלה מאת הסופר הקולומביאני גבריאל גארסיה מארקס, שהחשיב אותה ליצירתו המוצלחת ביותר. הספר נכתב בין 1956 ל־1957 עת התגורר מארקס בפריז, ולאחר 11 טיוטות, פורסם ב־1958 במגזין הקולומביאני מיטו(ספ'). הספר נדפס בנפרד לראשונה ב־1961 במקסיקו סיטי. בעברית, יצאה הנובלה לאור בהוצאת ספרית פועלים בשנת 1974 בתרגום יוסף דיין, כשהיא כרוכה בקובץ סיפורים קצרים אחרים.

תקציר העלילה

הנובלה, המתרחשת בימי ה-La Violencia היא סיפורו של קולונל בדימוס מימי מלחמת אלף הימים, עני מרוד, הממתין כבר כ־15 שנים לפנסיה שהובטחה לו. הקולונל מתגורר עם אשתו החולה בקצרת, ועם התרנגול שלו, בעוני מחפיר בכפר הנתון במשטר צבאי. הסצנה בה נפתח הספר היא הכנתו והשתתפותו של הקולונל בהלוויה של נגן חצוצרה, שהיה הראשון בעיירה למות מוות טבעי זה שנים. מדי סוף שבוע, ממתין הקולונל ברציף לספינת הדואר, בתקווה לקבל מכתב בדבר כספי הפנסיה שלו, אך לשווא. עם זאת, בדואר מגיעים לרופא העיירה דפים ובהם החדשות אותם צינזר המשטר מהעיתונים הרגילים, בהם ניתן היה לקרוא בעיקר על האירועים בחוץ לארץ. למורת רוחה של אשתו, חוסכים הזוג מפיהם על מנת להאכיל את תרנגול בנם, שנרצח תשעה חודשים קודם לכן בעוון הפצת מידע מחתרתי.

ניתוח וביקורת

הספר מתרחש בתקופה הקשה של "לה ויולנסיה" בקולומביה בשנות החמישים, ומציג את המאבק היומיומי של הקולונל ואשתו לשרוד בסביבה מדכאת. הקולונל נאבק לשמור על תקווה באמצעות זיכרונות עבר והשימוש בהומור ובסאטירה, במטרה להתמודד עם המציאות הקשה. ויליאם רואו מציע שהשימוש בהומור מאפשר לקולונל ליצור התנגדות שקטה למשטר המדכא, תוך הדגשת הפער בין המציאות למה שמצופה ממנה ושהדמויות המשניות, כמו הדוקטור והחייט, תורמות להתנגדות הפוליטית בסיפור ומבקרות את המדיה המקומית. ייתכן שהספר מתאר מאבק ליצירת עתיד טוב יותר, אם כי הוא עשוי להיות דמיוני.

נושאים מרכזיים

שלושה נושאים מרכזיים חוזרים בנובלה:

• בדידותם ודלותם של הקולונל ואשתו: הנובלה משרטטת דיוקן מתוק־מריר של זוג מבוגר (הקולונל בן 75) אוהב, בודד ("אין מי שיכתוב לקולונל") וחסר כל (מודגש כבר בסצנת הפתיחה בה מתרוקנת צנצנת הקפה אפילו מפירורי החלודה שבה) שבנם היחיד נהרג, כפי שמתארת זאת האשה: "אנו יתומים מבננו".
• המשטר הצבאי בו נתונה העיירה: הצנזור של העיתונים שמאלץ את הדוקטור להבריח לקולונל ולחבריו האחרים דפי חדשות מחתרתיים; צנזורת הסרטים שמפעילה הכנסייה; העוצר הלילי הקבוע, ועוד.
• תרנגול הקרבות: מראשיתו ועד סופו של הסיפור, מתקתק השעון לקראת קרב התרנגולות המתוכנן לחודש ינואר. מעבר למסגרת הזמן שהוא מספק, התרנגול מעמיד במבחן, ואף מסמל, את אהבתם של בני הזוג. הוא גם מסמל את העניות הרבה ואת תקוותם להכנסה הצפויה מהצלחתו.

השפעה

בממואר לחיות כדי לספר סיפר מארקס כי דמות הקולונל נוצרה בהשראת סבו, שהיה אף הוא קולונל שמעולם לא קיבל את כספי הפנסיה שלו. בניגוד לסיפורים אחרים שלו, המתרחשים במקונדו, את המודל לעיירה חסרת השם בה מתרחש הסיפור קיבל מארקס מעיירת הנמל Sucre, ששימשה גם כמודל לעיירה בה מתרחשת עלילת כרוניקה של מוות ידוע מראש. ב־1999 יצא בעקבות הנובלה סרט באותו השם , שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.

לקריאה נוספת

• גבריאל גארסיה מארקס, אין לקולונל מי שיכתוב אליו, תל אביב: ספרית פועלים, 1974

• C. Dhanabal. (2013). Violence in Postcolonial Nations is a Colonial Legacy: A Study of Garcia Marquez’s No One Writes to the Colonel. TJELLS | The Journal for English Language and Literary Studies, 3(3), 5.
• Rowe, William. “RESOURCES FOR SURVIVAL: NO ONE WRITES TO THE COLONEL.” Ibero-Amerikanisches Archiv 12, no. 4 (1986): 383–95.
• Woods, Richard D., Time and Futility in the Novel El coronel no tiene quien le escriba, Kentucky Romance Quarterly 17, 1970 doi: 10.1080/03648664.1970.9927941

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אין לקולונל מי שיכתוב אליו41893503Q1132408