אוקי-אה

אין לבלבל ערך זה עם הערך "אוקיו-אה".

אוקי-אה (ביפנית: 浮絵) היא תת-ז'אנר של ציורי אוקיו-אה שמשתמש בשיטות מערביות של פרספקטיבה ליניארית. ציורים פרספקטיביים צוירו והודפסו על ידי אמנים יפנים מאז סוף שנות ה-30 של המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19.

מונח

אוקיו אה (浮世絵) – תמונות העולם הצף

המונח "אוקיו" מורכב מהקנג'י 浮 (אוּקי) שפירושו צף או מרחף, ומהקנג'י 世 (יוֹ) שפירושו עולם או חברה. יחד, הם יוצרים את המונח "העולם הצף". בצירוף הקנג'י 絵 (אה) שפירושו ציור או תמונה, המשמעות היא ציור העולם הצף. המונח אוקיו שיקף את ההשקפה הבודהיסטית על העולם כזמני וחולף. בתקופת אדו (1603–1868), המונח קיבל משמעות חילונית יותר, המתארת את חיי התענוגות והבידור של מעמד הסוחרים והאומנים בערים הגדולות.

אוקי-אה (浮絵) – ציור צף

המונח "אוקי-אה" מורכב מהקנג'י 浮 (אוּקי) שפירושו צף או מרחף כאמור, ומהקנג'י 絵 (אה) שפירושו ציור. יחד, הם יוצרים את המונח ציור צף הכוונה היא ליצירה שנותנת תחושת עומק ואשליה של תלת-ממד, כאילו התיאור צף על הדף.

רקע

הציורים היפנים היו מתוארים במספר שיטות, השיטה הנפוצה ביותר היא האקסונומטריה, שיטה נוספת מכונה "פוקינוקי-יאטאיהו", או "אדריכלות ללא גג" בה החדר נראה במבט על בדומה להטלה איזומטרית. אמצעי נוסף לביטוי מרחב הוא "האונגיו-היוגן". צורות ענן ערפילי משמשות ליצירת תחושת עומק, כך שעצמים בקדמת התמונה מופיעים בתחתית המגילה, דברים במרחק האמצעי מתוארים במרכז, וחלקי הקומפוזיציה הרחוקים ביותר מהצופה נמצאים בחלק העליון, כאשר ענן או ערפל לכאורה מפרידים בין אזורים בסצנה. יש הסוברים כי שיטות כאלה של ביטוי מרחב הן תוצר של חיי היומיום היפניים. ישיבה ישירות על הרצפה, למשל, פירושה שיצירות אמנות נראות מזווית שונה לחלוטין מזו שבמערב^[1].

בסביבות שנת 1739, אוקומורה מסאנובו חקר תחריטים אירופאיים כדי ללמוד את כללי הפרספקטיבה. התחריטים מצאו את דרכם ליפן דרך דג'ימה או סין. מסאנובו היה הראשון שהחיל את המונח אוקי-אה על תמונות פרספקטיבה ואף נטל קרדיט על המצאתה. אוטגאווה טויוהארו, מייסד אסכולת אוטגאווה, פיתח את הצורה במלואה בסוף שנות ה-1750, כאשר יצר עותקי עץ צבעוניים של תחריטים על פי קאנאלטו ופרנצ'סקו גוארדי.

תיאטראות קבוקי היו נושא נפוץ בהדפסי אוקי-אה. בעיקר הועדפו סצנות פנים מכיוון שקל יותר ליישם במדויק פרספקטיבה של נקודה אחת על בחלל אדריכלי מאשר על נוף טבעי. טויוהארו הוא הראשון שיישם טכניקה זו גם בציורי נוף.^[2]

גל שני של עניין בציורי פרספקטיבה החל עם הגידול בייבוא של מכשירי קרקורי (絡繰) בסביבות 1750 – עדשות קמורות שיובאו מהולנד ונועדו לצפייה בסוג מסוים של ציורי פרספקטיבה. הדפסים אלו מכונים כיום לרוב מגאנה־אה (眼鏡絵), ויש המחשיבים אותם תת־קטגוריה של האוקי-אה.^[3]^[1]